במרץ 2021, עקב אירוע רפואי, איבד האמן אמיר גורביץ' (82) את ראייתו; בעין אחת הוא לא רואה כלל, ובעין השנייה הוא רואה בקושי רב. אבל גורביץ' לא נתן למגבלה הפיזית לעצור אותו. הוא המשיך לצייר למרות זאת, ואפשר אפילו לומר שהעיסוק שלו באמנות רק גבר: בשנתיים שחלפו מאז אובדן הראייה, הצטברו בבית של גורביץ' ושל אשתו רעיה קלסרים על גבי קלסרים, שבתוכם מאות עבודות שיצר.
"ממש לא חשבתי שאפסיק לצייר", מספר גורביץ' בריאיון ל-mako. "כי זה מעודד אותי. אובדן הראייה זה מאוד קשה וכואב. אני חושב, 'למה זה מגיע לי?', ואז אני מצייר - ואני מרגיש שאני יוצר דבר חדש. מסקרן אותי לאן זה יגיע, וזה נותן לי כוחות נפש".
חלק מאותן עבודות רבות שיצר גורביץ' בשנתיים האחרונות מוצגות בימים אלה בתערוכת יחיד של האמן, אותה אצר יותם אורן. התערוכה, שקיבלה את השם "מוגבלות הראיה אינה עוצרת את היצירה", מתקיימת בגלריה 58 בעיריית חולון ותהיה פתוחה לקהל עד ה-1 במרץ 2023. "אני מתרגש כמו ילד", מודה גורביץ'.
ממארק שאגאל ועד רבקה מיכאלי
את דרכו בעולם האמנות החל גורביץ', יליד העיר חולון, ב-1960 - כשפנה ללמוד ציור ואמנות במכון אבני בתל אביב. לאחר שלוש שנות לימוד, הוא יצא ללימודים ועבודה בארצות הברית, ולמד באוניברסיטת ייל בפקולטה לתיאטרון, עיצוב תפאורה, תאורה ותלבושות לתיאטרון. הוא השתלם בנושאים אלה במכונים נוספים בניו יורק. במסגרת עבודתו כמעצב תפאורה, הגיע גורביץ' עד לברודוויי – ועבד עם כמה מהשמות הגדולים בתחום.
"עבדתי בסטודיו שבונה תפאורות לתיאטראות של ברודווי, ושיתפתי פעולה עם הרבה אנשים מפורסמים, חלקם איתנו וחלקם כבר לא", אומר גורביץ'. בדבריו הוא מתייחס, בין השאר, למחזאים מפורסמים כמו פיטר יוסטינוב וארתור מילר (גורביץ' עבד בצוות שיצר את התפאורה עבור המחזה של מילר "לאחר הנפילה"). במסגרת עבודתו הכיר גורביץ' גם את הצייר המוערך מארק שאגאל: "ביצעתי תפאורות שהוא שרטט ותכנן – היינו מבצעים את הסקיצות שלו אחד לאחד, בקנה מידה גדול", הוא מסביר. ואת הרגע שבו פגש גורביץ' את הצייר הנחשב הוא לא ישכח אף פעם.
"הסטודיו שבו עבדתי התכונן להכנת התפאורה לבכורה של 'חליל הקסם' בלינקולן סנטר", מספר גורביץ. "ראיתי שמארק שאגאל הגיע לשם - ידעתי בדיוק מי הוא, והוא לא ידע מי אני. אז הצגתי את עצמי: אמרתי לו שאני מישראל, ועוד כמה סופרלטיבים. הלב שלי דפק בהתרגשות רבה. התברר שבאנגלית הוא לא כל כך שולט, וגם אני לא, אז עברנו לדבר ברוסית. בהמשך ראיתי שגם אני וגם הוא מתקשים, והוא הציע שנעבור לדבר ביידיש. אז דיברנו יידיש, וזה עבד מצוין. ואז נפל לי האסימון – אמרתי לעצמי, אמיר, לך תמצא חתיכת נייר. רציתי שהוא יחתום לי, שתהיה לי מזכרת מהשיחה שלנו. הוא אמר לי, 'לך לחנות שמוכרים בה את הגלויות שלי, ואחתום לך' – אבל החנות הייתה סגורה. לכן אין לי חתימה של מארק שאגאל".
ב–1968 קיבל גורביץ' הצעה מפתה: לשוב לארץ, ולקחת חלק בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית. הוא התקבל לעבודה כתפאורן בכיר, ובמשך שנים עבד על הסטים של כמה מהתוכניות הפופולריות ביותר של התקופה ההיא, דוגמת התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש" משנות השבעים, שבה השתתפו הכוכבים הכי גדולים של אז. "רבקה מיכאלי, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין – היינו ביחד כל הזמן", מספר גורביץ'. "זו הייתה תקופה נהדרת, היינו כמו משפחה". גורביץ' גם היה מעצב תפאורה בתוכנית הילדים המצליחה "הופה היי", שאותה הנחו יגאל בשן, עוזי חיטמן ויונתן מילר. "עוזי חיטמן היה ידיד שלי בנפש", נזכר גורביץ'.
את תקופתו בטלוויזיה סיים גורביץ' ב-1989, כשנקרא לעבוד בחיל המודיעין כמעצב, לצורך פיתוח מוצרים ייחודיים מגוונים מחומרים מורכבים. בתפקידו זה הוא זכה ב–1993 בפרס ראש אמ"ן לחשיבה יוצרת. "הציורים שאני מצייר היום הם המשך ישיר למה שעשיתי שם", מספר גורביץ'. "דיוק בפרטים, אחיזת עין. הציורים העכשוויים שלי בהחלט נשענים על הקריירה שלי במערכת הביטחון". גם באותן שנים המשיך גורביץ' לעסוק באמנות, מבחוץ לחייו כאזרח עובד צה"ל. "הייתי קצת מנותק מחיי האמנים, אבל יצרתי. אם הייתי, למשל, מוצא ברחוב קרש יפה – הייתי לוקח אותו הביתה ומצייר עליו". ב–2006 פרש גורביץ' לגמלאות מתפקידו הצה"לי.
