להיות ישראלי זה במידה רבה להיות מושפע. בעצם אין כזה דבר "ישראלי". במונחים היסטוריים, זו ישות שהתהוותה ממש לא מזמן, בצק מחמצת שעוד לא הפך ללחם, תינוק שהתחיל ללכת. הוא מתבונן בסביבה שלו ומחקה את מה שהוא רואה. אין לו תנועות משלו, אין לו דיבור משלו. הוא תלוי בהוריו לכל דבר ועניין. חתיכת גולם. מי ההורים של הישראלי, התינוקי החמוד הזה, הקטנטן, שהחליט שהוא עם והתחיל ללכת? שאלה טובה. בדיקת האבהוּת לא הניבה תוצאות חד משמעיות.
יש את היהודים. עם סגולה, ברור, העם הנבחר, ברור, בטח, אין בכלל ספק. אבל אנחנו, אותה שושלת ארוכה של אלפי שנים, התערבבנו והתערבלנו לתוך העמים שבתוכם חיינו ושחיו בתוכנו. אין עם "טהור". כשמפלגת נעם המשוקצת מזהירה מפני "השפעה זרה", היא מתעלמת מכך שהיהדות תמיד הושפעה מאמונות ודתות אחרות, שאלה וגנבה מהמצרים, הבבלים, ההלניסטים, המוסלמים וכל מי שהיה בסביבה. זו תשלובת מוזרה ולא לגמרי מקורית. תוצר היברדי ששורשיו מסתרגים לכל כיוון. טוהר הרעיונות, הדם והגזע? נו באמת, תעשו טובה. בדיקת DNA פשוטה תחשוף בפניכם שכולנו כלבלבים מעורבים.
הציונות מצידה לקחה את רעיונות הנאורות וההשכלה, הכניסה לתוכם את ההבטחה התנ"כית ו-2000 שנות גלות, והופל'ה, חזרנו אל ארצנו מולדתנו, שלא היתה ריקה, כצפוי, אלא מאוכלסת בילידים, ערבים ופלסטינים. לצידם, היהודים חסו תחת השלטון העותמאני שהשתדל לפתח את הארץ והצליח במידה מסוימת ואף הותיר לנו לא מעט תמונות של יהודים אשכנזים שחבשו תרבוש וגידלו שפם טורקי מפואר (ראיתם פעם את דוד בן גוריון עם תרבוש ושפם? חפשו בגוגל. זה קורע).
וכעת לבריטניה הגדולה. בעצם, מכל האורחים שעשו חניית ביניים בארץ הזאת, מהצלבנים ועד הממלוכים, אפשר לומר שהאנגלים הותירו את החותם הגדול ביותר, בוודאי שבמושגים מודרניים. ב-1917 הם הביאו את הצהרת בלפור שתמכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אך לא פחות חשוב מכך – בשנות המנדט הבריטי, פיסת האדמה הקטנטנה הזאת לאורך חופי הים התיכון, התחילה לתפוס את הצורה שמוכרת לנו כיום. כבישים נסללו, ביורוקרטיה נחקקה, מרכזים עירוניים התפתחו, היו בתי קפה, היו מסיבות, אנשים שתו תה בארבע אחר הצהריים. מה היה רע, תגידו לי?
כמובן שהיינו צריכים להרוס הכל וגירשנו אותם מכאן ב-48'. אני מתכוון לאנגלים. עזבו את הפלסטינים עכשיו. רצינו מדינה, טוב, אפשר להבין, וזה היה ממש דחוף. כל כך דחוף שכשהמנדט הסתיים, נותרה איזו שאלה פתוחה שעודנה מנקרת במוח. רגע, מה היה קורה אם האנגלים היו נשארים כאן? הלו, לאן הלכתם? תחזרו, תחזרו.
מהי הציונות אם לא פנטזיה מופרכת שהתגשמה?
