הכרטיסים לפצ'ה קוצ'ה נגמרו כבר לפני שבוע. במזל הצלחתי להשיג אחד רגע לפני שהם היו סולד אאוט. ולא, פצ'ה קוצ'ה זה לא שם משונה להופעה של יוני בלוך או לתערוכה של יאיוי קוסאמה: זה אירוע אמנות מרהיב שמתקיים פעם בשנה במשך שני ערבים בהיכל התרבות בתל אביב, ומפגיש אמנים, אנימטורים, צלמים, רקדנים, מוזיקאים ויוצרים בתחומים נוספים על במה אחת, כשלכל אחד מהם שש דקות וארבעים שניות להציג את עבודתו.
לא מדובר באמנים מפורסמים בהכרח; אוצרי התערוכה, ענת ספרן ואיתי מאוטנר, מקפידים להנגיש לקהל המקומי דווקא את האמנים שעוברים לו מתחת לרדאר. "תהליך הסינון בעצם קורה לאורך כל החיים שלנו. אנחנו עובדים על זה כל הזמן: מנסים לייצר תמהיל שהסך הכל שלו יהיה יותר מהחלקים שלו", מספר מאוטנר בשיחה עם mako. "זה מה שאנחנו עושים. אנחנו מחפשים יוצרים טובים, שונים, מיוחדים, ורובם גם פחות מוכרים".
בפצ'ה קוצ'ה השנה תוכלו למצוא את אלמה מכנס, צלמת שמציגה סדרת צילומים שצוללת אל העולם המרתק של כדורגל נשים ותבהיר עד כמה הוא מוגבל וממודר על ידי החברה; דודי כהן, אחד ממעצבי האופנה היותר נועזים בזירה המקומית, מציג קולקציה חדשה וירטואלית במסגרתה הוא עושה מחווה לשכונת המצוקה בה הוא גדל ומכניס אליה את ההוט קוטור והבלינג העכשווי; דגה פדר, אחת הקולות הבולטים בתרבות האתיופית המקומית, משלבת את הריקוד המסורתי האתיופי יחד עם אלמנטים עדכניים; טל מנקס, אושיית רשת, הכין קטע חדש במיוחד לפצ'ה קוצ'ה שמנסה לענות על שאלות קיומיות בנימה הומוריסטית; טל קרונקופ מציגה סדרת תצלומים יומיומית אך מרגשת שמתארת את סבתה בתקופת הקורונה; שאול כהן פותר בעיות ישראליות טיפוסיות באמצעות מוצרים שהמציא וייצר בהדפסת תלת-מימד; תמר טל-אל, מאיירת, חושפת את הצופים אל עולמה כאדם חירש בעולם שומע; ארז נאבי חקר את עולם העיצוב טבעוני וגילה שעלי בננות יכולים להפוך לטקסטיל ושרהיטים יכולים להיות עשויים ממלח; איגור קרוטוגולוב וחברי להקתו הפרועה מנגנים על צעצועים שונים.
פצ'ה קוצ'ה נולד כערב חד פעמי בטוקיו וכיום הוא מתקיים בלמעלה מ-1,200 ערים שונות בעולם - החל מניו יורק, לונדון ופריז ועד טהרן, ביירות ואדיס אבבה. ספרן היא שהביאה את הבשורה המרגשת לתל אביב ב-2007 וגייסה למשימה את מאוטנר; מאז, השניים אוצרים ומנחים יחדיו את האירוע המרשים. ב-14 השנים האחרונות (מלבד שנתיים וחצי הפסקה עקב הקורונה) הפצ'ה קוצ'ה המקומי צמח וצמח, כמו עציץ שנגמר לו המקום באדנית. "אני זוכרת שכשעוד היינו באולם של 600 איש חשבתי, 'טוב, נראה לי שהגענו לכל הקהל הפוטנציאלי שלנו', והיום אנחנו מגיעים לעשרת אלפים איש בהיכל התרבות", מספרת ספרן. "זה קהל מאוד מיוחד, עקבי ונלהב. התגובות תמיד היו חיוביות, רק קנה המידה הלך וגדל". "בתל אביב מתקיים ערב הפצ'ה קוצ'ה הגדול ביותר בעולם. הוא לא הכי גדול בהתאם לגודל האוכלוסייה אלא הכי גדול בעולם נקודה", אומר מאוטנר.
