פירות בחינם לאלמנות צעירות
כשנשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר השתלט על תעלת סואץ ואיים על המערב שימנע את הגישה לנתיב המים החיוני, צרפת המודאגת פנתה עורף למצרים ופעלה נגדה במשותף עם בריטניה וישראל. לעובדה זו אין נגיעה רבה לענייננו, זולת העובדה שבזמן מערכת סיני ב-1956 היו חיילים בצבא ישראל וחיילים בצבא מצרים שלבשו מדי קרב זהים מתוצרת צרפת.
זמן לא רב אחרי תחילת הלחימה נעצרה מחלקה ישראלית לנוח במחנה מצרי כבוש, ממזרח לביר-גפגפה במדבר סיני. טוראי שימי גזר (לשעבר שמעון בּיבֶּרבּלַט, מוורשה, פולין) התיישב לאכול בחדר אוכל מאולתר תחת כיפת השמים. ארבעה חיילי קומנדו חמושים התיישבו לידו. הוא גנח. הם גנחו. שימי התעמק בארוחת הצהריים שלו.
חבר מהמחלקה של שימי הצטרף אליהם. פרופסור טֶנדלֶר (שאז היה רק טוראי טנדלר, עדיין לא פרופסור, עדיין לא הייתה לו אפילו תעודת בגרות) הניח על השולחן את ספל הפח שנשא ונזהר שלא לשפוך את התה. אחר כך הרים את הרובה שלו וירה בראשו של כל אחד מחיילי הקומנדו.
הם נפלו בצורה מאורגנת למדי. שני הראשונים, שישבו מול פרופסור טנדלר, נפלו לאחור, מהספסל אל החול. השניים האחרים, שישבו בגבם לפרופסור ונעצו מבט נדהם ופה פעור בחבריהם המתים, נפלו קדימה, וצליל הפגיעה של הגולגלות שלהם בשולחן נשמע איכשהו אלים יותר מקול הנפץ של הרובה.
שימי גזר, המום מרצח ארבעה חברים לנשק, ניסה לתקוף את חברו. פרופסור טנדלר, שהיה גדול גוף הרבה יותר משימי, נבהל מההתקפה אבל לא חש מאוים. טנדלר אחז בידיו של שימי וצרח, "מצרים! מצרים!". הוא השתמש באותן מילים כדי לתאר את אותו העם באותו מדבר, כמו שעשו אלפי שנים לפניו. ההבדל העיקרי, אם מאמינים לסיפורים הישנים, הוא שאלוהים עצמו לא התערב ולא הרים הפעם את ידו החזקה וזרועו הנטויה.
פרופסור טנדלר הצליח להשתלט על שימי במהירות ואחז בו בחיבוק דוב. "לוחמי קומנדו מצרים – התבלבלו," אמר טנדלר, ועבר ליידיש. "האויב. האויב הצטרף אליך לארוחת צהריים."
שימי הקשיב. שימי נרגע.
פרופסור טנדלר חשב שהעניין יושב ושחרר את שימי. ברגע שעשה את זה תקף אותו שימי בפראות. הוא המשיך לתקוף, כי למי אכפת מיהם ארבעת הגברים האלה? הם היו אנשים. הם היו בני אדם שהתיישבו לאכול ארוחת צהריים ליד השולחן הלא נכון. הם אנשים מתים, שלא היו חייבים למות.
"היית יכול לקחת אותם בשבי!" צרח שימי. "האלט!" הוא צרח בגרמנית. "זה הכול – האלט!" ואז, בעוד הדמעות זולגות מעיניו ואגרופיו מתנופפים, אמר שימי, "לא היית צריך לירות."
