אחרי שנאלצנו להתרגל לצרוך אומנות אונליין, הגיע הזמן לחזור לפגוש אותה פנים מול פנים. "צבע טרי", היריד התל אביבי לאמנות ועיצוב שחוגג השנה בר מצווה, חוזר במתכונת פיזית שמתאימה לתקופה הנוכחית. בשטחו של הוולדורום הלאומי על שם סילבן אדמס הממוקם בשכונת הדר יוסף - חלל פתוח, עצום בגודלו ומאוורר מאוד - שיאפשר לחובבי הז'אנר להגיע ולהתרשם מעבודות מרהיבות בלי חשש. ייקחו חלק ביריד לא פחות מ-40 אמניות ואמני חממה עצמאיים, כ-30 מעצבי מוצר, קרמיקה, נייר וזכוכית, כ-25 תערוכות גלריות, פרויקטים אוצרותיים ועוד ועוד. אחד מחידושי השנה הוא סלון פודקאסט בשיתוף עם מגזין פורטפוליו ובהנחיית יובל סער, במסגרתו יתראיינו אמנים המציגים ביריד. רבות מהיצירות המוצגות ביריד מוצעות למכירה; עבור הקהל ביריד, זו הזדמנות פז לרכוש יצירה מקורית ויפהפייה ועל הדרך לתמוך באמנות ישראלית.
חוויית ההסתובבות ביריד השנה מזכירה מבוך, במובן הטוב ביותר של המילה, הודות לוולדרום העצום. טיילנו במסדרונות הארוכים, השתהינו בעשרות חדרים, איבדנו את עצמנו ביצירות. ביקור אחד בלבד ביריד לא מאפשר להתרשם כראוי ממאות העבודות, ולכן עדיף לוותר על השאיפה הזאת מראש. בזמננו הקצוב, גם אנחנו לא הצלחנו לצערנו להתעמק בכל אחת ואחת מהיצירות, אבל חדר אחד משך את תשומת ליבנו במיוחד: זה שבו מציגות התערוכות של דנה נחמד ותמר בנין.
תמר בנין: נקודת מבט חדשה על מרוקאיות
"במשך המון שנים הייתי בהדחקה, הדחקתי את אמא שלי ואת המרוקאיות שלה", אומרת הצלמת תמר בנין בשיחה עם mako. "כשהייתי ילדה די התביישתי בזה לצערי הרב. בניתי על זה שאני לא נראית מרוקאית - זה היה יתרון שיכולתי לשחק איתו". בנין למדה בבית הספר לאמנות "קוביה" שבירושלים ולמדה צילום ב"צילום בעם" וב"סטודיו גברא". בימים אלה, היא עומדת בפני השנה השלישית ב"המרחב - צילום ואמנות" של האמנית שגית זלוף נמיר. ב"צבע טרי", היא מציגה סדרת עבודות צילום מטופלות המתייחסות לביטוי המרוקאי "סורא-נדוניה" ולמושג האימהות בראי הזמן. היום, נמצאת בנין במקום אחר לחלוטין מזה שהייתה בו בילדותה, היא חוגגת את המוצא שהשתדלה לטשטש ולהסתיר. בנין מספרת שלפני כעשור היא נחשפה לעבודה של חן אלמליח - דיג'יי, עורכת מוזיקלית ועיתונאית – שלדבריה "פוצצה לי את המוח": "גיליתי נקודת מבט שמעולם לא הכרתי על מרוקאיות והעצמה תרבותית, בהקשרים של אמנות ומוזיקה. זה גרם לי להתגאות במוצא שלי בפעם הראשונה בחיי".
מאז, מספרת בנין, היא החלה להתעמק במורשתה המשפחתית. "התחלתי לשאול את אמא שלי כל מיני שאלות על דברים שמעולם לא דיברנו עליהם קודם. גיליתי דברים שדי הדהימו אותי, ופתאום הבנתי שהיא די פמיניסטית. כלומר, אם תבואי ותגידי לה 'פמיניזם' לא יהיה לה מושג על מה את מדברת – אבל היא פמיניסטית". מהלך החיים של אמה, לדברי בנין, מעורר השראה. "היא נולדה כשסבתא שלי הייתה בת 15. סבתא התאלמנה בגיל 36 עם 10 ילדים, ואמא שלי הייתה סוג של אמא שנייה לאחים שלה: היא טיפלה בהם, שלחה אותם לבית הספר והכל. היא בעצמה הפסיקה ללמוד בגיל 11 - בין השאר כדי שתוכל לצאת לעבוד - והיא עבדה בשדה כותנה".
אחת מהעבודות בסדרה היא תמונה שמייצגת את אותה תקופה בחייה של האם: צילום שלה שכובה על הררים של כותנה כשענפי כותנה בידיה. "כשביקשתי מאמא שלי להצטלם לסדרה, לא ידעתי איך היא מרגישה בנוגע לזה. הבאתי פאה ארוכה, שמלה ואיפור; למרות שהמיטה שצילמנו עליה גרמה לה להתעטש ולהתגרד, היא סמכה עליי. היא נתנה לי לעשות בה מה שאני רוצה, כמו ילדה, ושמחתי ממה שזה נותן לקשר שלנו. היא אמנם לא נתנה לי פידבק, אבל יוצא לי להקשיב לה כשהיא מספרת על זה לחברה או משהו - ומאיך שהיא מספרת אני מבינה שהיא מאוד אוהבת ומאוד גאה בי".
