האמן צ'אק קלוז הלך לעולמו בגיל 81 בסוף השבוע האחרון, כאשר על פי עורך דינו ג'ון סילברמן סיבת המוות היא כשל לבבי. קלוז התפרסם במחצית השנייה של המאה הקודמת ונחשב לאחד האמנים הגדולים של המאה העשרים: הוא היה ידוע בזכות דיוקנאות היפר-ריאליסטים של עצמו, של בני משפחתו ושל אמנים אחרים. לקלוז שתי בנות משותפות עם לזלי רוז, ממנה התגרש ב-2011. ב-2013 הוא נישא לסיינה שילדס, אמנית גם היא, וגם נישואים אלה הסתיימו בגירושים. בשנים האחרונות, צפו ועלו אל פני השטח טענות בדבר הטרדות מיניות מצידו.

בסוף שנות השישים, תקופה שבה פופ-ארט ואמנות אבסטרקטית שלטו בסצנה העכשווית, התבלט קלוז בזכות עשייתו בתחום ההיפר-ריאליזם. הוא החל להשתמש בטכניקת איירבראש וצבע שחור מדולל כדי ליצור מספר ציורי ענק ריאליסטיים שלו ושל חבריו שהתבססו של צילומים; הפרטים הקטנים שבכל ציור התאפשרו בין השאר בזכות גודלם, שכן כל דיוקן התנשא לגובה כמעט שלושה מטרים. הדיוקן הראשון שלו, ועדיין אחד המוכרים ביותר המיוחסים לו, הוא דיוקן עצמי ובו נראה קלוז מביט במצלמה מבעד למשקפיים בעלי מסגרת שחורה. שיערו מבולגן ומחוספס, פניו לא מגולחות, סיגריה יושבת בזווית הפה.

הציור המדובר, יחד עם ציורים נוספים של האמן מאותה תקופה, נראו כמעט כמו תצלומים במבט מרחוק. הפנים הענקיות וחסרות ההבעה כאילו בוהות באדם המתבונן בהן, שוקעות במחשבות. במבט מקרוב, ניתן היה לראות את העבודה שהושקעה במרקמים האנושיים: העור המחוספס, הנקבוביות, הלחלוחית שבעיניים, השערות. דברים שאנחנו נוטים לא להבחין בהם בדרך כלל (לפחות כשאנו מתבוננים באחרים) זכו פתאום לתשומת לב מקסימלית. בשנים שלאחר מכן, האמן שדרג את הטכניקה שלו והחל להשתמש גם בצבעוניות שרק הגבירה את הריאליזם שביצירותיו, תקופה שזכורה בעיקר בזכות הציור "מארק" מ-1979.

צ'אק קלוז (צילום: Roberto Serra - Iguana Press, Getty Images)
החל לצייר דיוקנאות שנראים כמעין תמונות מפוקסלות. צ'אק קלוז | צילום: Roberto Serra - Iguana Press, Getty Images

קלוז לא היה הראשון להציג דיוקנאות היפר-ריאליסטיים, ולפניו כבר היו אמנים כמו ריצ'רד אסטס ורוברט בצ'טל, שנולדו שניהם רק שנים ספורות לפני קלוז ומזוהים גם הם עם עבודות ריאליסטיות שפורסמו בשנות השישים. ובכל זאת, קלוז נחשב למורד בתקופתו, תואר שאפשר אולי לייחס לאפקט הרגשי של עבודתו: המבטים החלולים אך המהפנטים של הדמויות שיצר. עם השנים הוא התרחק מפרקטיקת ה"העתקה" של התצלומים והחל ליצור דיוקנאות שנראים כמעין תמונות מפוקסלות, והשתמש לשם כך גם בצבעי מים, פסטל ועיסת נייר.

ב-1988 חייו השתנו: הוא התמוטט ונותר משותק מהצוואר ומטה, ורק לאחר חודשים של שיקום הוא הצליח להפעיל שוב את זרועותיו ולחזור לצייר במכחולים. אז, החלה תקופה שבעיני רבים נחשבת לתקופה המוצלחת ביותר שלו מבחינת האמנות שיצר, והוא גם הקים לתחייה את חייו החברתיים והעביר הרצאות רבות. בשנים אלה, הוא צייר ביד חופשית ורופפת יותר, בין השאר כי יכולותיו המוטוריות נפגעו; הציורים החדשים, בהתאם, נטענו באנרגיה מעורפלת, כמעט פסיכדלית. הוא החל לצייר לא רק את קרוביו אלא גם ליצור דיוקנאות של מפורסמים, ביניהם ביל קלינטון וקייט מוס.

צ'אק קלוז, 1981 (צילום: Jack Mitchell, Getty Images)
הואשם בהטרדות מיניות לפני כארבע שנים. צ'אק קלוז | צילום: Jack Mitchell, Getty Images

לפני כארבע שנים, כמה נשים - חלקן הגיעו לסטודיו שלו בעברן - האשימו את האמן בהטרדות מיניות שהתרחשו לדבריהן בין השנים 2005 ל-2013. הנשים סיפרו כי הן התבקשו בהפתעה מוחלטת לשמש כמודל עירום עבורו, בקשות שהגיעו בדרך כלל בשפה גסה ואלימה. חלקן טענו כי לאחר המפגשים איתו הן הרגישו לא בנוח ואפילו מנוצלות; אחת סיפרה כי קלוז אף נגע בה ללא בהסכמתה ואף ביקש ממנה "לשחק עם עצמה". מוזיאונים רבים ביטלו תערוכות שלו והורידו את העבודות שלו מתצוגה.

בהמשך, הודה האמן כי הוא אכן דיבר על חלקי הגוף של מספר נשים בצורה בעייתית ואפילו נבזית, אבל המשיך והבהיר כי הוא עשה זאת מתוך האינטרס שלו כאמן ולא כאדם, שכן הוא היה מעוניין במציאת מוזה מושלמת עבורו. "אם ביישתי מישהי או גרמתי לה להרגיש לא בנוח, אני באמת מצטער, לא התכוונתי", אמר בזמנו למגזין הניו יורק טיימס. "אני יודע שדיברתי מלוכלך, אבל כולנו מבוגרים". 

הפרשה הסתבכה כשהתברר שבחורף 2013 אובחן קלוז כחולה באלצהיימר, וכשנתיים לאחר מכן טען הנוירולוג שלו כי הוא למעשה חולה בדמנציה פרונטו-טמפורלית, שעלולה לגרום להתנהגות לא טיפוסית. בריאיון עבר, אמר אותו נוירולוג כי את התנהגותו הבעייתית של קלוז אפשר לייחס למחלתו. "הוא עשה דברים לא הולמים, וזה קרה בגלל מצבו הרפואי. דמנציה פרונטו-טמפורלית משפיעה על התפקוד הביצועי. היא הורסת את החלק במוח ששולט בהתנהגות. התנהגות מינית בלתי הולמת והחלטות כלכליות הרות אסון הן תופעות נפוצות בחולים", הסביר הנוירולוג: "היו לי כמה מטופלים שהגיעו לכלא". הטענות נגד קלוז, גם מעצם היותן כאלה שמשתייכות ל"תחום האפור" בכל הנוגע לפגיעה מינית, עוררו דיון רחב יותר שיצא מגבולות המקרה של קלוז עצמן, והציפו את שאלת השאלות, שנראה כי לעולם לא ימצא לה פתרון הולם: האם ניתן להפריד את האמן מהאמנות שלו? במקרה של קלוז, הדיון כנראה יימשך גם לאחר מותו.