עכשיו כבר פקעה סבלנותו של פרופסור טנדלר. הוא התחיל להרביץ לשימי גזר. הוא לא רק הגן על עצמו. הוא לא רק הכניע את חברו. הוא הפך את שימי והתיישב מעליו בפישוק והלם בו עד שהוא שקע לגובה החול. הוא היכה את החבר שלו עד שהחבר לא היה מסוגל לספוג עוד מכות, ואז היכה אותו עוד. בסוף הוא ירד משימי, הרים את מבטו אל השמש החמה, ופילס לו דרך בין החיילים שהתאספו בינתיים, מאז שהתיישבו שם המצרים וחרצו את גורלם. טנדלר הלך לעשן סיגריה.
בקרב כל אלו שהגיעו בריצה כששמעו את היריות ומצאו חמישה אנשים מוטלים בחול, הייתה הסכמה ששימי גזר החבוט נראה במצב הגרוע ביותר מכולם.
בדוכן הפירות והירקות שפתח שימי גזר בסופו של דבר בשוק מחנה יהודה בירושלים, שאל אותו שוב ושוב בנו, אתגר הקטן, על הסיפור של פרופסור טנדלר. מאז מלאו לו שש שנים עבד אתגר בדוכן לצד אביו בימים שלא למד בבית הספר. בגיל הזה, כשהכיר רק את גרסת הילדים של הסיפור – טנדלר עשה משהו באחת המלחמות שהכעיס את אבא של אתגר, ואבא של אתגר תקף את האיש, והאיש (אבא שלו מעולם לא היסס להודות) היכה אותו מכות קשות ונמרצות מאוד – אתגר לא הצליח להבין למה אבא שלו מתייחס עכשיו אל הפרופסור בחביבות כזאת. כמי שגדל על פי חוקי העסק המשפחתי הקטן, אתגר לא הצליח להבין למה אסור היה לו לקבל אפילו לירה אחת מטנדלר. הפרופסור קיבל את הירקות בחינם.
אחרי ששקל אתגר את העגבניות והמלפפונים היה אבא שלו לוקח את השקית, דוחף לתוכה חציל יפה בלי שהתבקש, ומוסר אותה לפרופסור טנדלר.
"קח," היה אבא שלו אומר. "ותמסור לאשתך דרישת שלום."
לאתגר מלאו תשע שנים ואחר כך עשר ואחת עשרה, והסיפור התחיל להתבהר. סופר לו על חיילי הקומנדו ועל המדים, על נתיבי ספנות ותעלת סואץ, ועל האמריקאים והבריטים והצרפתים. הוא שמע על היריות בראש. הוא למד על כל המלחמות שאביו לחם בהן – 73', 67', 56', 48' – אם כי שימי גזר עדיין לא סיפר את הסיפור על המלחמה הראשונה שאליה נקלע, המלחמה שהתחילה ב-1939 ונמשכה עד 1945.
אבא של אתגר הסביר על המוסר המעורפל של שדה הקרב, על החלטות שמתקבלות בשבריר שנייה, על אומדן הסכנה והתגובה, על סיכויים וערכים מוחלטים. שימי ניסה כמיטב יכולתו להסביר לבנו שהישראלים – במדינה שלהם עם הגבולות הלא ברורים והחוקה הלא כתובה – לכודים בחלל אפור שנקרא החיים האמיתיים.
בשטח האפור הזה, הוא הסביר, אפילו ערכים מוחלטים יכולים להחזיק ביותר מעמדה אחת ולשקף יותר מאמת אחת. "גם אתה," הוא אמר לבנו, "אולי יום אחד תצטרך לקבל החלטה כמו פרופסור טנדלר – והלוואי שלא תדע צרות כאלה." הוא הצביע על הדוכן המדמם שמול הדוכן שלהם, הצביע על הדגים המפרפרים על הקרש תחת פטיש העץ. "אלוהים ישמור, שלא תצטרך לחיות עם התוצאות של החלטות קבועות, נצחיות, שיטריפו לך את הראש ולא תתהפך מצד לצד, בין טוב לרע."