בנוסף, במשך כ-15 שנים התנדב גורביץ' עם הלומי קרב, כמורה לציור. "תמיד מצאתי זמן להקדיש להם, יש להם פינה חמה אצלי בלב", הוא אומר, "אותם אנשים יקרים שחירפו את נפשם". כהוקרה על הפעילות ההתנדבותית שלו, זכה גורביץ' בתואר יקיר העיר חולון בשנת 2008. בטקס הענקת התואר, וביוזמתו של גורביץ', התפאורה הייתה עשויה מציורים שאותם ציירו הלומי הקרב שעבד איתם. "זו הייתה הדרך להוקיר להם תודה, לתת לאמנות שלהם במה", הוא מסביר.
כשאני מרגיש מתוסכל, שולחן הציור קורא לי
כאמור, לפני שנתיים החיים של גורביץ' השתנו; בשל אובדן הראייה, הוא כבר לא מסוגל לעשות דברים שהיה מסוגל להם קודם לכן. "רעיה אשתי תומכת בי לאורך כל הדרך", הוא מספר. "היא לא מחפשת לי עבודות, היא מבינה שאני לא יכול ומוגבל. שזה קשה מאוד. החלק הזה, קשה לי אפילו לדבר עליו, כי זו מין השפלה כזו. איבדתי הרבה מאוד יכולות - לאכול כמו בנאדם כשיושבים בחברה, למשל. התחלתי להשתמש בכף". לדברי גורביץ', "גם כששיפצנו את הבית לאחרונה, רעיה נשאה בעול. אני לא השתתפתי, לא יכולתי. בזמן שהרסו ובנו את הבית ישבתי בגלריה וציירתי".
העבודות העכשוויות של גורביץ' נשענות כולן על קונספט דומה: מדובר בציורים שמתפקדים כמעין הרחבה של צילומים שמצאו חן בעיניו: צילומים של נופים עירוניים, של טבע, של פרחים, של דמויות ומה לא. "חברים שולחים לי תמונות שהם צילמו בארץ וברחבי העולם", הוא מספר, "ואת הצילומים האלה אני מרחיב לציור. אני גוזר אותם, לוקח דף נייר ומדביק במרכז את התמונה, ובאותה צבעוניות אני ממשיך לצייר מסביב לה".
גורביץ' כבר למד כיצד להצליח ליצור ולצייר חרף מצבו הנוכחי. "אני מקרב את התמונה לעין או מסתכל בזכוכית מגדלת. ואז אני קורא את הצבעים, מסמן אותם בראש, ניגש אל הנייר הלבן וצובע", הוא מסביר, ומוסיף בגאווה: "הגעתי לאיכות כזו שאפילו לא רואים את הקו המפריד בין הציור לבין הצילום".
ובכל זאת, זה לא קל. אשתו רעיה, שנוכחת גם היא בשיחה שלנו, מספרת: "יש ימים של קושי. יש ימים שהוא יושב עם ציור ובצד השני של הדף הוא כותב: 'קשה לי היום, אני לא רואה, אני לא מבדיל בין צבעים, עצוב לי'. הוא כותב את הדברים האלה, ולא אחת: הצופים רואים רק את הפרונט ואת הציור היפה, אבל מאחוריו יש גם כתיבה שהיא אמירה, לא פחות מהציור עצמו. כששלחנו את העבודות למסגור, ביקשתי מהמסגר שישאיר חלון מאחור, כדי שאפשר יהיה לראות את הצד הכתוב. את האמירה של אמיר בזמן היצירה. הצופים אמנם לא רואים אותה, היא מופנית כלפי הקיר, אבל בכל זאת, הלב לא נתן להסתיר את זה – כי זו הייתה האמירה הכואבת והאמיתית שלו".
לעיתים גורביץ' נעזר ברעייתו לטובת תהליך היצירה. "בדרך כלל הוא משתדל לגזור לבד, אבל לא פעם אנחנו מפתחים את אותה התמונה פעמיים או שלוש כי הוא התעקש לגזור אבל הוא גזר את הראש לדמות שבתמונה, או משהו כזה", היא מספרת. "או, לפעמים, הוא לא כל כך מבדיל בין הצבעים, ואז הוא מבקש עזרה. אבל זה קורה לעיתים מאוד רחוקות, רק כשהוא כבר מרגיש תסכול. אמיר משתדל מאוד שזו תהיה יצירה שלו – גם אם היא לא מושלמת, גם אם הוא גזר לדמות שבתמונה את היד".
אמנם הוא איבד יכולות מסוימות – שרלוונטיות בכל הנוגע ליצירה, ובכלל – ואמנם הוא נאלץ לבקש עזרה מדי פעם לפעם, אבל גורביץ' לא פסימי. הוא נרגש בכל יום מחדש לשבת לצייר, לצד כל הקשיים; האמנות בימים אלה היא רוב עולמו, לדבריו. "אין יום שאני לא מצייר בו במשך שלוש או ארבע שעות", הוא אומר, "זו סוג של בריחה: כשאני מרגיש מתוסכל או שקשה לי, שולחן הציור קורא לי".
"מוגבלות הראיה אינה עוצרת את היצירה", התערוכה של אמיר גורביץ' | גלריה 58, עיריית חולון
נעילה: 1.3.2023