רק לאחרונה מלאו לחני סירקיס 23, אבל היא כבר הספיקה יותר מאשר רבים אחרים בני גילה. היא גדלה ברמת גן לבית מוזיקלי למדי שבו שני ההורים הם זמרי אופרה - וכן, ככה הם הכירו - אבל נמשכה דווקא לתחום המחול: היא אהבה לרקוד מאז שהיא זוכרת את עצמה ("זה אף פעם לא 'התחיל', זה משהו שתמיד עשיתי") וכנערה התברגה ללימודים במגמה הנחשבת בתלמה ילין ("ההורים שלי הבינו שזה משהו ששווה להשקיע בו, ואני בהחלט מודה להם על זה"). משם, סירקיס עלתה על דרך המלך של עולם המחול הישראלי: היא התקבלה ללהקה הצעירה של בת שבע כשהייתה רק בת 17 ("הייתי התינוקת של הלהקה") ושנתיים לאחר מכן כבר הועברה ללהקה הבוגרת. "התחלתי את החיים המקצועיים נורא מהר", היא מספרת בשיחה שלנו, שמתקיימת בבית קפה יפואי, בשעת ערב - כי לרקדנים יש לוח זמנים עמוס למדי.
ביאס אותך שלא היה לך זמן לנשום?
"מעולם לא היה לי ספק אם אני אלך על זה או לא. הייתי שמחה מתישהו לעשות איזו עצירה, אבל כשאת רקדנית זה לא באמת יכול לקרות. אנחנו עובדים כל הזמן".
ואכן, הם עובדים כל הזמן – וגם עכשיו, החורף הנוכחי עמוס בהופעות של להקת בת שבע. בפברואר הקרוב המופע "יאג", שסירקיס משתתפת בו, יעלה לבמות - ובימים אלה (כמעט כל יום בשבוע הקרוב, למעשה) היא מופיעה ב"2019" מאת אוהד נהרין, היצירה הראשונה בבת שבע שהיא כרקדנית לקחה חלק ביצירתה. מדובר, כנראה, באחת היצירות האינטימיות ביותר שהגיעו לבמה של סוזן דלל. האולם קטן ומטרים ספורים מפרידים בין הקהל לבין הרקדנים; לא פעם לאורך המופע הרקדנים מישירים מבט אינטנסיבי לקהל, מעמתים אותנו עם תחושה חזקה שאי אפשר לשים במילים. "אנחנו רואים את הקהל כל הזמן. זה מרגיש כאילו אנחנו פשוט חבורה של אנשים. אני גם אוהבת את העיצוב של הסט, כי בכל נקודה שבה תשבי בקהל הזווית שלך תהיה ממש שונה".
אולי זו ההפיכה שלהם, בעינינו, מאלוהיים לאנושיים שהופכת את חווית הצפייה ב"2019" לכזו מרגשת. ההתרגשות הזו עולה מדרגה כשהרקדנים יורדים מהבמה, עוטפים עצמם בשמיכות ונשכבים על היושבים בקהל (כן, פיזית). האוויר מהול בזיעה – שלהם, ובבלבול – שלנו, והם מניחים את ראשם על הברכיים שלנו ונשארים כך, בשקט, לדקות ארוכות.
איך זה מרגיש לעשות את זה, כרקדנית? זה מביך?
"זה מעמיד אותך בסיטואציה לא רגילה מול הקהל: לפעמים זה מביך שהאנשים מולך מובכים, כי כן - אנחנו בעצם חודרים להם לחלל שהם לא ציפו שיחדרו אליו. נוצר סטרס, מתח, אצל הקהל וגם אצלי ואני מניחה שזה חלק מהעניין. אני מנסה לשדר שאם לי נעים ולהם נעים אז הכל יעבור סבבה, אבל קורה שהקהל שאני שוכבת עליו לא כל כך יודע איך לעכל את הנוכחות שלי ואת המשקל שלי".
הרגע שבו האסימון נפל
על הבמה, סירקיס מושכת באופן מיידי את תשומת הלב של הקהל. קודם כל ולפני הכל, זה בזכות היותה רקדנית מוכשרת, כריזמטית, יפהפייה ובעלת תנועות מהפנטות; נראה כאילו היא נולדה לעשות את מה שהיא עושה. ובכל זאת, זה רק הגיוני להניח שחלק ניכר מהמבטים שמקבלת סירקיס קשורים לעובדה שהיא עולה לבמה ברגליים שעירות ובבתי שחי לא מגולחים. לא ברור לגמרי למה, אבל זו עדיין בחירה חריגה לאישה ישראלית ב-2022.