אבל אתגר עדיין לא הצליח להבין איך אבא שלו רואה את הסיפור כסיפור של דג מפרפר, כשבעיניו הוא עוסק רק בפטיש העץ שמנחית את המכה.
אתגר לא היה ילד של שטחים אפורים. הוא היה ילד קטן גוף ומהורהר עם שיני ארנב שידע מה הוא רוצה. ובכל יום שישי, כשטנדלר הגיע לדוכן, אתגר היה אורז לו את הסחורה ואז סוקר שוב על הסיפור ומחפש את השחור והלבן.
האיש הזה הציל את חיי אבא שלו, אבל אולי לא. הוא עשה את מה שצריך היה לעשות, אבל אולי היה יכול לעשות את זה אחרת. וגם אם הכלל הבסיסי של חצר בית הספר חל גם על חיי המבוגרים – מי שמכה מרוויח ביושר את המכות שמחזירים לו – האם זה מצדיק תגובה אכזרית כל כך כמו זו שאביו תיאר? חבטות חמורות כל כך עד ששימי נהג, בזמן שסיפר את הסיפור, לקחת את האצבעות של אתגר ולהחליק אותן על הלחי השמאלית שלו, להראות לו איפה פרופסור טנדלר השטיח את העצם.
גם אם הייתה הצדקה לאלימות, גם אם אבא שלו לא היה אומר תמיד, "אתה חייב לסכן את החיים של החברים שלך, של המשפחה שלך, של עצמך, אתה חייב להיות מוכן למות – אפילו כדי להציל את חיי האויב שלך – אם מבין שני מעשים תוכל לעשות את המעשה ההומני," לא המחילה של אביו היא שהפתיעה את אתגר, אלא הנדיבות שלו.
שימי נהג לשלוח אותו לרוץ לרחוב אגריפס ולהביא שני ספלי קפה או שתי כוסות תה כדי לכבד את פרופסור טנדלר, וגם אמר לאתגר להביא בדרך חופן יפה של פיסטוקים מהעגלה של אייזנברג. רק בחבריו הוותיקים נהג אביו כך.
ואף אחד חוץ מאלמנות צה"ל לא קיבל את הסחורה שלהם בחינם. בשקט ובאצילות, כדי שלא לבייש את הנשים האלה, היה אבא של אתגר שולח אותן לדרכן עם פירות טריים ושקיות מלאות ירקות, לפעמים גם שנים רבות אחרי שפקד אותן האסון. תמיד דאג לאלמנות הצעירות. כשהביעו מחאה הוא נהג לומר, "אתן הקרבתן, אני מקריב. אחרי הכול, מה זה שקית תפוחים?"
"הכול למען מדינה אחת," הוא נהג לומר.
אבל בכל מה שקשור לפרופסור טנדלר, לא הייתה מעולם תשובה כל כך ברורה.
כשהיה אתגר בן שתים עשרה הודה אביו שהסיפור של טנדלר מורכב.
"אתה רוצה לדעת איך אני מצליח לדאוג לאדם שפעם היכה אותי? כי לכל סיפור יש הֶקשר. תמיד יש הקשר בחיים."
"זה הכול?" שאל אתגר.
"זה הכול."
כשמלאו לו שלוש עשרה שנים הוא שמע סיפור אחר. כי בגיל שלוש עשרה אתגר הפך לגבר.
"אתה יודע שהייתי במלחמה," סיפר שימי לבנו. לפי צורת הדיבור ידע אתגר שהוא לא מתכוון ל-48' או ל-56' או ל-67' או ל-73'. הוא לא התכוון למלחמות היהודים, שבכולן לחם. הוא התכוון למלחמה הגדולה. המלחמה שאף אחד במשפחה חוץ משימי לא שרד ממנה, וכך היה גם במשפחת אמו של אתגר. זו הסיבה שהם החליפו שם, הסביר שימי. בעולם כולו היו שלושה בני גזר.