כאמור, כל הסיפור שלנו הוא סיפור של "השפעה זרה". המנדט הבריטי השתלב היטב בתפיסה העצמית של יהודי אשכנז כצאצאי התרבות האירופית וכנציגים שלה בלבנט ה"פרימיטיבי". הרבה לפני שמרגול שרה "פורופופופה, פה זה לא אירופה", האנגלים תחזקו את האשליה שאולי פורופופופה, פה זה דווקא כן אירופה. הם הניחו תשתית מערבית. אחרי שהם התחפפו, ניסינו לתחזק מערכות יחסים עם תרבויות אחרות. ניהלנו רומן עם התרבות הצרפתית. יוצאי פולין, רומניה והונגריה דמיינו שהם צועדים בשאנז אליזה. זה בסדר. דמיונות הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כאן.
אחרי מלחמת סיני, בזכות אינטרסים צבאיים ומדיניים משותפים, הצרפתים הפכו לחברינו הטובים ביותר. הם סיפקו נשק לצבא הישראלי ועזרו לבנות את אחד מהסודות הגדולים ביותר שלנו – הכור הגרעיני בדימונה. כוח ותרבות, כידוע, מתערבבים זה בזה. שנות החמישים והשישים היו שנים של פרנקופיליה בישראל. קיבלנו מהם טנקים, מטוסים ותתי מקלע, ובתמורה החזרנו לצרפתים אהבה. "תחי צרפת וישראל - בינינו אין כבר שום הבדל, בינינו אין שום דיפרנס, תחי ישראל - וויוו לה פראנס", שרה רביעיית מועדון התיאטרון למילים של דן אלמגור. תרבות השנסון התפשטה בארץ כמו ריבה שמורחים על השפיץ של הקרואסון. ז'ק ברל הגיע להופעות ותורגם לעברית. יוסי בנאי הפך לנציגו הישראלי, וכמובן של ז'ורז' ברסנס. אפילו הלהקות הצבאיות שרו שירים פראנסווים. זה היה ירח דבש צרפתי (או צורפתי) שהחזיק לא עוד הרבה שנים. ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ובעקבותיה, הטיל ראש ממשלת צרפת, דה גול, אמברגו נשק על ישראל. היינו צריכים לחפש עכשיו חברים חדשים.
האמריקאים באו לעזרתנו ומאז נשארו. זה לא מקרה שבדיוק באותה תקופה שבה החל האמברגו הצרפתי, גם נפתח המפעל הראשון של קוקה קולה בישראל. החברה הישראלית עברה אמריקניזציה טוטאלית. אחרי המהפך ב-1977, הוצגה תוכנית הליברליזציה הכלכלית שכוונתה היתה להפוך את הכלכלה המקומית לכלכלת שוק חופשי. בשנות התשעים, החלו שידורי הכבלים והערוץ המסחרי, והתנועה אל עבר האידאה האמריקאית רק הלכה והתגברה. ההגמוניה של ארה"ב אחזה בגרון הישראלי. אמריקה חימשה אותנו, תמכה בנו באו"ם, ובתמורה - נפלנו לרגליה. זה לא סתם שישראל זכתה לכינוי "נושאת המטוסים של אמריקה". או ליתר דיוק - המדינה ה-51. רוצים לדבר על ריבונות ישראלית? על עצמאות? האם יש עצמאות בלעדי הקאובואים שפרשו עלינו חסות ונתנו לנו לכסות תחת הכנפיים הרחבות שלהם?
להגמוניה האמריקאית יש מחיר: נהיינו אזרחי העולם הרחב, כלומר, נתיני המעצמה הגדולה בעולם. צופים אובססיביים בבידור הוליוודי, מעריצי ליידי גאגא, וונאביז חובבי סלבס, אייפוניסטים, המבורגריסטים, קפיטליסטים מושבעים, צרכנים לכל דבר ועניין. עברנו השטחה וסטנדרטיזציה לפי דרישת כוחות השוק. אפילו המוזיקה הים תיכונית כבר נשמעת כמו פופ אמריקאי מסולסל ובחומוס שמים נתחי אנטרקוט מוקפצים ברוטב ברביקיו. היהודי הקוסמופוליטי התגלגל להיות ישראלי אסלי שהוא בעצם אמריקאי-לייט עם ח' ו-ע'. האם זו האופציה היחידה לחיים שלנו? אמריקה או לא כלום?
