פגשתי את אודי שרבני בבית קפה בתל אביב לשוחח על ספרו החדש, "צריך לעשות את זה יותר", שראה אור לאחרונה בהוצאת ספרית פועלים. בית הקפה היה הומה ובחוץ רעש מאתרי הבניה באזור מנע ממני להתרכז. הצעתי שנלך לשבת אצלי, קרוב לבית הקפה, ואודי הסכים מתוך מחשבה שאני מדבר על איזשהו בית קפה אחר. להפתעתו נכנסנו לבניין המגורים שלי, אבל הרגעתי אותו כשהבטחתי שיש קפה טעים. "הרעיון הוא בעצם לעשות שיחה, לא לראיין" אמר שרבני, מבין למה התעקשתי על שינוי המיקום. "ברגע שאתה מראיין אתה מכניס את עצמך ללחץ והמרואיין מקבל מגננות". וזו הייתה המטרה. להצליח לפגוש אותו ולדבר על הספר הזה, שהלך איתי כמה שבועות.
ספרו השלישי של שרבני בנוי משלוש נובלות וסיפור קצר אחד. הנובלה הראשונה, הכתובה בגוף ראשון, מספרת על קורא אובססיבי והיא טקסט שמשלב בין העיוני, הסיפורי והשירי. הדובר מסתובב בעיר ומקדיש קריאות לאנשים שקיימים ושאינם קיימים, בדרך שבה כותבים מקדישים טקסטים, תוך שהוא מספר את סיפורו למישהו שנמצא מולו, או לעצמו, או אולי לקורא. הטקסט השני כתוב בגוף שני, גיבורו הוא גבר בסוף שנות ה-30 לחייו, והוא סיפור התבגרות או השלה - השלה של אירוניה, השלה של "משחקים". הנובלה השלישית בנויה כמו הגשה של תסריט והיא מוסרת את סיפור העלילה בזמן שהיא מתייחסת לשיקולי הפקה, בעיות המשכיות ואפיון דמויות. ובסיפור הקצר, דרך סיפורו של זוג שתקוע בפקק, מספר שרבני סיפור גדול יותר. "הדמויות עוברות בטקסט כמו במירוץ שליחים." מסכם שרבני, "אני רואה את זה כמו, אם נלך לעולם המוזיקה, מעין אלבום קונספט, שיש תהליך שבסופו של דבר נגמר, והציפייה שמגיע בסיום, ל'בטח יקרה משהו'".
.jpg "צריך לעשות את זה יותר")
התוצאה היא ספר חכם ומרגש מאוד, שמעביר את הקורא חוויית קריאה מורכבת - לפעמים מצחיקה, לפעמים מלחיצה - ושבוחן שאלות חשובות על כתיבה ועל ספרות כמו מה זה אומר לכתוב, או מה המשמעות של חלוקה לפי ז'אנר כיום.
"אין משהו שאני מחליט שיהיה שיר או לא שיר", מסביר שרבני, "אם זה מתאים לטקסט, אני נכנס איתו. יש לי איזשהו מטרונום שרק אני יודע עליו ואם הקורא נכנס על הוואן שלו וממשיך - אהלן וסהלן. אבל הרעיון הוא לא לסגור את הקורא בתמה אחת. כי אני גם לא בחור של תמה אחת. אני כותב שירה, כותב תסריטאות, אם זה מתאים לטקסט זה לא מעניין אותי איזו תמה זו".
מה המשמעות של לספר סיפור?
"הכל כבר נכתב. זה ברור. כל ה'מה' - נכתב. כל ה'איך' - עדיין לא, אבל עוד מעט ייגמר גם כל ה'איך'. השילוב של למצוא את המוזיקה של ה'מה' ו'איך' הייחודיים לך בעצם מייצר תמונה חדשה שהיא הכתיבה שלך, שאף אחד לא כתב כמוך. אם אתה נכנע לשפה, אם אתה אומר השפה תנצח אותי - הגישה שלך טובה. אתה צריך להרכין ראש לשפה, כי היא תנצח בסוף. אין אפשרות אחרת".
כי השפה מבנה אותנו? את אופן החשיבה שלנו?
"כן, כי היא מבנה ואתה צריך להיות גם בענווה כלפיה. הכלר היה. תראה, בעוד אנחנו מדברים עכשיו יש משפטים שהשתמשנו בהם שהם מְסֵפר מסוים. וזה ניצח אותנו. אנחנו בעצם כל הזמן באיזה תעתיק של משהו באמנות".