"כן," אמר אתגר. "אני יודע."
"גם פרופסור טנדלר היה במלחמה הזאת," אמר שימי.
"כן," אמר אתגר.
"היה לו קשה," אמר שימי. "ובגלל זה, בגלל זה אני תמיד נחמד."
אתגר חשב. אתגר דיבר.
"אבל גם אתה היית שם. גם החיים שלך דומים לחיים שלו. ואתה בחיים לא היית יורה בארבעה גברים, אפילו חיילי אויב, אם היית יכול לקחת אותם בשבי, אם היית יכול להשאיר אותם בחיים. גם אם היית בסכנה, היית מסתכן –" אבא של אתגר חייך וקטע את דבריו.
"קודם כול," הוא אמר, "חיים דומים הם לא אותם חיים. יש הבדל." כאן הפנים של שימי הרצינו, הקלילות נעלמה. "באותה המלחמה הראשונה שלנו, המלחמה הגדולה, אני הייתי בר מזל," הוא אמר. "בשואה, אני ניצלתי."
"אבל הוא כאן," אמר אתגר. "גם הוא ניצל, בדיוק כמוך."
"לא," אמר אבא של אתגר. "הוא היה במחנות. הוא הולך, הוא נושם, והוא כמעט יצא מאירופה בחיים. אבל הם הרגו אותו. אחרי המלחמה המשכנו לאבד אנשים. בסוף הם הרגו את מה שנשאר ממנו."
בפעם הראשונה, בלי שבא לשם פרופסור טנדלר, וגם בלי שאחד מהחברים של שימי מהגטו בא להגיד שלום ולדבר יידיש, וגם לא אחד מהחברים שלו מהמילואים וגם לא אחד מהקיבוצניקים שמהם קנה את הפירות והירקות, אבא של אתגר שלח את אתגר לרחוב אגריפס להביא שתי כוסות תה. אחת בשביל אתגר ואחת בשבילו.
"תזדרז," אמר שימי ושלח את אתגר לדרכו בסטירה על הישבן. לפני שהספיק אתגר לעשות צעד אחד, אבא שלו אחז בצווארונו ופתח את הקופה והוציא ממנה שטר חדש של עשרה שקלים. "ותקנה לנו שקית גדולה של גרעינים מאייזנברג. תגיד לו שלא יחזיר את העודף. אתה ואני, אנחנו הולכים לשבת איזה זמן."
שימי הוציא את הכיסא המתקפל השני מאחורי הקופה. זאת גם תהיה הפעם הראשונה שהאבא והבן ישבו יחד בחנות. עוד כלל להצלחה בעסקים: הלקוח תמיד צריך למצוא אותך עומד. תמיד יש משהו שתוכל לעשות – לטאטא, לערום, להבריק תפוחים. הלקוחות יחזרו למקום שיש בו גאווה.
זאת הסיבה שפרופסור טנדלר קיבל עגבניות בחינם, הסיבה שלמראה הגבר שהיכה אותו, מבטו של שימי תמיד התרכך בנדיבות, כמו שהתרכך כשאחת המסכנות באה – הסיבה שהוא עטה על עצמו את המבט שאתגר קרא לו מבט הפירות-בחינם-לאלמנות-צעירות. זה הסיפור ששימי סיפר לאתגר כשהרגיש שהילד שלו היה לגבר:
הדבר הראשון שראה פרופסור טנדלר עם שחרור מחנה ההשמדה שלו היה שני חיילים אמריקאים גדולים וקשוחים מתעלפים בן רגע. השניים (שיש להניח שהתקשחו ממראות המלחמה) עמדו שם מול הברוטליות העצומה והבלתי נתפסת של ההשמדה המודרנית, קפואים, פעורי פה מול הר של גופות עירומות ומסריחות, גבעה של גברים.