תמר בנין: "התחלתי לשאול את אמא שלי כל מיני שאלות על דברים שמעולם לא דיברנו עליהם ופתאום הבנתי שהיא די פמיניסטית. אם תבואי ותגידי לה 'פמיניזם' לא יהיה לה מושג על מה את מדברת – אבל היא פמיניסטית"
עבודה נוספת בסדרה - וככל הנראה הבולטת שבהן - היא צילום של בנין עצמה, שכובה על שטיח מרוקאי צבעוני בעירום מלא כשרק מופלטות מכסות את גופה. "המופלטה היא מעין סמל שמאוד מזוהה עם העדה המרוקאית, ובתוך העדה יש איזשהו אידאל של איך שהיא צריכה להיראות: מופלטה טובה זו מופלטה שאפשר לראות דרכה, אבל שלא תיקרע. במימונה, הנשים נפגשות והדבר היחיד שהם בוחנות זה איך המופלטה נראית, אפילו לא מה הטעם שלה. זו הסתכלות מאוד נשית, השאיפה הזו לשלמות. לאמא שלי יש מופלטות מופלאות, וחשבתי שאפשר ללבוש אותן ולראות מה רואים דרכן. כשהתקשרתי אליה ואמרתי לה שאני צריכה מופלטות לצילומים, היא כרגיל לא שאלה למה. כבר בערב של אותו היום היא התקשרה להגיד שיש מופלטות מוכנות. אז אחרי שהילדים הלכו לישון הקמנו אני ובן הזוג שלי סט בסלון. חשבתי שהמופלטות יידבקו אלי, שאני אעמוד ונדביק אותן עם דבש. זה לא הלך, אז נאלצתי פשוט לשכב ובנינו את זה תוך כדי תנועה".
בנין צוחקת כשהיא מספרת על הפחד להראות את התצלום לאמה. "נורא חששתי להראות את זה לאמא שלי. כמובן שיום למחרת הצילומים היא שאלה אותי איך היו המופלטות, ואמרתי לה שהן היו מצוינות. דחיתי ודחיתי את הרגע בו אני מספרת לה, ואז כשסדרת הצילומים התחילה להתהוות הבנתי שאני רוצה לתרגם את השמות של העבודות למרוקאית - ונעזרתי בה. הלב שלי דפק לפני שהיא ראתה את התמונה של המופלטה, ובסוף היא אמרה 'את גועל נפש' בחצי חיוך ופשוט המשיכה הלאה", צוחקת בנין. "אפילו קצת התאכזבתי מזה שלא הייתה שום דרמה סביב זה. אבל עכשיו כשאני מדברת איתך אני חושבת אולי היא בעצם התמוגגה והבינה שהמופלטות הדקיקות שלה הוכיחו את עצמן ביג טיים".
דנה נחמד: שירה קונקרטית, אדום על גבי ורוד
דנה נחמד היא אמנית רב-תחומית, ציירת, אמנית וידאו, טקסטיל ורקמה. היא למדה תואר ראשון באמנות בפירנצה ותואר שני באמנות בשיקגו. ביריד "צבע טרי", מציגה נחמד שתי סדרות: הראשונה עוסקת בהתבוננות פנימית והשנייה מתארת את יחסיה עם בנה הקטן, אלון. הסדרה הראשונה, שזכתה לשם "הערות לעצמי", היא סדרת עבודות רקמה בחוט פוליאסטר אדום על גבי ריבועי כותנה ורודה; היא מכילה יותר מ-30 עבודות, 12 מהן מוצגות ב"צבע טרי". נחמד אימצה לחיקה את השירה הקונקרטית: שירה מצוירת - כלומר שירה הנכתבת או מצוירת בדרך גרפית. מדובר בסוג של שירה שאינו מסתפק רק בהבאת הטקסט, אלא שואף לתאר בדרך ציורית את מהות תוכנו של הטקסט. לנו, העבודות של נחמד הזכירו מאוד את של האמנית לואיז בורז'ואה. "אני מאוד אוהבת אותה, זו מחמאה ממש טובה", צוחקת נחמד בשיחה שלנו.
נחמד מספרת שהיא עבדה על הסדרה "הערות לעצמי" בתקופה בה התגוררה בברלין, כשהרגישה ניכור וזרות: היא חיה בעיר בה מדברים גרמנית בלי לדעת את השפה. "פתאום השפה הפכה להיות נורא נוכחת בתקשורת היומיומית שלי, פתאום אנגלית הפכה להיות השפה שלי. גם בשיקגו דיברתי באנגלית כמובן, אבל הזרות שהרגשתי בברלין גרמה לי פתאום לחשוב על זה. נתקלתי בעבודות של האמנית הגרמניה רות וולף-רהפלט, שעשתה גם היא שירה קונקרטית והשתמשה במכונת כתיבה. נורא התרגשתי מהעבודות שלה, והתחלתי גם אני לשחק עם שפה: לפרק ולהכפיל".