בתור אישה שבעצמה לא רואה סיבה מספיק טובה לגלח את בתי השחי, אני קצת חוששת לשאול אותה על הבחירה הזו. בו זמנית, אני רוצה להבין מאיפה נובעת ההחלטה הלא שגרתית שלה (ועל אחת כמה וכמה בהתחשב בהיותה רקדנית במקצועה), אבל גם שואפת להימנע מלצמצם את קיומה לכדי רקדנית שעירה ותו לא. זה לא מקום פשוט, במיוחד כי ברור לי שבעולם מתוקן, ההחלטה של סירקיס שלא להסיר שיער הייתה נון-אישיו והשאלות האלה לא צריכות היו להישאל. "זה ממש בסדר, אל תרגישי לא בנוח שהעלית את הנושא. כל עוד זה לא בא ממקום של לבטל את הקיום שלי - אני אשמח לדבר על זה", מבהירה סירקיס ואני נרגעת.
אז איך זה התחיל?
"כבר בתלמה ילין הפסקתי להוריד שיערות. היה לי איזה רגע שחשבתי על זה פעמיים, ופתאום קלטתי שאני עושה את זה כי אמרו לי שאני צריכה או כי העולם סיפר לי שאני צריכה. האסימון נפל, והבנתי שזה משהו שאני עושה לגוף שלי למרות שאני לא רוצה לעשות אותו. ומאותו רגע ההחלטה הזו לא השתנתה. כשהתחלתי עם כל הדבר הזה - או, בואי נקרא לזה, כשהפסקתי עם כל הדבר הזה - לא הכרתי אף רקדנית שעשתה דבר כזה. עכשיו אני קצת מתחילה לראות אותן, אבל אז, לא הכרתי דבר כזה בעולם המחול. ובכל זאת הייתה לי את התעוזה לעשות את זה, או, לא לעשות את זה".
אז למה בעצם? אידיאולוגיה פמיניסטית, בקטע של "גברים לא יגידו לי"?
"לא, אף פעם לא הרגשתי שגברים אומרים לי. פשוט הרגשתי שוואלה, לא בא לי. בעולם שאנחנו חיות בו זה נחשב מהפכני שהגוף שלי הוא שלי ושאני יכולה להחליט עליו, וזה עצוב שזה ככה. ההחלטה שלי באה מהמקום הכי בסיסי, שאני רוצה שליטה על הגוף שלי – וברגע שאני לוקחת אותה אנשים קצת בהלם: 'את החלטת בעצמך משהו על הגוף שלך?'. אני לאו דווקא עושה את זה כדי לומר משהו".
אז את לא רוצה לראות את עצמך כנושאת הדגל של המאבק?
"יכול להיות שהדגל תקוע לי בגב, אין לי בעיה עם זה. אבל אני לא עושה את זה כדי להביא איזו בשורה. אני גם לא מנסה להעביר ביקורת על אף אחד, על נשים שמורידות שיער למשל. זה לא אקט של אמירה או או כעס או מרדנות. מה שאני רוצה להגיד זה שלכל בנאדם צריכה להיות שליטה, אוטונומיה על הגוף שלו".
לא אשנה את הבחירות שלי בשביל קמפיין
סירקיס רקדה לצלילי החליל של עצמה מגיל צעיר במיוחד. לפני שהפכה לאחת מרקדניות בת שבע, כאמור, היא למדה בתיכון תלמה ילין במגמת מחול: היא התמקדה בבלט שהוא, לדבריה, "המחול הכי שמרני שיש", וגדלה תחת כנפיו החוסות של דוד דביר, מי שהיה מנהל המגמה ונחשב לסמל מובהק של המחול של פעם. כבר אז, ולמרות הנסיבות הנ"ל, היא לא נתנה לאף אחד להכתיב לה מה לעשות. "בכיתה י', בשנה השנייה שלי בתיכון הכי קשוח בתחום הבלט, החלטתי לגלח את הראש שלי", היא מספרת. "אני מתולתלת ויש לי המון שיער ורציתי להיפטר ממנו, אז עשיתי את זה ולא שאלתי אף אחד. זה היה קצת שוק לדוד ולמורים האחרים במגמה. אבל שם אולי התחיל הקטע של 'אני אעשה מה שאני רוצה'".