ומתוך הערמה הזאת של גופות שבורים, שלפני פלישת האמריקאים עמדו להישלח לכבשן, טנדלר התשוש והשלדי הסתכל עליהם בחזרה. פרופסור טנדלר הסתכל ובחן, וכשהיה בטוח שהחיילים האלה אינם חיילים נאצים, הוא יצא בזחילה ממקום המחבוא שלו בין הגופות, ובדרכו דחף והסיט הצידה זרועות ורגליים נוּקשות כעץ.
גבעת הגופות הזאת הגנה על טנדלר יום אחרי יום. הזונדרקומנדו המסכנים שפרקו את הגופות, וגם אלה שבאו להעמיס אותן על מריצות ומשם אל התנורים, ידעו שהילד נמצא בפנים. הם הביאו לו את הפירורים של הפירורים שלהם כדי שיחזיק מעמד. ולמרות שידעו שהם מסתכנים במוות בטוח אם יתגלו, זה אִפשר להם להפגין שמץ של אנושיות בעבודה הלא אנושית שלהם. זה מה ששימי ניסה להסביר לבן שלו – שצל צִלה החיוור של הנדיבות די היה בו כדי להשאיר בחיים איש מת.
כשטנדלר עמד סוף סוף על רגליו ויישר את גופו, כשהגופה שהייתה פרופסור טנדלר בגיל שלוש עשרה – "בגילך" – יצאה בזחילה מהסיוט הזה, הוא הסתכל על שני החיילים האמריקאים, והם הסתכלו עליו בחזרה וצנחו על הרצפה בחבטה עמומה.
פרופסור טנדלר כבר ראה כל כך הרבה בחייו, שהמראה הזה לא היה שווה אפילו עצירה, ולכן הוא הלך לדרכו. הוא יצא עירום משערי המחנה, המשיך ללכת עד שהשיג קצת אוכל וקצת בגדים, המשיך ללכת עד שהיו לו נעליים והיה לו מעיל. הוא המשיך ללכת עד שהיו לו בכיס קצת לחם ותפוח אדמה עודפים.
עד מהרה הייתה בכיס הזה גם סיגריה ואז עוד אחת, מטבע ואז עוד אחד. טנדלר החזיק מעמד כך והלך וחצה גבולות עד שהיה מסוגל לעמוד זקוף וגבוה, עד שהופיע בעיירת ילדותו בחליפת בגדים תואמים, עם כמה שטרות כסף בכיס, ובחגורת המותניים שלו אקדח תופי שבתוכו חמישה קליעים, שהשיג כדי להגן על עצמו בלילות כשישן לצדי הדרכים.
פרופסור טנדלר לא ציפה להפתעות ולא לאיחוד משפחות. אמו נרצחה לנגד עיניו, וגם אביו, שלוש אחיותיו, הסבים והסבתות שלו, ואחרי כמה חודשים במחנה נרצחו גם שני חברים שהכיר עוד מהבית.
אבל הבית – בזה הוא נאחז. אולי הבית שלו עוד יהיה שם, והמיטה שלו. אולי הפרה עוד נותנת חלב, והעזים עדיין לועסות פסולת, והכלב שלו נובח על התרנגולות כמו פעם. ואולי המשפחה האחרת שלו – האומנת שהיניקה אותו וחיזקה אותו (לפני שנחלש), בעלה שעיבד את אדמת אביו, והבן שלהם (בן גילו), והבן השני (הצעיר ממנו בשנתיים), שאיתם שיחק כמו שאחים משחקים – אולי המשפחה הזאת עדיין שם, מחכה. מחכה שיחזור הביתה.
טנדלר יוכל להקים משפחה חדשה בבית הזה. הוא יוכל לקרוא לילדים שאולי יום אחד ייוולדו לו בשמות אהוביו המתים.
