בחודש נובמבר של שנת 2016, כשנה לפני פרוץ תנועת מי טו, פרסמה עירד מרציאנו צייגר פוסט אנונימי בפייסבוק ובו היא הזהירה נשים מפני איש עסקים ודמות מוכרת בחיי הלילה של תל אביב. אותו איש היה אלון קסטיאל. בהמשך, באתר "המקום הכי חם בגיהינום" פורסמה כתבה של שרון שפורר ובה דווח כי קסטיאל הורחק מכמה מועדונים בעיר עקב הטרדות מיניות מצידו; הכתבה והפוסט גם יחד הביאו נשים רבות להעיד על עבירות המין שביצע בהן קסטיאל, וחלק מהן ציינו שהוא השתמש בסם אונס. המשטרה - לבקשת מספר ארגוני נשים - פתחה בחקירה פלילית.
מתוך למעלה מ-30 נשים שהיו ידועות למשטרה, 14 הגישו תלונה על עבירות מין, כשארבע מהתלונות היו על אונס. קסטיאל, מצידו, טען כי המעשים בהם הואשם היו בהסכמה, והכחיש בעקביות את העבירות המיוחסות לו. זה לא היה המכשול היחיד בדרכן של הנשים הנפגעות להשגת צדק: רוב התלונות שהוגשו בזמנו נמחקו על ידי הפרקליטות בשל התיישנות או היעדר ראיות, ובסופו של דבר ארבעה מקרים בלבד הגיעו לכתב האישום. רק אחד מהם היה מוגדר כאונס - המקרה של שרי גולן, שמוכרת כאוצרת אמנות, מרצה, אמנית וכותבת.
בינואר 2018, במסגרת הסדר טיעון, סעיף האונס שבו הואשם קסטיאל הומר לניסיון אונס, ניסיון האונס הומר למעשה מגונה בכוח, המעשה המגונה בכוח הומר למעשה מגונה והמעשה המגונה הומר להטרדה מינית. שלוש תלונות נוספות שהוגשו נגד קסטיאל בשלב זה נסגרו גם הן על ידי הפרקליטות, שוב בשל היעדר ראיות. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי גזר על קסטיאל ארבע שנים ותשעה חודשי מאסר – על אותן ארבע עבירות שבהן הורשע - ונקבע כי עליו לשלם פיצויים למתלוננות.
נפגעות קסטיאל עברו גיהינום. כאילו התמודדות עם פגיעה מינית אינה מורכבת ומייסרת מספיק, גם המערכת, כאמור, הקשתה עליהן; אבל הנשים היו נחושות על מנת להכניס את עבריין המין אל מאחורי סורג ובריח. חלק מהנפגעות, ביניהן גם גולן, חשפו את זהותן בכלי התקשורת מיוזמתן, וניצלו את הפלטפורמות שניתנו להן על מנת להשמיע את הקול שלהן. לפעמים הן בכלל לא קיבלו את הפלטפורמות המדוברות, ונאלצו להיאבק על זכותן להישמע.
גולן הפכה לאחד השמות המזוהים ביותר עם פרשת קסטיאל, כשלאורך השנים היא התמידה ופעלה למען קורבנות אלימות מינית. על עשייתה בתחום האקטיביזם החברתי היא תזכה מחר - יחד עם מרציאנו צייגר - באות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שמוענק השנה לראשונה כחלק מהאירועים לציון 30 שנה לאיגוד. "השתיים הביאו את קולן של הנפגעות לקדמת הבמה פעם אחר פעם ולימדו את החברה הישראלית להקשיב", כך נכתב בנימוקי הזכייה של השתיים. "את התמודדויותיהן הקשות הן רתמו ותיעלו לשינוי המציאות עבור כלל הנפגעות והנפגעים בישראל".