שלמה עם עצמה ככל שתהיה, והיא אכן כן – הבחירות שלה גוררות איתן תגובות שהיא לא ששה לקבל. "בבת שבע היה אפס יחס לזה, לא קיבלתי אף הערה. אני מאוד מכבדת את זה, כי בעיניי זה לא משהו שצריך להתייחס אליו יותר מדי. אבל מבחינת הציבור, בטח שיש תגובות, ולפעמים אני עם עצמי מרגישה לא בנוח. למשל, כשאני עולה על האוטובוס או משהו, אני מביכה אנשים - או שאני מובכת בעצמי". לפעמים, התחושות הקשות חודרות גם למקום הבטוח ביותר עבור סירקיס: הבמה. "היו כמה הופעות של '2019' שאני נכנסת, עומדת על הבמה ואני רואה אנשים מהקהל מתלחששים ומצביעים עליי. זה לא נעים. זה קרה בהרבה הופעות ולפעמים זה זרק אותי. ניער לי את המחשבות".
יש ימים שאת אומרת – 'וואלה, עכשיו אני מורידה, לא בא לי על המבטים, אני מתגלחת'?
"זה כבר לא נראה לי הגיוני. אני לא רוצה לקחת החלטות רק כדי שיהיה נוח לאחרים".
יש עבודה שאת תוותרי על שיער הגוף בשבילה? אני מניחה שדוגמנות עבורך, למשל, זה משהו שעלה בעבר.
"כן, דיגמנתי, ודי מהר הבנתי שאני לא מוכנה לשנות את הבחירות שלי בשביל תמונה, קמפיין, צילומים, כסף, וואטאבר. ובכלל, התרחקתי מאוד מעולם הצילומים והדוגמנות כי זה לא עניין אותי. אני בנאדם מאוד יצירתי ואני אוהבת לאפר ולעצב בגדים, אז להיות מולבשת ומאופרת זה דבר שאני לא אוהבת. אני אוהבת לאפר ולהלביש. יש לי דעה אסתטית על כל דבר, ודוגמנית לא יכולה להסתדר ככה".
באופן כללי, נראה שלהקת בת שבע שוברת חוקים מגדריים בזה אחר זה - בין אם מדובר בנוכחות הבימתית של שיער הגוף של סירקיס ושל רקדנית אחרת בלהקה ("אף פעם לא שאלתי אותה על זה, אני שמחה שהיא לקחה החלטה שנכונה לה"), בין אם בעקבי הסטילטו עליהם רוקדים חברי הלהקה, גברים ונשים כאחד, במשך חלק נכבד מ"2019" - ובין אם זו העובדה שחלק מרקדניה הגברים של בת שבע מופיעים בשמלה.
לי זה נראה כאילו הנזילות המגדרית על הבמה נובעת מתפיסת עולם של ממש, אבל סירקיס ממהרת לדייק את ההנחה. "אני לא חושבת שזו האג'נדה של הלהקה", היא אומרת. "אני חושבת שאנשים בכלל בעולם התחילו לצאת מהמסגרות, והלהקה מאפשרת את זה. אי אפשר להגיד שיש לבת שבע אג'נדה, כי זה מושג כזה שאין לו ראש, ידיים ורגליים. אני חושבת שבבת שבע נותנים לנו את המרחב הזה להיות כל מיני דברים ולא רק מה שאנחנו 'אמורים' להיות".
רקדנים שהורידו להם את הרסן
"אני חושבת שיש עוד הרבה לאן ללכת", היא מבהירה בכל הנוגע לחשיבותן של פירוק נורמות מגדריות עתיקות. ונראה שמהבחינה הזו, העשייה של סירקיס - גם זו שמתרחשת מחוץ לכותלי סוזן דלל - לגמרי עושה את שלה. בקיץ האחרון, השיקה סירקיס את ה"קאנטי קלאב", ליין דראג פרוע וזוהר בניהולה שחבריו מופיעים כבר כמה חודשים במועדונים הכי מדוברים בתל אביב. או, אם תרצו - קאנטרי קלאב גון וויילד.
"נחשפתי לדראג לראשונה בתיכון, דרך 'המרוץ לדראג של רופול'", היא מספרת. "התאהבתי בזה הרבה לפני שיכולתי בכלל להגיד שאני אי פעם אעשה את זה בעצמי. כל פעם שראיתי את היצירתיות בתחום הזה הרגשתי שאני ממש רוצה ליצור, שזה מעורר בי השראה. התחלתי להגיע להופעות של מלכות ישראליות וראיתי מלכות מהתוכנית שהגיעו להופיע בארץ. ואז, ביום בהיר אחד, החלטתי שאני מעלה מופע דראג. אפילו לא חשבתי שאני אופיע, לא היה לי שום פרפורמר אחר בראש, לא חשבתי על שום דבר, פשוט אמרתי: 'אני עושה את זה'".