"עשרת אלפים איש קנו כרטיס מראש מבלי לדעת מי יציג פה"
הביקוש המדהים, אומר מאוטנר, מייצר הרבה שאלות - אבל גם תובנה אחת משמעותית: "יש כאן קהל אדיר לתרבות". "זו תרבות אלטרנטיבית", הוא מסביר, "אין פה שום דבר מיינסטרימי, אין פה שום דבר מוכר, אבל הסצנה הישראלית כל כך מבעבעת ופורחת ומעניינת. עשרת אלפים איש קנו כרטיס מראש מבלי בכלל לדעת מי יציג פה. זה אמון גם למותג שנקרא פצ'ה קוצ'ה, אבל גם ליצירה הישראלית. יש קהל מקומי שמת לצרוך דברים טובים".
ספרן אומרת שהקהל שפוקד את הפצ'ה קוצ'ה המקומי מורכב מאנשים מכל פלחי האוכלוסייה: "עשרת אלפים איש זה קהל גדול מכדי לשים אותו בנישה מסוימת או לתייג אותו. באמת מרגש אותנו לראות כמה הוא מגוון: צעירים, משפחות וילדים, מנכ"לים ומנכ"ליות של חברות הכי גדולות, אמנים וסטודנטים, וגם מי שלא בתחום. יש גם אנשים שאומרים לי, 'התחלתי לבוא לפה עם ההורים שלי כילד והיום אני מגיע בעצמי'. זה פשוט מדהים. אני חושבת שמה שאופייני לכולם או מאחד את כולם זה הסבלנות שלהם והצורך שלהם לקבל את ההשראה והאנרגיה היצירתית שיש פה בפצה קוצה. הם באמת יושבים בריכוז מוחלט ומקבלים בצורה יוצאת דופן את כל מה שקורה פה. זה הקהל הכי מופלא שנתקלתי בו פה ובכלל".
לפורמט הייחודי של הפצ'ה קוצ'ה ככל הנראה היה חלק ניכר בהפיכתו לכה פופולרי. כאמור, כל אחד מתשעת האמנים שעולים על הבמה מקבלים שש דקות וארבעים שניות להציג את עבודתם; אפשר רק להניח שהמבנה המתומצת, המהודק, הבלתי מעייף בהגדרתו, הוא שמשך אי אז ב-2007 את חובבי האמנות שרצו לצרוך תרבות איכותית ומפעימה מבלי לנקר על הכיסא. אבל בשנים האחרונות, עם זאת, מושג הזמן קיבל צורה אחרת לחלוטין: צריכת התוכן המזורזת ברשתות החברתיות גרמה לרבים לאבד את הסבלנות לכל מה שידרוש מהם זמן. נשאלת השאלה - איך השפיע התהליך החברתי הזה על הפצ'ה קוצ'ה והאם התדמית הקצבית של האירוע עוד רלוונטית לימינו.
לדברי מאוטנר, "את בעצם שואלת מה קרה לשש דקות וארבעים שניות לאורך השנים. האם הן התקצרו או התארכו. קודם כל, לאנשים תמיד היה חוסר סבלנות, אל תשכחי שאנחנו ישראלים", הוא צוחק. "יש לאנשים את הרעב הזה לדברים הקצרים האלה. שש דקות וארבעים זה אמנם פרק זמן קצת יותר ארוך בעידן שבו אתה מסתכל על כל סטורי למאית השניה פחות או יותר, אבל עדיין, אני חושב שיש משהו בקצב הזה: זה לא רק שש דקות וארבעים שניות, המופעים בנויים מעשרים פריימים כשכל פריים נמצא על המסך ל-20 שניות פחות או יותר. זה יוצר 400 שניות. ואני חושב שיש משהו אבסולוטי במספר הזה: הוא עובד טוב, הוא עובד נכון. במובן הזה, למרות שהכל מסביב נהיה הרבה יותר מהיר – אני חושב שכאן יש איזה סטביליות, קביעות סביב הדבר הזה. והעובדות מדברות בפני עצמן".