כל פעם שרציתי לעזוב את זה, לא יכולתי. הבנתי שאין ברירה
אחת המלחמות הבולטות של גולן בדרך לכתב האישום הייתה המלחמה שלה בחוק בלתי רגיש בעליל: החובה לחשוף רישומים מתוך הטיפול הנפשי שעברה בפני המדינה, וגם בפני האיש שאנס אותה. "פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים מכינים סיכום קצר אחרי כל טיפול, והם מחויבים למסור את הסיכומים שלהם במקרה שמטופל שלהם מגיש תלונה על פגיעה", מסבירה גולן בריאיון ל-mako. "זה גם לא שהפסיכולוג אומר לך מראש, 'תשמעי, בואי תחתמי פה על אישור, שאם ככה וככה קורה אז אנחנו חושפים את כל הטיפול הפסיכולוגי שלך", היא מבהירה. "אנשים לא יודעים על זה, וגם אני לא ידעתי על זה לפני כן".
"אם מישהי הגישה תלונה על פגיעה מינית, חשפו באופן אוטומטי את הרישומים מהטיפול שלה – ולא רק בפני הגורמים הרלוונטיים", אומרת גולן. "בגלל שאלה ראיות בתוך התיק, החומרים האלה נחשפו גם בפני הפוגע. מדובר על סיכומים של טיפול שהתקיים גם שנים לפני הפגיעה עצמה ולפני שהוגשה התלונה: דברים שהם בכלל לא קשורים באופן ספציפי לנושא הזה".
"הייתי צריכה לחשוף תשע שנים של טיפול", היא מספרת. "המשטרה, הפרקליטות, השופטים: אלה כבר לא מעט אנשים שנכנסים למקום הכי אינטימי שלך. ועבור מי שכבר חדרו בעבר למרחב האינטימי שלו, זה גם ככה קשה לתת אמון. הסבירו לי בפרקליטות שאו שהם ייקחו את זה ממני בכוח כי החוק מרשה להם – שזה כבר דבר קשה מאוד להגיד לנפגעת תקיפה – או שזה ייראה שאני לא שיתפתי פעולה, שיש לי משהו להסתיר, או שהם פשוט ייסגרו את התיק שלי מחוסר ראיות".
את הנושא הזה הציפה גולן בפוסט שכתבה ופרסמה בחשבון הפייסבוק שלה, שהצית מחאה שבה השתתפו נפגעות ופסיכולוגיות כאחד. והשינוי הגיע. תמר זנדברג ומרב מיכאלי, שהיו שרות אז, תמכו במחאה אבל לא יכולות היו להגיש הצעת חוק; מיכל רוזין ממרצ - שהייתה מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע - נרתמה למשימה, הטקסט שכתבה גולן הוקרא על ידי רוזין במליאת הכנסת, ולבסוף הצעת החוק התקבלה. החוק, שנקרא באופן רשמי "חוק החיסיון" ומכונה "חוק שרי גולן", מקשיח את התנאים להסרת החיסיון על טיפול נפשי של נפגעות ונפגעים - ומבטיח את שמירת זכויותיהם המשפטיות. "למרות שהציעו לי, אני סירבתי שהחוק ייקרא על שמי באופן רשמי", מודה גולן. "זה מחמיא מאוד שהחוק מכונה 'חוק שרי גולן', אבל בסופו של דבר - הוא נועד להרבה מאוד אנשים וסיטואציות, וזה הרבה יותר רחב מאשר המקרה שלי".
זו לא הייתה הפעם האחרונה בה גולן דיברה בשמן של רבות אחרות. לקראת כינוסה של ועדת השחרורים בעניינו של קסטיאל, היא נאבקה על הזכות להישמע בדיונים על שחרורו המוקדם. "ההליך המשפטי מתקיים בין המדינה לבין הפוגע, ובעצם הנפגעות נחשבות ראיות", אומרת גולן. "אין להן יכולת לדבר אלא אם פונים אליהן. בהמשך גיליתי שזה המצב גם בוועדות השחרורים: לפוגע יש יכולת לבקש שחרור מוקדם, ושומעים אותו – אבל הנפגעות יכולות רק להגיש מכתב, לא לדבר בקולן".