באותו רגע, היא מספרת, התוכנית החלה להפוך אט אט למציאות. "לא ממש ידענו מה אנחנו עושים, אבל זה פשוט התפוצץ. שכנעתי כל מיני חברים, חלקם מלהקת בת שבע, לבוא איתי למסע הזה של ה'קאנטי קלאב'". אוהד מזור, רקדן בלהקת בת שבע ואחד מחבריה הטובים של סירקיס, החל להופיע בעידודה של סירקיס בתור מלכת הדראג סימה אברית'ינג ואכל את הבמה; בילי בארי, גם הוא חבר בלהקה, הנחה את ערבי הדראג בכריזמה משתפכת והומור כובש.
"בעצם, הקמנו מופע דראג שהפרפורמרים בו הם רקדנים, רקדנים שהורדת להם את הרסן. זה יצר חיבור טוב: החברים שלי הם הפרפורמרים הכי טובים שאני מכירה", מספרת סירקיס בהתלהבות ניכרת. לצד חבריה שהופיעו כשהם בדראג, רקדנים אחרים מהלהקה עלו על הבמה כרקדני רקע. "רציתי לראות אותם על הבמה הזו, והם זרמו איתי. את רואה אנשים עפים על עצמם בצורה שלא קורית בסיטואציה אחרת".
סייף ספייס.
"מה זה סייף ספייס, זה מגרש. בתור המנהלת של הדבר הזה, אני בוחרת פרפורמרים שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות ואומרת להם, 'תעשו מה שאתם רוצים'. אני כל כך שמחה שיש לי מקום שאני הבוס, ואני הבוס שאני רוצה שיהיה לי. זה נורא מרגש לנהל משהו שאני מאמינה בו. לבחור פרפורמרים שאני מאמינה בהם ולתת להם במה זה אושר".
לא רק שסירקיס מתפעלת מאחורי הקלעים את הליין המרהיב שהוא ה"קאנטי קלאב", אלא שהיא גם מופיעה בו בעצמה כמלכת דראג (כן, מלכת דראג, וכן, למרות שהיא אישה) שזכתה לשם ברבי קיוט. היא מספרת שדמותה של ברבי התהוותה במקביל לחלומות שלה על מופע דראג בניהולה. "אני מאוד אוהבת לתפור, לאפר ולהופיע, ובדראג את יכולה לעשות הכל. ומהרגע שברבי נולדה אני ממש גדלה. אני משתנה, אני נפתחת. גיליתי דברים על עצמי שלא ידעתי לפני כן".
מה גילית?
"אחרי הפעם הראשונה שהופעתי בתור ברבי, חשבתי 'למה חני לא יכולה לעשות את הדברים האלה?'. ואז למדתי בדיעבד על הדברים שחני מרגישה שאולי אמרו לה שהיא לא יכולה לעשות. אלה לא מגבלות שהרגשתי שיש לי, אלא דברים שבכלל לא ידעתי עליהם לפני כן. החני שגדלתי להיות בסביבה שלי הייתה שקטה וביישנית ופחדה לדבר על דברים, פחדה לעמוד על שלה ולדבר את הרגשות שלה. ולעומת זאת, לברבי לא הייתה שום מגבלה. אף אחד לא אמר לה מה היא אמורה להיות, אם היא צריכה להיות עדינה או ממש מרושעת. היא יכולה להיות הכל. עכשיו אני מפחדת הרבה פחות. דראג זו חוויה מאוד חשובה: זה נורא משחרר לאבד את הזהות, הזהות שלך היא מגבלה בעיני".
גם עבורי, מתבוננת מבחוץ שלא מכירה לעומק לא את חני ולא את ברבי, ההבדל בין שתי הישויות הנ"ל בהחלט בולט. קשה ליישב את העובדה שאותה בחורה שיושבת מולי עכשיו - שקטה ומחויכת, לא מאופרת, עם שיער קלוע לצמות וסוודר צמרירי - היא גם הבחורה שראיתי חורכת את הבמה של ה"קאנטי קלאב" בבגד גוף חושפני, איפור כבד והבעות פנים שנדמה שיש ביכולתן להרוג. גם שם הבמה שבחרה סירקיס – לצד משחק המילים הברור מאליו עם "ברביקיו" - שואב מהפער הזה שבין חמידות לקטלניות.
