בשליש הראשון של המאה ה-20 היו היהודים חלק בלתי-נפרד מהכדורגל האירופי. כעסקנים, כמאמנים, כשופטים וכשחקנים. רובם לא שרדו את מלחמת העולם השנייה, ומבין אלו ששרדו, שמם של רבים נשכח ונעלם עם השנים. היינריך שונפלד הוא אחד מהם. לפרק זמן לא ארוך, שונפלד היה מהכדורגלנים הטובים ביותר באירופה: כמעט 100 שנה לפני כריסטיאנו רונאלדו, 90 שנה לפני זלאטן איברהימוביץ' ו-80 שנה לפני שבצ'נקו, שונפלד היה מלך השערים של הליגה האיטלקית בכדורגל. הוא שיחק בטורינו, באינטר ובמועדון היהודי המפואר הכח וינה.
בסיועם האדיב של ארכיונים של מועדוני כדורגל, עיתונים והתאחדויות ספורט עתיקות, כמו גם בעזרתה הנפלאה של משפחתו של היינריך המתגוררת בקנדה, הפך המחקר של אורי ברייט על שונפלד לספר "הסקורר היהודי הראשון", ששואל: מי זה היהודי הזה שבשנת 1924 היה המלך של איטליה, ובמאה ה-21 אין כמעט אף אחד בעולם שמכיר את שמו?
לרגל יום השואה, קראו פרק מתוך הספר, שמתאר את בריחתם של שונפלד ומשפחתו מתוניס המופצצת ואת חייהם בעיצומה של מלחמת העולם השנייה באיטליה הכבושה.
בימים שלפני שחרור תוניסיה ספגה תוניס הפצצות כבדות מן האוויר של כוחות בעלות הברית. באחת מן ההפצצות על הנמל נחתה פצצה אל תוך בית הקפה של שונפלד, בעוד הוא שם עם בניו ועם צוות העובדים שלו. הפצצה לא התפוצצה, ואף שגרמה נזק רב לא היו אבדות בנפש. היה זה הרגע שבו הבין היינריך כי השהות בתוניס מסוכנת מדי. בהיותו דמות מוכרת, במיוחד לאיטלקים, היו להיינריך שונפלד קשרים להשתמש בהם וחוטים למשוך בהם, והוא ארגן לבני משפחתו ולו הזדמנות להסתלק מתוניסיה ולחזור לאיטליה.
עם דרכון אוסטרי שלא היה בתוקף – וזאת מפני שקיומה של אוסטריה כמדינה עצמאית לא היה בתוקף גם הוא – קיבל שונפלד ויזת כניסה חריגה, בוודאי הודות לקשרים ענפים עם אנשי מפתח. הוא נדחס עם אשתו ועם שני ילדיו אל תא מטען של מטוס תובלה צבאי איטלקי, לצדם של כלי נשק כבדים ותחמושת ארטילרית בדרך הקצרה בחזרה אל ארץ המגף. לא ברור איפה נחת המטוס, אבל ממקום הנחיתה עשתה המשפחה את דרכה המיידית למראנו, מקום מגוריהם של הוריה של אליזבתה. ימים ספורים בלבד עברו עד שההחלטה לברוח מתוניסיה התבררה, ככל הנראה, כטעות. זמן קצר אחרי תחילת המתקפה של בעלות הברית שוחררה תוניסיה מידי השלטון הנאצי וכך גם שוחררו יהודי תוניסיה מהסכנה המיידית אשר אפפה אותם במשך חודשים ארוכים. באירופה, לעומת זאת, המלחמה עדיין הייתה בעיצומה, וכך גם רדיפת היהודים בכל מקום שבו השיגו אותם הנאצים. לו היו נשארים ימים אחדים נוספים בתוניסיה, והיו שורדים את ההפצצות, היו חווים בני משפחת שונפלד שחרור מידי הכיבוש הנתעב של גרמניה הנאצית. במקום זאת, לרוע המזל, הביאו עצמם היישר אל תופת חדשה.
***
ב-8 בספטמבר נכנעה איטליה לנאצים באופן רשמי והצבא הגרמני השתלט על רוב חלקי מרכז איטליה וצפונה, החל ברומא וכלה במראנו. הגרמנים חיפשו אחר דמות מנהיגותית אשר תפקח על הנעשה באיטליה ותעשה כרצונם, ומצאו את הדמות הזאת במשתף הפעולה הוותיק בניטו מוסוליני. מודיעין גרמני איתר את מיקומו של הדוצ'ה, וחיילי הצבא הגרמני שחררו אותו ממאסרו, ארבעה ימים בלבד לאחר כניעתה של איטליה. ב-23 בספטמבר הוצב מוסוליני מחדש בראש המדינה האיטלקית, אך למראית עין בלבד, תחת שליטה גרמנית וללא הכוח הפוליטי הרב אשר אפיין את רוב שנות משטרו.