מדיום הרקמה עשוי להרתיע לא מעט יוצרים שכן הוא דורש סבלנות כפי שאומרת נחמד, היא בחרה את הרקמה דווקא בגלל ההשקעה שהוא דורש: "זו עבודה סיזיפית, אבל אני מגיעה מציור קלאסי – אז יש לי את הצורך הזה בעמלנות"). אבל לא רק זה: הרקמה מאפשרת לכל מילה את הכובד המגיע לה, ובו בזמן מנתקת אותה ממשמעות. "כשאת כותבת את כותבת מהר – ומבחינתי הרקמה מאפשרת השתהות. אם אני חוזרת על אותו משפט הרבה זמן זו כבר פעולה מדיטטיבית. ואפילו אבסורדית, כי זה לוקח המון זמן ופתאום הטקסט מאבד משמעות והמילה הופכת להיות פעולת הרקמה". התחושה כנראה מוכרת לכם: את אותה הרגשה אנחנו מקבלים כשאנחנו אומרים מילה המון פעמים, ובשלב מסוים היא מפסיקה להישמע הגיונית.
דנה נחמד: "עבדתי על חלק מהעבודות כשהייתי מאוד מתוסכלת – אז לא רציתי שהן ייראו מושלמות, כי זה לא אותנטי וזה לא משקף את מצב הצבירה שהייתי בו, את הלך הרוח שלי"
בעבודות הרקמה, עוסקת נחמד בסוגיות קיומיות שפגשו אותה במגוריה בברלין: יחסים רומנטיים, אימהות, חוסר ביטחון וכמיהה. "לקחתי כל מיני רגעים קטנים שפתאום שמתי עליהם זרקור, מול החבר או מול עצמי. זו היתה תקופה קשה. סדרת העבודות היא סוג של יומן, והאמת שכשעבדתי עליה בכלל לא חשבתי להציג אותה – זה היה ביני לבין עצמי. נורא חששתי להציג את הסדרה, כי אלה עבודות שזקוקות לאינטימיות ולא ידעתי איך הן יתקבלו במסגרת של יריד".
כל אדם שיחזה בעבודותיה המרגשות של נחמד כנראה ישאל את עצמו כמה זמן לוקח ליצור אותן: נחמד מודה שאת חלקן היא סיימה ביום אחד של עבודה, וחלק מהן דרשו ממנה כמה ימים טובים. המתבונן גם יוכל להבחין ב"פגמים" שמככבים בעבודותיה של נחמד; חוט פרום פה, קו עקום שם. "התחלתי לרקום בעצמי בלי ללמוד את זה קודם, והיה משהו קסום בלגלות את זה לבד דרך טעויות, ויש בסדרה עבודות שבהן גזרתי או פרמתי את החוט ככה שזה לא יראה מושלם. עבדתי על חלקן כשהייתי מאוד מתוסכלת – אז לא רציתי שהעבודה תיראה מושלמת, כי זה לא אותנטי וזה לא משקף את מצב הצבירה שהייתי בו, את הלך הרוח שלי".
סדרת העבודות השנייה שמציגה נחמד ב"צבע טרי" היא, כאמור, סדרה המתארת את יחסיה עם בנה הקטן – שזכתה לשם "אם וילד". גם בסדרה הזו, הקפידה נחמד להשתמש בטכניקה שמשרתת את תוכן העבודה. "כשחזרתי לארץ מברלין, נכנסתי ישר לסגר הראשון ולא ידעתי מה קורה איתי. לי ולבן שלי יש יחסים מאוד קרובים וטיילנו יחד בכל העולם, אבל הקורונה באמת לקחה את זה לאקסטרים: פתאום הייתי איתו 24\7, כל היום שיחקנו בלגו או ציירנו יחד. זה השתלט עליי: הייתי צריכה מפלט. אז בלילות, כשהוא ישן, התחלתי לצייר אותנו. השימוש בצבעי מים נראה לי טבעי כי הרגשתי שאני והוא כבר ממש מתמזגים: כבר לא ידעתי איפה אני מסתיימת ואיפה הוא מתחיל, והתחלתי לשחק עם זה ולראות אם אני יכולה ממש לערבב אותנו גם בתוך ציור".
סדרת הציורים לא מנסה לשאוף ולתאר רגע אגדי או הירואי של אם וילד, כפי שאימהות מתוארת לא פעם באמנות, אלא להציג רגעים קטנים וסתמיים מהחיים עצמם. "בדרך כלל תיאורים של אמהות באמנות הם מלאים בפאתוס, אבל בציורים שלי אני והבן שלי משחקים על השטיח, או שאני עושה לו שק קמח, או שאנחנו רבים בדרך למקלחת. זה מאוד יומיומי. זה חשוב להראות גם את הדברים האלה, וגם הפורמט של היצירות הוא קטן ואינטימי".