גולן קיבלה באופן תקדימי את הזכות לדבר בפני הוועדה; "לא יכול להיות שיתייחסו אליו כסובייקט ואנחנו הנפגעות נהיה אובייקט", היא מבהירה עכשיו. למחאה ההיא שלה הצטרפו נפגעות נוספות של קסטיאל. ומעבר לכך, המקרה הצית דיון ציבורי נרחב בעניין פרקטיקת השחרור המוקדם, כזה שבסופו של דבר השפיע גם על גורלו של העבריין. הפרקליטות החליטה לעתור נגד ההחלטה של וועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי, אך העתירה נדחתה, וקסטיאל שוחרר לבסוף לאחר ארבע שנים בכלא; יחד עם זאת, העתירה של הפרקליטות עיכבה את שחרורו בפועל – בפרק זמן של שנה כמעט - וגם הובילה להקשחת תנאי השחרור.
"אני ועשרות הנפגעות של קסטיאל מאוד מפחדות. אבל כל אחת בישראל צריכה לפחד: זה לא רק הפחד מאדם מסוים, אלא חשש עמוק מהאופן שבו המערכת מתנהלת"
קסטיאל אמנם הודה במעשים בהם הורשע, אבל בקשות השחרור המוקדם החוזרות שהגיש מוכיחות שהוא מעולם לא לקח אחריות אמיתית על פשעיו; למעשה, הוא העביר את הנפגעות סיוט נוסף כשאלה נאלצו להתעקש בפני גורמים אטומים ולדרוש שירצה את עונשו המלא, במקום להקדיש את הזמן לטיפול ולהחלמה. אבל גם אם היה מרצה העבריין את ארבע השנים ותשעת החודשים שקיבל, מדובר בתקופת מאסר קצרה להחריד בהתחשב בהיקף העבירות שלו ובחומרתן, כך אומרת גולן.
בשחרורו, נגזר על קסטיאל להתרחק מתל אביב, רמת גן וגבעתיים, וכיום הוא מתגורר בבת ים. גולן מספרת שהיא עדיין חוששת. "אני מפחדת ממנו, מדובר באדם עם הרבה מאוד קשרים, אז זה לא רק הפחד מהאלימות עצמה - אלא הפחד מהיכולת שלו לנסות לפגוע בנו בכל מיני מסלולים", היא אומרת. "לא רק אני, עשרות הנפגעות שלו מאוד מפחדות. אבל כל אחת בישראל צריכה לפחד: זה לא רק הפחד מאדם מסוים, אלא חשש עמוק מהאופן שבו המערכת מתנהלת ביחס לפגיעות מיניות ולפגיעות בכלל. חלק מהעניין הוא שאם אנחנו לא יכולים להתגונן בפני פגיעה, אנחנו יכולים להיות אחראים כחברה לאופן בו אנחנו מטפלים בנושא הזה".
תשע שנים עברו מאז שנאנסה גולן על ידי קסטיאל ועד שהגישה את תלונתה למשטרה. בשום שלב היא לא חשבה שתהפוך לאחד הקולות הבולטים ביותר של המאבק, ובהחלט לא תיארה לעצמה שעשייתה תזכה אותה באות מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "לאחרונה דיברתי עם עירד, שנחשפה ראשונה, ואמרתי לה שאם היא לא הייתה נחשפת – סביר להניח שלא הייתי נחשפת, שהייתי ממשיכה לשתוק. היא אמרה, מצידה, שהיא אפילו לא דמיינה איזה דברים אני אשיג", מספרת גולן.
"מבחינת תודעה פמיניסטית, ברור שזו מי שאני, אבל לא ידעתי שזה משהו שאני אעשה", היא ממשיכה. "להפך, הזהירו אותי שהעיסוק הזה יפגע בי, שאשלם המון מחירים מקצועיים ואישיים - וכל ההבטחות התממשו. אכן, זה פגע בכל אספקט בחיים שלי. אבל כל פעם שרציתי לעזוב את זה, לא יכולתי. הבנתי שאין ברירה. ידעתי שאם אשתוק, לא ידעו שיש ריקבון. ובסופו של דבר, הנה אני - נמצאת בצד השני של זה, כשאני הרבה יותר חזקה, ויכולה לעזור לנשים אחרות ולאנשים אחרים". השליחות של גולן, במילותיה, היא לייצר עולם טוב יותר – ואת זה היא עושה גם בכובע אשת התרבות שלה, מתוך אמונה שהאמנות קשורה לאקטיביזם מהיסוד.
