כמעט מאז שהחלה המחאה הציבורית נגד בנימין נתניהו עוטרו משתתפיה בתיוג "אנרכיסטים". זה החל עוד בפתח תקווה, בהפגנות מול בית היועץ המשפטי לממשלה: נאמני נתניהו (לרבות הוא עצמו) טענו שההפגנות שהחלו בנובמבר 2016 אינן חוקיות, כשהם נשענים על ויכוח לגבי סמכויות בין המפגינים והמשטרה (שהתנגדה להפגנות ופעלה לפיזורן). דוד ביטן, אז יו"ר הקואליציה ומקורב לראש הממשלה, היה אולי הראשון לכנות את המפגינים "שמאל אנרכיסטי" (למרבה האירוניה, ביטן עצמו חשוד בעבירות על החוק ויועמד לדין בכפוף לשימוע). באוקטובר 2017 הואיל בג"ץ להתערב ופסק כי ההפגנות חוקיות ויש לאפשר את קיומן כסדרן, אבל לא רק שהמיתוג האנרכיסטי לא נגנז; הוא ליווה את המפגינים, שמספרם האמיר פלאים, בבואם לכיכר פריז בירושלים. העובדה שמחוץ לבלפור עמדו גם אנשים רבים שהזדהו כימין, או שפשוט לא הזדהו פוליטית אלא היו שותפים בהתנגדות לממשלת הקורונה (שבכלל הייתה ממשלת אחדות לכאורה), נסכה כוחות חדשים באנרכיזם, שחזר להתנוסס בראש דף המסרים של בלפור. הפגנה דמוקרטית, לגיטימית וחוקית, הוצגה כמהלך אנרכיסטי של מיעוט שמסרב לקבל את הכרעת הרוב.
הטיעון הזה היה מנוקב ככברה – צבוע, דמגוגי ובור; אבל בבסיסו (האינטואיטיבי) עמדה תפיסה מעניינת: המפגינים בעד שלטון החוק וביצור מוסדות השלטון כנגד עבריינים ואופורטוניסטים רודפי בצע ושררה סומנו דווקא כאנרכיסטים – תפיסה שעיקרה התנגדות למדינה ולמוסדותיה. זה היפוך רעיוני שנדמה כי רק העיוורים שבתומכי נתניהו יכולים לו, וזה היה עשוי להיות מהפכני אלמלא זה היה כה מגוחך.
הימין נוהג להמריץ שמאלנים "חמוצים" שמעזים להעביר ביקורת על הממשלה "לעבור לברלין". אך הפלא ופלא: השמאלנים נשארים במדינה, תורמים ביד רחבה לכלכלתה ומשרתים בצבאה. טאוב מגדיר את "הניידים" על פי הפריבילגיה להעתיק את חייהם בקלות לכל מקום שיחפצו, אבל לא מסביר מדוע הם לא עושים זאת
ד"ר גדי טאוב, בספרו החדש "ניידים ונייחים" (הוצאת סלע מאיר) ובשורה ארוכה של מאמרים וציוצים שקדמו לו ובמידה רבה הולידו וגידלו אותו, מעלה רעיון דומה, אם כי גדול ומעמיק פי כמה. עבור מי שרואה במפגיני בלפור את חוד החנית במאבק האליטות בנתניהו, טאוב משרטט את החנית עצמה, וטוען שאף היא – כלומר האליטה – אנרכיסטית, ולכל הפחות מבקשת (בדרכה המחוכמת והנכלולית) למוטט את יסודות הדמוקרטיה, ובראש ובראשונה: את ריבונות האזרח.
על פי טאוב, ישראל קרועה במאבק בין "ניידים" ו"נייחים", כהגדרתו: אלו ש"אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית" ואלו ש"אחוזים בשורשיהם במדינות הלאום". בפשטנות השגורה בשיח, ושבה נעשה שימוש גם בגב הספר, אפשר פשוט לכנותם "האליטה" ו"ההמון". ההבחנה כשלעצמה – בין "גלובליסטים" ל"פטריוטים" – איננה חדשה ולא חדשנית, כפי שיודע גם טאוב (הסוציולוג זיגמונט באומן הוא אולי המוכר שבמנסחיה). ובכל זאת, יישומה על החברה הישראלית ראוי ומעניין, בפרט אם מנסים לבחון את התאמתה לשמאל הציוני, המבקש לחיות במעין זהות כפולה ולעתים מורכבת – אזרח מדינת הלאום היהודי ואזרח העולם; למיעוטים כמו ערבים וחלק מהחרדים – מגזרים "נייחים" שמתנגדים למדינת הלאום; לימין השמרני, הגלובליסטי והליברטריאני, תומך הסחר העולמי החופשי ומזעור מקומה של המדינה בחיי האזרח; ליהודי שרואה בכל קהילה יהודית, בכל בית חב"ד בפושקר ובית כנסת באנטוורפן, את ביתו; ולכל ישראלי ויהודי "נייד" שמאמין בחזון הציוני ממקום שבתו בבואנוס איירס או בסיליקון ואלי.