זה מבלבל: קוראים לה ברבי קיוט אבל היא לא כזו חמודה, היא די רעה.
"ברבי קיוט זה מתוק ומצופה בסוכר. היא בובה, היא מצופה במתיקות אבל היא בכלל לא מתוקה. זה מצחיק אותי ואני נהנית מזה מאוד. כן, היא קצת רעה והיא מאוד עוצמתית ולא אכפת לה מאף אחד, אבל היא גם מרגישה בעצמה מאוד חמודה".
המאפיינים החיצוניים של ברבי קיוט מאוד "נשיים", והיא לבושה חשוף ומתנהגת סקסי. לא היה לך חשש להציג את עצמך ככה לעולם?
"אני לא חששתי מזה, אמא שלי חששה מזה. היא אמרה לי 'חני, אל תחשפי את עצמך, את לא יודעת מי יצלם אותך'. אבל זה לא מאוד עניין אותי. בכלל, ההורים שלי לא ממש ידעו במה מדובר. השאלה של שניהם הייתה כזה, 'אבל דראג זה מהפך מגבר לאישה, אז מה את קשורה', שזו שאלה שמגיעה מכל כיוון. ואני כל הזמן מנסה להסביר - 'בסדר, אני אישה, אבל אני עדיין הופכת למשהו אחר'. אני עדיין מנסה להסביר שאני באמת מאושרת ושזו עשייה שאפילו לא ידעתי כמה תשוקה יש לי אליה. בעצם, זה כל הדברים שאני אוהבת לעשות שמתנקזים לדמות אחת ולמופע אחד. זה קליק די מטורף בשבילי. כאילו, איך לא חשבנו על זה קודם?".
ובאמת לא חשבנו על זה קודם. בקושי ניתן לראות ביו קווינס (נשים סיסג'נדריות שמופיעות כמלכות דראג) על הבמות בעולם: למעשה, רק לאחרונה השתתפה לראשונה ב"המירוץ לדראג של רופול" מלכת דראג שהיא אישה סיסג'נדרית, וזו נפצעה במהלך הצילומים ונאלצה לעזוב את התחרות בשלב מוקדם. גם בארץ, מיותר לציין, התופעה עדיין בחיתוליה. "יש מישהי אחת בישראל ששמעתי עליה אבל לא ראיתי אותה מופיעה עדיין", אומרת סירקיס. "שמעתי עליה אחרי שהופעתי בעצמי, כלומר, לא ידעתי אם יש או אין. כמו שלא ידעתי אם יש עוד רקדנית שלא מורידה שיער בבית השחי. אני פשוט לוקחת החלטות עבור עצמי".
איך זה להיות ביו קווין בעולם הדראג, שכרגע שייך להומואים?
"כשהתחלתי לא ידעתי איך יקבלו אותי מלכות הדראג בקהילה בארץ. חששתי שלא יתנו אישור לקיום של ביו קווין, אבל טעיתי בגדול. הייתי בהלם מכמות האהבה שקיימת בתוך הקהילה הזו. כל מלכת דראג שהכרתי היא חברה, מיידית. רקדנים הם חברים, אבל מלכות דראג זה אחיות. לא ציפיתי שיקבלו אותי בכזו הערכה. זה מקום כל כך מכיל ואוהב: דראג זו אמנות שהבסיס שלה זה להכיל. זה מקום של כולם".
ובכל זאת, לא מסתכלים עלייך בעין בוחנת?
"לא הרגשתי שמבטלים את הלגיטימציה של הדראג שלי, אבל הרבה אנשים מתבלבלים. אני לא מצהירה, 'היי, מתחת לברבי קיוט קיימת ג'ניטליה של אישה'. זה תמיד נראה לי מאוד לא רלוונטי, זה לא משהו שמבחינתי הקהל של ברבי חייב לדעת. אבל אנשים מתעניינים; לפעמים בא לי לענות להם ולפעמים אין לי כוח לייצר את השיח הזה. בדרך כלל, אני אענה שזה לא רלוונטי. וכן, יש אנשים שרואים אותי באינסטגרם ואפשר להבין מהתגובות שהם חושבים שאני גבר הומו. מצד שני אני מקבלת הודעות מנשים שכותבות לי דברים בסגנון, 'וואו, לא ידעתי בכלל שזה אפשרי'. אני נותנת להן אישור. אני מאמינה שדראג זו אמנות של כולם, כמו שכולם יכולים לצייר. והלב שלי אומר לי שזה נכון".