כמו שבטקסט אתה מצטט כל מיני משפטי אגב מספרים אחרים, מהלך שאתה מכנה בספר כ"סימפול"
"אני חולה מוזיקה. אני לא מוזיקאי אבל יש לי אוזן מאוד טובה. הרעיון הוא לא לקחת משפטים זכורים כמו 'קוראים לי ישמעאל' אלא את המשפטים הכי פשוטים. בצורה הזאת אתה גם מפרק מתוכן את הדבר הזה שנקרא סימפול, כי אתה מבין את הדבר הכי לא קשור. זו הייתה עבודה מאוד סיזיפית אך מהנה לקחת דיאלוגים מספרים שונים ולאחד אותם לדיאלוג אחד שקשור לסיטואציה שאני כותב בספר. זה כמו מוזיקה! הביסטי בויז בנויים מדברים שונים, או קותי מן, בפרויקט Through You. זה משהו שהיה לי שנים בראש וחיכיתי לספר שקשור לכתיבה ולקריאה. ושמחתי שזה מה שיצא".
אתה כותב בספר, "ספרים בשפות אחרות (למעשה, רק אנגלית) אני לא קורא. אני יודע שמשקרים לי כשאני קורא ספר בשפה אחרת. השמיים לא שמיים, השמש לא שמש. אתה מבין למה אני מתכוון". באנגלית, אני מרגיש שאני רק מצטט או "מסמפל"
"זה קשור למשהו שפתי. אתה מסתכל על עצמך ועל איך אתה מצליח לדבר באנגלית, ואתה מוחא כפיים לעצמך אם הצלחת. תמיד עניין אותי מה קורה עם תסמונת טורט. אתה עובר לאנגליה, יש לך תסמונת טורט גם בשפה אחרת?".
הפרעת קצב וריקוד
אין כאן קורא מדומיין, יש אותי, שקרא את הספר ופוגש את הסופר ודוחק בו לדבר על מה שראיתי בצורה החזקה ביותר בספר: פירוק חוויות הקריאה והכתיבה. זה ניכר בתיאור אחורי הקלעים של תהליכי כתיבה, של השקות ספרים, של שוק הספרים ואפילו של תהליך העימוד, והטעויות שבאות עמו, אותן מחפש גיבור הסיפור הראשון באובססיביות. "הטעויות האלה בעצם נותנות לטקסט חיות מסיימת" אומר שרבני, "ברגע שאתה כבר יודע מה אתה רוצה אתה כבר סגור. אין לך לאן להמשיך. אתה לא צריך לדעת הכל. אפשר בעצם לומר שהחיפוש האובססיבי הזה בעצם הוא כמו הערות השוליים של החיים. תקרא לזה הפרעת קשב וריכוז, אני אוהב לקרוא לזה הפרעת קצב וריקוד".
כשהמטרה היא לנסות לא להיות אוטומטי לגבי קבלת הקריאה? לזכור שזה מעשה ידי אדם?
"קודם כל לא להיות אוטומטי לגבי שום דבר, וזה קשה מאוד. ברגע שאתה נותן עוד אפשרויות אתה לא נופל לתוך עצמך לאיזו נישה. מי שלוקח עוד אפשרות להסתכלות על האחר בעצם נותן יותר רוך לעולם, או חמלה".
ואם אי אפשר לעקוף את זה? אתה לא רוצה לעשות לקוראים שלך חיים קלים לפעמים?
"תראה, אני לא מגיע מדווקא. מי שמכיר אותי שנים יודע שזה לא שטיקים אלא באמת שאני מתייחס לדברים הקטנים ולדברים שמהצד כסיפור עצמו. אני לא חושב שזה מורכב, אגב, במאמר מוסגר אני אגיד שדווקא אנשים שלא מגיעים מעולם הספרות אהבו את הנובלה הראשונה, וזה הפתיע אותי. אני אומר תמיד - עיניים צריך לאמן. לפעמים אני מסובך לאנשים, לפעמים לא. בין אם זה באהבה, בעריכה, בחיים עצמם - אתה צריך להרגיש אוהב ונאהב ואתה צריך לתת. ברגע שאתה נותן אתה מקבל חזרה. להיות קשוב ללב, אבל גם קשוב למדרכה. כל הדברים קורים במדרכות".