הימין נוהג להמריץ שמאלנים "חמוצים" שמעזים להעביר ביקורת על הממשלה "לעבור לברלין". אך הפלא ופלא: השמאלנים מוותרים על הפריבילגיה ונשארים במדינה, תורמים ביד רחבה לכלכלתה ומשרתים בצבאה, וכך נותרים תקועים לימין – וגם, במידה רבה, לתיאוריה של טאוב – כמו מלפפון חמוץ בגרון. טאוב מגדיר את "הניידים" על פי הפריבילגיה להעתיק את חייהם בקלות לכל מקום שיחפצו, אבל לא מסביר מדוע הם לא עושים זאת. הרי על פי טאוב הם "יכולים להרגיש בבית כמעט בכל פינה ברחבי העולם". אם כך, למה הם לא חיים במקום שבו הבעיה שיש להם לכאורה עם רעיון מדינת הלאום לא תהיה רלוונטית? למה לנסות לפרק את הדמוקרטיה הישראלית, בדרכים מסובכות ועם סיכויי היתכנות נמוכים, במקום לעקור למקום אחר? זה הרי הפתרון הפשוט ביותר, ובכל זאת רוב השמאל הציוני לא בוחר בו – וטאוב לא פותר את החידה.
מן העבר השני נמצאים, בפרפראזה על אבישי בן חיים (שגם בהגותו הבעייתית עושה טאוב שימוש), הנייחים שאינם מודעים לנייחותם. מדובר בניידים מובהקים שבאורח פלא זוכים לחמוק מכוונת הציד של טאוב. החשוב שבהם הוא נציגם הפוליטי והאידאולוגי לכאורה של הנייחים האמיתיים – בנימין נתניהו, בן אליטות מרחביה ובעל וילה בקיסריה שהיה בגלגול קודם בן ניתאי ועמד כפסע מחיים באמריקה. אם זרוע הביצוע של הנייחים הוא הנייד מכל אדם, מה זה אומר על התיאוריה?
טאוב מצליח לסמן כמה נקודות עיוורון של השמאל, אך תוך כדי עצימת עיניו שלו. אחת הדוגמאות היא הביקורת שהוא מותח על ארגוני חברה אזרחית מהשמאל הנשענים על מימון זר. אולי כדאי היה למי ממערכת סלע מאיר או מאנשי ספריית שיבולת להזכיר לטאוב כי ספרו ראה אור בסיועה של קרן תקווה, מוסד אמריקני שמממן יוזמות ורעיונות שמרניים
אנשים כאלו, שמהווים יחד את רוב הציבור הישראלי, פוערים בורות בפני התיאוריה שטאוב מדהיר בעיניים עצומות למחצה אל עבר היעד: סימון הניידים כאנטי-דמוקרטיים. טאוב מודע לכפילויות, למורכבויות ולבעייתיות שבקשר שהוא כורך בין ניידות ונייחות ובין היחס למדינת הלאום. הוא עצמו, כדבריו, "נייד סוציולוגי" שתומך בעמדה הלאומית. אבל במקום לבחון את תפיסתו על מקרי מבחן מורכבים ומאתגרים, טאוב עוקף את הבורות ורץ במסלול הצדדי והנוח, בשולי השמאל, במחוזותיו האידאולוגיים הרדיקליים, הפוסט-ציוניים והאנטי-ציוניים, הרחוקים והדלים באדם. הוא כמובן לא ממסגר את הניידים ככאלו, אבל התפיסה הפוסט-לאומית שהוא מייחס להם תואמת רק את קצה המחנה. הוא עצמו הודה בכך בראיון שהעניק לרוית הכט ב"הארץ".
אין בכל זה כדי לומר שכל התזה של טאוב מופרכת לחלוטין וחסרת כל בסיס. אף שהוא חולק עם הקיצוניים שבנאמני בלפור את תפיסת הבג"צוקרטיה ואת פרנויית הדיפ-סטייט, ספרו איננו ציוץ מתלהם כמו מרבית פועלם, וכשהוא מטיח בניידים שהם אנטי-דמוקרטיים (גרסתו המעודנת ל"אנרכיסטים") הוא כורך זאת ברפרנסים, הערות שוליים ומראי מקום. בספרו הוא מעלה שורה ארוכה של טיעונים שבחלקם יש ממש (ובחלקם יש הטיית עובדות והתעלמות מהן; למשל, בהצגה השגורה בימין של מדיניות ההגירה הישראלית כמנוהלת על ידי בג"ץ ולא על ידי רפיונם של נתניהו וממשלתו).
