פסטיבל הצילום הבינלאומי מתקיים השנה בפעם התשיעית (17-27 בנובמבר), וממשיך להיות אירוע הצילום הגדול ביותר בישראל ולתת במה לפעילות חברתית לצד גופי עבודה מרתקים של צלמים ואמנים מרחבי העולם. השנה, יוצגו במסגרת הפסטיבל כ-90 תערוכות של צלמים ישראלים ובינלאומיים מובילים. לצד התערוכות יתקיימו עשרות אירועים, מפגשים, שיחי אמן, סדנאות, פאנלים, הרצאות של אורחים מחו"ל, סיורים ועוד.
הנושא המרכזי של הפסטיבל השנה הוא נקודת מפגש, נושא רלוונטי מאי פעם אחרי תקופה ארוכה של נתק תחת תנאי מגפה עולמית. מעשה הצילום הוא נקודת המפגש בין אור לחומר ובין רגש לסיפור: באמצעותו, מתגלות בתערוכות הפסטיבל הצילום נקודות מפגש רבות – בין-דוריות, בינלאומיות, עדתיות ובעיקר חברתיות. מעל 1000 נשים וגברים, ממצפה רמון בדרום ועד כפר כנא בצפון, השתתפו בפעילות החברתית של הפסטיבל, צילמו וסיפרו על הקשיים ועל הצרכים שלהם כפרט וכקהילה.
כמענה לאתגרי התקופה, הפסטיבל מתקיים תחת כיפת השמיים בפארק הירקון (גני יהושע), וכל אדם יוכל לפקוד אותו בכל יום ושעה החל מהיום ובעשרת הימים הבאים. בנוסף, מוצגות עוד 15 תערוכות פנים בחללים של מרכז דניאל לחתירה. במהלך 2022 ימשיך הפסטיבל לנדוד אל הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ויוצג במיקומים נוספים ברחבי ישראל.
אחד הפרויקטים המסקרנים ביותר בפסטיבל השנה הוא הפרויקט של ליאור קיש. בתמונות מפעימות בשחור לבן, תיעדה הצלמת את היומיום של אנשים שמקריבים את חייהם למען בעלי חיים: הם מטפלים בהם מסביב לשעון, עומלים על שיקומם ושולחים אותם לבתים מאמצים או לחיק הטבע. לעיתים, החיות נשארות איתם עד יום מותן. נורה ליפשיץ חיה בביתה עם כ-300 עטלפים, כלבים ומיני חיות פצועות; יובל מנדלוביץ חי עם 150 כלבי פיטבול, רוטוויילר וגזעים נוספים שהחברה מחשיבה למסוכנים; אביהוא שרווד חי עם מגוון עצום של חיות בר - שועלים, ינשופים, קיפודים, נמיות ועוד זנים שרוב האנשים לא יאמצו כחיות מחמד.
"הבחירה בנושא הזה באה מהמקום האישי שלי", מספרת קיש בשיחה עם mako. "תמיד הייתה לי אהבה לבעלי חיים, מאז שאני קטנה. הייתי אוספת אותם מהרחוב, אבל לא תמיד נתנו לי להכניס הביתה כל מה שרציתי. זה היה החלום שלי להיות במקום שנורה, יובל ואביהוא נמצאים בו היום: כשהייתי קטנה, אמרתי – 'כן, אני אחיה עם המון בעלי חיים, אני אחיה בג'ונגל!'. הם מבחינתי מייצגים את הדוקטור דוליטל הזה שאני רציתי להיות".