האמנות לא נפרדת מהחיים, ובאמצעותה אפשר לשנות אותם
גולן, ילידת 1982, היא בעלת תואר ראשון בהצטיינות יתרה מתוכנית המצוינים של המדרשה לאמנות של מכללת בית ברל. היא גם השלימה תואר שני בלימודי מגדר ובתולדות האמנות. עם סיום לימודי האמנות שלה, גולן הפכה לשם בנסיקה – בעיקר כאוצרת; ב-2007 מונתה גולן לאוצרת והמנהלת האמנותית של גלריה רוזנפלד בתל אביב, תפקיד שהחזיקה עד שנת 2010. לאורך השנים, היא אצרה עשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, גם בארץ וגם בעולם – בערים דוגמת איסטנבול, בודפשט ובאזל.
בתור מרצה, לימדה גולן מעל לאלף אמנים ואמניות בקורסים שפיתחה. קורס הבסיס נקרא "כל מה שלא למדו אתכם בבית ספר לאמנות", והוא עוסק בקידום ופיתוח קריירה לאמנים ("להתפרנס מעשייה אמנותית זה לא פשוט, ובישראל זה מורכב עוד יותר", היא אומרת, "אין פה הרבה תמיכה ציבורית"). בנוסף, במסגרת עבודתה בפיתוח תחום האמנות בארץ, גולן ייסדה את "המשולש לאמנות" - שמשמש זירה לאינטראקציה בין יוצרי, מתווכי וצרכני אמנות.
כאמנית פלסטית, גולן הציגה בתערוכות קבוצתיות וגם תערוכות יחיד ברחבי המדינה. והיא יוצרת גם עם מילים: ב-2018 יצא לאור ספר השירה של גולן, "ילדה בשם תהום" - שעוסק במציאות המורכבת של נשים מודרניות, ונוגע גם באונס שעברה. בימים אלה היא עובדת על ספרה השני, "מופקרת - שברי זיכרון ומחשבה", שאינו ספר שירה והוא בעל אופי אוטוביוגרפי. "הכלי היצירתי המרכזי שלי הוא הכתיבה", היא מספרת.
גולן היא אוצרת אמנות, אמנית וכותבת - מוערכת ומצליחה, יש לומר - והיא גם אחת מנפגעות קסטיאל; היא לא מעוניינת לשים חוצצים בין שתי ההגדרות האלה. "כשהייתי בפרקליטות, מי שהייתה אחראית על הפגיעות המיניות מטעם פרקליטות תל אביב אמרה לי: 'תשמעי, את נורא אינטליגנטית ורהוטה, לא יאמינו לך בבית משפט'", היא מספרת. "זה משפט מאוד קשה מצד מישהי שעוסקת בנושא הזה. לחשוב שיש טייפקאסט של נפגעות תקיפה מינית זה מאוד מיושן. לפני שפרשת קסטיאל התפוצצה הייתי הנינט של עולם האמנות; חלק ממה שניסיתי לעשות זה להגיד – אני אותו בן אדם שהייתי, ופגיעות מיניות קורות להרבה מדי נשים".
"לחשוב שיש טייפקאסט של נפגעות תקיפה מינית זה מאוד מיושן. לפני שפרשת קסטיאל התפוצצה הייתי הנינט של עולם האמנות; חלק ממה שניסיתי לעשות זה להגיד – אני אותו בן אדם שהייתי"
התפיסה הזו מתכתבת גם עם מוטו כללי יותר שבו מחזיקה גולן – האמנות לא נפרדת מהחיים, ובאמצעותה אפשר לשנות אותם. מכאן מגיע גם העיסוק שלה באמנות ככלי חברתי, שבא לידי ביטוי הרבה לפני פרשת קסטיאל; למשל כשהקימה ב-2009 את עמותת "פעילה" לחיבור בין אמנות וקהילה, או ב-2010, כשיזמה פרויקט משותף עם נוער בסיכון במסגרת תפקידה כמרצה במדרשה לאמנות. האג'נדה הפמיניסטית-אקטיביסטית של גולן גם היא באה לידי ביטוי בפרויקטים נוספים – בין אם אלה טקסטים שכתבה בנושא אמנות ופמיניזם שהתפרסמו בפלטפורמות שונות, או תערוכות בנושאים חברתיים שאצרה.