כך, למשל, אותה מדיניות הגירה (המככבת בפרק השני), ש"נמצאת בלב המאבק בין האליטה הגלובליסטית לבין הרוב הלאומי", אכן מציבה אתגר לא פשוט גם בפני הגלובליסטים (מיכולתה המוגבלת של מדינה לקלוט אזרחים זרים ועד הנפיצות שבחברה רב-תרבותית); "המשפטיזציה של הפוליטיקה" (פרק 3) איננה תהליך מבורך והיא לא מצביעה על חוזקתה של דמוקרטיה כי אם על כשליה, שבאים לידי ביטוי במערכת המשפט גם בשיטת מינוי השופטים וגם בכוח האצור בידי היועמ"ש; והתקינות הפוליטית, לה מקדיש טאוב את הפרק הרביעי והארוך ביותר, אכן מובילה לעתים להימנעות מהתמודדות עם האמת (ולפעמים אף לעיוותה). אבל מנגד אפשר גם להציג את ההומניזם שבהטמעת מהגרים, להסביר מדוע עוצמתה (הפוחתת) של מערכת המשפט היא הכרח בשיטת המשטר הישראלית, ולהבהיר שלפעמים "תקינות פוליטית" היא בסך הכל קבלת השונה והתחשבות ברגשותיו. אלא שבמקום להתמודד עם המורכבויות טאוב מנהל מתקפה כמעט חד-צדדית על הניידים (עם הסתייגויות קלות, לא פעם בהערות שוליים שמלמדות על מקומם). כל הדוגמאות מגויסות למטרה אחת: הצגת מתקפת הניידים על הדמוקרטיה.
יש כסף זר, אין ביסוס עובדתי
טאוב מצליח לסמן כמה נקודות עיוורון של השמאל, אך תוך כדי עצימת עיניו שלו. אחת הדוגמאות הקטנות אך הבולטות לכך היא הביקורת שהוא מותח (לפחות פעמיים) על ארגוני חברה אזרחית מהשמאל הנשענים על מימון זר. אולי כדאי היה למי ממערכת סלע מאיר או מאנשי ספריית שיבולת להזכיר לטאוב כי ספרו ראה אור בסיועה של קרן תקווה, מוסד אמריקני שמממן יוזמות ורעיונות שמרניים (ומימן בעבר גם את אתר "מידה" בו פרסם טאוב מאמרים). טאוב גם מודה בהקדמה לד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת – מכון חשיבה שמרני שרוב כספו מגיע מארה"ב (תוך שמירה על האנונימיות של תורמיו). טאוב מסביר כיצד השמאל הגלובליסטי מפעפע כך את רעיונותיו ברחבי הגלובוס, אולם לא מבהיר למה לג'ורג' סורוס אסור את מה שמותר לג'פרי יאס ולארתור דנצ'יק (שני המיליארדרים שמאחורי פורום קהלת על פי בדיקת "הארץ").
אלו רק מקצת מהבעיות בספר (במהלך הקריאה מילאתי שישה עמודי מחברת בהערות. הנדהמת שבהן היתה לגבי הערה של טאוב על מילת נשים – "מנהג ברברי" שעל פיו "כנראה ממשיך להתקיים באין מפריע בקהילת המסתננים". כך, באגביות, ללא שום ביסוס עובדתי או הפניה למקור). טאוב מודה בהקדמה לספרו לאנשים רבים שסייעו לו לחדד את טיעוניו, אולם נדמה כי היה נחוץ לו לפחות קורא ביקורתי אחד שאינו שותף לעמדותיו. טאוב סדור, מנומק ורהוט ומציג טיעונים מעניינים וראויים לדיון – אך כולם נשקפים מתוך אותה פריזמה צרה ומוגבלת, והתוצאה, בסופו של דבר, לוקה בחסר.
טאוב ישכנע את המשוכנעים, ויותר מכך – הוא יספק להם את התשתית האידאולוגית להשקפתם עולמם. זה עשוי לספק את ההוצאה לאור (שאחד מספריה נקרא בפשטות "11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה"), אבל זה לא יכול לספק את טאוב. הרי הוא – בניגוד למקביליו שמנהלים קרבות בוץ רק במדמנה של טוויטר ובנישות תקשורתיות נידחות – נלחם כמעט מדי שבוע בזירה הפובליציסטית המרכזית של השמאל, בעמודי הדעות של "הארץ", מתוך יומרה להשפיע על "הקהל באמצע, התינוקות שנשבו", כפי שהגדיר את קוראיו בראיון לאותו עיתון. האליטה, הסביר טאוב בראיון, מקבלת "דיאטה מאוד מוטה". התגובה שלו – דיאטה מוטה לצד השני – לא יוצרת תזונה מאוזנת. רוב "הניידים" שיקראו את ספרו של טאוב – גלובליסטים ופטריוטים גם יחד, אנשים שיוצאים להפגין למען הדמוקרטיה ומוקעים בין הדפים כאויביה – לא ימצאו בו מבט נוקב ולא מחמיא לתוך מראה, משום שהם בכלל לא יזהו בו את עצמם.