"ברידג'רטון" ו"הכתר" מזכירות שמוקדם להספיד את האנגליות
בכל הזמן הזה, ישנה אופציה נוספת. הדחקנו אותה כי אנגליה הזכירה לנו שפעם, ממש לא מזמן, היינו נכבשים והיום אנחנו עצמאים, אבל כל הדחקה היא גם תשוקה נסתרת להחזיר את מה שהיה לקדמותו. מאז שהמנדט הסתיים, פלירטטנו עם התרבות האנגלית. הביטלס ו"הפלישה הבריטית" הביאו לכאן את הרוקנרול שבתורו הוליד את להקות הקצב ואת אריק איינשטיין ושלום חנוך. באייטיז צפינו בסדרות אנגליות איכותיות בערוץ הראשון. זוכרים את "אני קלאודיוס"? "המובחרים"? "מישהו מטפל בך?"? הסדרות של דניס פוטר? סרטים של קן לוץ'? אנגליוּת היתה שם קוד לאיכות, למצח גבוה, הומור משובח, סנוביזם ואליטיזם אנין טעם. מאז התכונות הללו הפכו למשוקצות, כי גם האמריקאים וגם הישראלים לא אוהבים שתופסים עליהם תחת.
את הספר "מנדט" כתבתי כדי לנסות ולדמיין מה היה קורה אם האנגלים היו נשארים בישראל והמנדט היה נמשך ונמשך ונמשך. בעצם, כתבתי ספר על פנטזיה מודחקת שעלולה להיות סיוט לא נורמלי ועשויה גם להיות ברכה. תלוי איך מסתכלים על זה. הווקטור ההיסטורי הוא אף פעם לא צפוי. מי יודע מה נכון ומה לא נכון? מה טוב ומה לא טוב? אולי ישראל תחת שלטון בריטי היתה משגשגת ופורחת והיה שוויון לכל אזרחיה, גם הערבים וגם היהודים, תחת עינה המשגיחה של המלכה האם. ואולי הקולוניאליזם היה טורף ובולע אותנו באכזריות גדולה, כמו שטרף ובלע טריטוריות אחרות. הכל זה בגדר ניחוש, וניחושים מספקים דרמה טובה.
בצירוף מקרים שכזה, אנחנו חיים בתקופה שאנגליה מסקרנת יותר מתמיד את שאר אזרחי העולם. "הכתר" ו"ברידג'רדטון" הן מהסדרות הפופולריות ביותר בעולם. דווקא נטפליקס, תאגיד שידור אמריקאי תמנוני, היא זו שחושפת בפני מיליונים את האינטריגות של מוסד המלוכה האנגלי והחברה הגבוהה. תוסיפו לכך את עלילותיהם של הצמד חמד, מייגן והארי, ונדמה שהאנגליוּת, למרות שנדמה שאיבדה מכוחה ושקעה אל תוך מריבות והתפוררות פנימית, מרימה את ראשה גבוה-גבוה והאף שלה נמצא בשמיים. עוד מוקדם להספיד אותה.
דווקא ביקום אמריקאי שמאוים על ידי הענק הסיני המתעורר, יש עוד מקום לאנגליה הישנה והטובה. אנגליה שלא נכנעה לחזירות האמריקאית, לתרבות התאגידית, לגסות הטראמפיסטית, לסקסיזם המטורלל, לטראשיוּת ולתאוות ההתפשטות. אנגליה מכובדת ומנומסת (למרות שאנחנו יודעים שגם מהם צריך להיזהר ולהישמר), אנגליה שהיא לא אמריקה או כזו שמציעה אופוזיציה יותר מתוחכמת, עם אנדרסטייטמנט ושנינות וסרקזם בריא וציניוּת חדה ופוצעת ואנטי-סחבקיוּת מבורכת ואפילו כדורגל לא רע בכלל. אנחנו הרי יודעים להיות מושפעים. זו התורה שלנו, זה הטבע שלנו. אז למה לא להיות מושפעים מאנגליה, פור גודז סייק?
אני לא ממליץ על אנגליה או על החזרת המנדט לישראל. אני רק אומר - בואו ונחשוב על זה עוד שנייה.