המשטר זכה לשם "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית" וכן "רפובליקת סאלו", על שם העיר שבה מוקמה לשכתו של מוסוליני, ממזרח למילאנו. במקביל, התקדמו כוחות בעלות הברית מסיציליה לכיוון צפון, ואט אט כבשו שטחים הולכים וגדלים משטחה של דרום איטליה. בידיו של מוסוליני לא היה הכוח לייצר התנגדות של ממש לכוחות האויב, ובשלב מוקדם למדי של קיום הרפובליקה הועברה לידי הגרמנים השליטה הישירה באזורים רבים בשטחה הצפוני של איטליה. הרפובליקה הסוציאליסטית האיטלקית הייתה, למעשה, לשטח גרמני כבוש. ואחד האזורים הכבושים היה גם דרום טירול.
החל מ-1 בדצמבר 1943 חלה עליית מדרגה ברדיפת היהודים באיטליה הכבושה. צו הקורא לכל היהודים להתייצב בתחנות המשטרה פורסם ברבים, והם נשלחו למתקני כליאה, שמהם הדרך למחנות ההשמדה הייתה קצרה. מי שלא התייצבו נרדפו עד שנתפסו, אולם רבים הצליחו להימלט אל כפרים קטנים ברחבי צפון איטליה ולשרוד בהם את שארית המלחמה. חלק מהם אף הצליחו לחצות את הגבול ולברוח אל שווייץ, הניטרלית והבטוחה יותר. תחת כיבוש גרמני חיו בני משפחת שונפלד סמוך לבני משפחת הייד, היא משפחתה של אליזבתה אשתו, בעיר מראנו אשר בדרום טירול. תעודת לידה קתולית שאותה השיג היינריך עוד בימיו בתוניסיה שימשה אותו היטב כדי להסתיר את יהדותו מעיני הכובש הנאצי.
עם זאת, הקפיד כמובן לשמור על פרופיל נמוך ולא לבלוט על פני השטח. במשך כשנה של כיבוש גרמני הצליח שונפלד במשימה, עד שבאוקטובר 1944 גילו הגרמנים, כנראה בעקבות הלשנה, כי הוא יהודי, ופשטו מייד על ביתו. החיילים הנאצים שהשתתפו בפשיטה על הבית החרימו מכשיר רדיו וכן כסף בשווי 62,000 פרנקים צרפתיים (זכר לימיה של משפחת שונפלד בתוניסיה הצרפתית) אבל את היינריך שונפלד ומשפחתו הם לא מצאו שם.
לא ידוע כיצד ידעו בני המשפחה על הפשיטה הקרבה, אבל הם הצליחו להסתלק מבעוד מועד וברחו אל סאן לאונרדו אין פסיריה, כפר קטן ויפהפה הממוקם כעשרים קילומטר צפונית למראנו. שם, בבית קטן, העבירו בסתר את שארית ימי המלחמה.
ב-25 באפריל 1945 נפלה רפובליקת סאלו, ושלושה ימים לאחר מכן נתפס בניטו מוסוליני בידי פרטיזנים, ועימו זוגתו וכן כמה שרים בממשלתו. רובם ככולם נורו במקום, וגופתו של הרודן נתלתה במרכז העיר מילאנו. איטליה שוחררה מהכיבוש הנאצי ומהמשטר הפשיסטי גם יחד והחלה הליך ארוך של התאוששות ובנייה מחדש. אחרי שנים של רדיפה וכשישה חודשים של הסתתרות מוחלטת, משפחת שונפלד יכולה הייתה לצאת מן המסתור ולשוב למראנו. בסך הכול נרצחו באיטליה כ-7,900 יהודים בתקופת השואה. מספר מזעזע ומזוויע, ועם זאת נמוך למדי בהשוואה למדינות אחרות באירופה, שזה דבר מזעזע ומזוויע שבעתיים.
"הסקורר היהודי הראשון", מאת אורי ברייט | אוריון הוצאת ספרים, מנדלי | 232 עמודים
לינק לרכישה>>>
*אורי ברייט הוא דוקטורנט בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וחבר מערכת mako