"מתחילת הדרך שלי עסקתי בנושאים חברתיים בתוך עולם האמנות", מספרת גולן. "גם דרך האמנות שלי והכתיבה הספרותית שלי, וגם כאוצרת. לא משנה אם הנושא הוא המורכבות שבאימהות, או פגיעות מיניות, או מחלות נשיות כמו אנדומטריוזיס: זו ההבנה שהאישי הוא הפוליטי. כשאני פוגשת אמנים או אוצרות או מנהלי מוזיאונים, והם אומרים לי דברים כמו – גם 'גם אני עברתי פגיעה מינית' או 'גם אני מתמודדת עם מחלה כזו או אחרת' – זה מנרמל את השיח הציבורי על הנושאים האלה. ברגעים האלה אני מבינה את האפקטיביות של היצירה ביחס לאקטיביזם".
אחת החוויות המשמעותיות ביותר של גולן, שמסמלת במיוחד את הלך הרוח שמנחה אותה, התקיימה ממש לאחרונה: במסגרת כנס "קן לאמנים", שהתקיים במוזיאון ישראל בחודש דצמבר האחרון, היא העבירה סדנה לאמנים צעירים - ובה התמקדה בחשיבות שיש להבעת מחאה אקטיביסטית באמצעות יצירה. "דרך אמנות ניתן להתבונן באופן שונה על המציאות ולהשמיע קול חשוב ועקרוני, וזה דבר חשוב מאין כמותו לכל אמן ויוצר בדורנו", כך אמרה גולן לקראת הסדנה.
"היה משהו נורא יוצא דופן בכנס הזה", היא מספרת, "בגלל שהזמינו אותי לדבר עם יוצרים – אבל לא בכובע האוצרת אלא בכובע האקטיביסטית. הייתי במוזיאון ישראל, בתוך החלל של התערוכות המוזיאליות, עם אמניות מכל המדיומים – והשיח היה על איך אנחנו רותמות את האוטוביוגרפיה שלנו, את ההתמודדות שלנו עם נקודות קושי בחיים, לצורך שינוי חברתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה דיברתי על הפגיעה שעברתי, וגם על המאבק המשפטי ועל חוק החיסיון, במסגרת מוזיאלית – וזה היה מבורך. אני חושבת שזה חלק משינוי שקורה: הרבה פעמים כשאנשים חושבים על מוזיאונים או על גלריות, הם חושבים על זה כעל משהו שמנותק מהחיים ומהיומיום, אבל בעצם הם הכי קשורים. והם צריכים להיות עוד יותר קשורים".
"למעשים שלנו יש יותר השפעה משאנחנו מבינים", ממשיכה גולן, "ובאמצעות אמנות ויצירה אפשר לדבר על דברים באופן שונה, וזו עוצמה גדולה. דרך השיח התרבותי אפשר לקיים שיח חברתי. האמנות יכולה לייצר מחאה וצעקה – אבל היא גם יכולה לייצר אספקט אחר, שעבורי הוא לא פחות חשוב ואני רוצה לתת עליו דגש: קירוב לבבות".
"אני חושבת שככל שמוזיאונים וגלריות יבינו שהם צריכים להתחבר לקהל הרחב, ככה הקהל הרחב יבין שדווקא יש לו מה להרוויח מאמנות – וזה יהיה ווין-ווין. תיקון עולם", היא מסכמת. "ישראל זו מדינה כל כך מיליטריסטית, והיא מקוטבת ונמצאת כרגע במשבר מאוד גדול. אז כשמישהו בוחר בתקשורת שהיא לא אלימה, אני חושבת שזה כבר טוב: אם כולנו היינו מביעים את עצמנו דרך אמנות ולא דרך התלהמות, הייתה לנו יכולת להקשיב אחד לשני באופן שונה, ולהתחבר אחד לשני".