אבל מי שהיה ילד יודע שחלומות ילדות לא פעם סופם להתנפץ – או לפחות לקבל צורה ריאלית יותר, אפשרית יותר. זה מה שקרה גם לקיש, שמסבירה שההתבגרות הביאה איתה - באופן מתבקש - את האיזון, והיא נטשה את השאיפה הילדית לטובת חיי נוחות. "כשהתבגרתי אימצתי בעלי חיים - אבל לא הגעתי למצב קיצוני כמו שלהם. מה שהם עושים זה לא כמו לחיות עם שני כלבים בבית: הם ממש לקחו את החיים שלהם והפכו אותם למפעלי חסד למען בעלי חיים". למרות ההזדהות שלה עם סנטימנט האכפתיות העזה לבעלי החיים, קיש לא הצליחה להבין כיצד אדם עוזב הכל ומקדיש את עצמו למענם: לכן היא החליטה להתחיל את פרויקט הצילום, שזכה לשם "למות למען החיים". "רציתי להבין איך עושים את זה: לחקור ולהבין מאיפה זה נובע, מאיפה הדרייב המטורף הזה לשים את הכל בצד ולהפוך את בעלי החיים למרכז החיים שלהם".
קיש עוקבת אחרי נורה, יובל ואביהוא ברשתות החברתיות כבר זמן רב – אבל היא גילתה עליהם רבות במהלך הצילומים. "אין להם ממש חיים אישיים, אין להם חיי זוגיות", מספרת קיש על המצולמים. "אין להם זמן לשבת איתך. גם תוך כדי שהם מדברים איתי הם כל הזמן רצים, בונים, מסדרים, מנקים. זה מה שחוויתי כל הזמן, הייתי בתזוזה יחד איתם. נכון, יש הרבה אנשים שאוהבים בעלי חיים והרבה טבעונים - אבל זה לא מגיע לאקסטרים כזה. תביני, הסיפוק שלהם הוא רק שם. הם לא השתלבו לגמרי בחברה, אבל עם בעלי החיים הם מרגישים חיבור, שותפות גורל".
קשה לדמיין אורח חיים כזה מבלי להיות שם באמת, אבל התמונות של קיש מספקות הצצה מרתקת לעולמם של המצולמים: בתמונות, הם מתגמדים לצד בעלי החיים שמקיפים אותם מכל צדדיהם; קומפוזיציה שמספרת הרבה על מבנה היומיום של מנהלי מפעלי החסד. קיש מספרת שבמהלך שהותה בבתי המצולמים היא הייתה המומה לחלוטין: "כשאת נכנסת לבית של יובל את אומרת, 'איך הוא חי ככה? זה מטורף'. אפילו אין לו סדין על המיטה. זה להיכנס לתוך להקות של כלבים, הם גם ישנים איתו על המיטה. נורה קמה בשתיים לפנות בוקר ועובדת כל הלילה: כל הלילה היא על הרגליים חותכת פירות. המתנדבים לא נמצאים שם כל הזמן והיא עושה את זה באמת מסביב לשעון. היא לא אוכלת כמו שצריך מרוב שהיא כל כך ממהרת לעשות בשביל בעלי החיים. אין שם משהו בגדר החיים הרגילים שאנחנו מכירים".
החוויה הכי מטלטלת שחוותה במהלך ימי הצילומים, מספרת קיש, הייתה המוות של אחת הכלבות שאימצה נורה. "הכלבה שהיא הכי קשורה אליה מתה מסרטן. היא הייתה קשורה אליה עוד מגיל העשרה, והיא לקחה את זה נורא קשה. היא קעקעה על בית החזה שלה את כפות הרגליים של הכלבה". למעשה, קיש הקדישה את אחת מהתמונות בפרויקט למות הכלבה: תמונה של מראה מנופצת, שמסמלת את הכאב של נורה.
נורה, יובל ואביהוא מכירים זה את זה בשמות אבל מעולם לא נפגשו, לפחות עד עכשיו: קיש מספרת שקיים סיכוי שהם יגיעו יחד לתערוכת הצילומים שלה. "אבל כל אחד גר בקצה אחר של הארץ", היא מנמיכה ציפיות, "הם לא יוצאים בכלל לבלות, אין להם זמן אפילו לצאת מהמקום שהם גרים בו".