ברוב הגלריות והמוזיאונים, האמנות מועברת מהאמן למבקרים כתהליך חד צדדי; החוויה של הקהל שמגיע לתערוכה לא מעניינת ולא חשובה כמו המסר של האמן. הקהל לא מוזמן להשתתף באמנות, אלא נדרש לצרוך אותה בשתיקה, ומרחוק: סרטים או קווי סימון נמתחים לאורך החלל הלבן כדי לוודא שהמבקרים לא יתקרבו ליצירות או יגעו בהן – צעד שכמובן ננקט כדי לשמור על היצירות מפגיעה אפשרית, אבל מייצר באופן בלתי נמנע אג'נדה לפיה האמנות היא קדושה.
האמנית האמריקאית היהודייה פולי אפפלבאום מבקשת לאתגר את התפיסה הזו – לא בהכרח לפסול אותה על הסף, אלא לפחות לבודד אותה מהקשרים ומהרגלים ולשים לצידה סימן שאלה. המבקרים בתערוכת היחיד שלה בגלריית האמנות "מגזין III יפו", שמסמנת את הפעם הראשונה בה מציגה האמנית בישראל, יגלו להפתעתם שמותר להם להתקרב לאמנות ולגעת בה. ויותר מכך – הם אפילו מוזמנים באופן אקטיבי לעשות זאת.
אחת מהעבודות הבולטות בתערוכה של אפפלבאום היא שטיח צבעוני ענק שנארג בעבודת יד ומעוטר בגלים של צבע בגווני כתום, ורוד ואדום, ובציורי כלניות לבנות; בכניסה לחלל הגלריה, המדהים ביופיו, ניצבת סלסלה ובה מעין שקיות כחולות שמטרתן להתלבש על סוליות הנעליים. זאת, על מנת שיוכלו המבקרים לדרוך על העבודה, להתיישב עליה ואפילו לרקוד עליה אם רק ירצו בכך.
"רציתי להביא את האנשים אל תוך הסביבה ככה שהם יוכלו ממש לשבת על הציור. להיות בחלל. אנשים רוצים לגעת ואני אוהבת את הרעיון שהקהל יכול ממש להתמקם על העבודה, זה משנה את כל הפיזיות שלה", אומרת האמנית בשיחה עמה לרגל פתיחת התערוכה, שנפתחה ב-15 במרץ. שלא תטעו, אין בבחירה של אפפלבאום יסוד גימיקי או ניסיון להפוך את האמנות שלה לאטרקציה בסגנון גן ילדים, אלא היצירה שלה היא ניסיון לפרק הנחות יסוד שמושרשות בזירות של עולם האמנות ומתוות את האופן בו אנחנו, כצרכנים, מתנהלים בתוכן.
השאיפה של אפפלבאום לטשטש גבולות ניכרת גם בטכניקות ובמדיומים בהם פועלת האמנית. יצירותיה של אפפלבאום יושבות על התפר שבין אמנות לבין אומנות, בין art ל-craft. את השטיחים שהיא אורגת מכנה אפפלבאום "fallen paintings", ציורים שנפלו מהקיר לרצפה; הכינוי המחוכם הזה משקף את הניסיון שלה לחקור את המתח בין מה שנחשב לציור לבין מה שנחשב לפריט עיצובי. בעבודתה, היא מנכסת מחדש תחומי עיסוק שנדחקו לשוליים ונחשבו לנחותים, ופועלת על מנת להעניק להם את המקום הראוי להם בעולם האמנות.
עבודה אחרת שמוצגת בתערוכה, ועליה דווקא אסור לדרוך, היא עבודה שיצרה אפפלבאום עוד בשנות התשעים - מעין שטיח ענק המורכב מ-11 חתיכות בד אדומות שצבועות בשחור. "צבעתי את הבד וניסיתי לשחק עם דרכים אחרות של לצייר", אומרת האמנית. "התעניינתי בלייצר משהו פלואידי: עבדתי עם טקסטיל, ולא רציתי לתלות את העבודה – היא הייתה על הרצפה. זו הייתה בחירה טעונה אבל זה גם אפשר שינוי. זה מרגש", היא אומרת.
את העבודה המדוברת הציגה אפפלבאום בזמנו בתערוכה במוזיאון מגזין III המקורי, שממוקם בשוודיה. "בשנות התשעים זה היה חשוב שהעבודה שלי תקבל את הקונטקסט של ציור", אומרת האמנית. "אנשים לא ידעו מה לעשות איתי. הייתה גם תערוכה נוספת שהצגתי בה, שקיבלה את השם 'לצייר מחוץ לקופסה', וחברה שלי קראה לזה 'ציירים עם בעיות'", היא צוחקת. הבחירות של אפפלבאום כאמנית אמנם לא היו שגרתיות, אבל היא עמדה מאחוריהן ועומדת מאחוריהן עד היום. וזה עובד – אפפלבאום, שחיה ויוצרת בניו יורק, הציגה תערוכות יחיד בכל רחבי ארצות הברית ובאירופה - כולל תערוכות יחיד במומה ובמוזיאון המטרופוליטן.
מגזין III יפו | עולי ציון 34, תל אביב יפו | נעילה: 15 ליולי 2022