העיירה נראתה בדיוק כפי שהייתה כשעזב אותה. הרחובות היו הרחובות שלו, עצי התרזה בכיכר גבוהים יותר אבל ערוכים באותה מתכונת. וכשפנה טנדלר אל דרך העפר המובילה לשער ביתו הוא התאפק שלא לרוץ, והוא התאפק שלא לפרוץ בבכי, כי אחרי כל מה שראה הוא ידע שכדי לשרוד בעולם הזה הוא חייב תמיד לנהוג כגבר.
לכן כפתר טנדלר את המעיל והלך בשקט לכיוון הגדר, והצטער שאין לו כובע, שבזמן שהוא נכנס בשער יוכל להסיר אותו – בדיוק כמו שבעל בית עושה כשהוא חוזר אל ביתו.
אבל כשהוא ראה אותה בחצר – כשהוא ראה את פַנוּשקָה, האומנת, המשרתת שלהם – הדמעות הגיעו בכל זאת. כפתור יקר נתלש מהמעיל של טנדלר כשרץ אליה ונפל בזרועותיה ובכה בפעם הראשונה מאז הרכבות.
בעלה של פנושקה עמד לצדה. היא אמרה "ברוך הבא הביתה, בן", ו"ברוך הבא הביתה, ילד", ו"התפללנו", "הדלקנו נרות", "חלמנו על שובך".
כששאלו, "גם ההורים שלך יגיעו? האחיות שלך וסבא וסבתא שלך נשארו מאחור?" וכשהם שאלו על השכנים הוותיקים, בית אחרי בית, טנדלר ענה, בלי דימויים ובלי רמיזות. כשהוא ידע מה עלה בגורלו של מישהו, הוא ציין אותו כפי שהוא: זה הוכה וזה הורעב, זאת נורתה, זאת שוסעה לגזרים, פניו של זה קרסו פנימה. את הכול הוא סיפר בלי רגשות – הדברים עצמם, אחד אחד, כפי שקרו. הוא שיתף אותם בכול עוד לפני שפסע אל תוך הבית.
טנדלר הסתכל מבעד לדלת הכניסה הפתוחה והחליט שיחיה עם האנשים האלה והם יהיו המשפחה שלו עד שתהיה לו משפחה משלו. הוא יזדקן בבית הזה. עכשיו, כשהוא חופשי להיות חופשי, הוא יסגור את עצמו שוב מאחורי גדר. אבל זאת תהיה הגדר שלו, המנעול שלו, העולם שלו.
יד הונחה על ידו וקטעה את הרהוריו. פנושקה היא שדיברה, וחיוך עצוב על פניה. "הגיע הזמן שתשמין," אמרה. "נעשה ארוחת מלכים הערב." והיא תפסה תרנגולת שעברה לידה ומלקה את ראשה בו במקום, בחצר. "בוא תיכנס," אמרה בעוד העוף מפרפר. "בעל הבית חזר."
"בדיוק כמו שהשארתם אותו," היא אמרה. "רק כמה דברים שלנו."
טנדלר צעד פנימה.
הבית היה בדיוק כפי שזכר אותו – השולחן, הכיסאות – אלא שכל מה שהיה אישי נעלם.
שני הבנים של פנושקה נכנסו, וטנדלר הבין מה חולֵל הזמן. הבנים האלה, שניזונו וגרו בבית, שקיבלו חום ואהבה, היו גדולים ממנו בממדיהם פי שניים. באותו הרגע הוא הרגיש משהו שלא הרגיש מעולם במחנות, רגש אנושי ששם לא היה מועיל בכלום. טנדלר חש בושה. הוא הסמיק, הידק את הלסת בחוזקה, והרגיש שהחניכיים שלו מדממים בתוך הפה.
"אתה חייב להבין," אמר אבא של אתגר לבנו. "הבנים האלה, האחים שלו, הם היו עכשיו פי שניים ממנו בגודל, וזרים לו."
הבנים, לאחר שדרבנו אותם, לחצו את ידו של טנדלר. הם כבר לא הכירו אותו.