ב-2015, רות דורית יעקבי הייתה עסוקה מתמיד. היא עבדה במקביל על ההכנות לתערוכה שלה שאמורה הייתה להיפתח במוסקבה, ועל העמדת תערוכה בבאר שבע, קרוב הרבה יותר לביתה בערד. "שבועיים לפני שמתה היה לה התקף של קוצר נשימה ושל שיעולים והאצתי בה שתלך להיבדק, כי זה נשמע לי כמו דלקת ריאות", אומרת סיגל אלוש יעקבי, שנשואה לבנה שמשון. "אבל היא המשיכה לעבוד והעמידה את התערוכה בבאר שבע. היא סיימה להעמיד את התערוכה - והתמוטטה". יומיים לאחר מכן התקיימה הפתיחה החגיגית, כשהאמנית עצמה מאושפזת בסורוקה, מורדמת ומונשמת. "שבוע היא שכבה שם - ואז נפרדה מהעולם", מספרת כלתה בעצב.
לדברי אלוש יעקבי, "התברר שהיה לה סרטן שאכל את כל גופה מבפנים, כשהוא הגיע לריאות הוא כבר הקריס אותה. סביר להניח שהיא סבלה, הרופאים אמרו שהיא כנראה כבר כמה שנים עם הסרטן הזה, אבל היא טיפלה בדברים האלה בדרך שלה: היא לא בדקה, היא לא דיברה עם עולם הרפואה. יכול להיות שהיא הרגישה, הבינה שמשהו לא טוב קורה איתה, אבל היא לא שיתפה אותנו. לא היה לנו שום מושג".
רות דורית יעקבי הייתה אמנית מצליחה, פעילה ומוערכת. היא הציגה במוזיאונים החשובים בארץ – היו לה, במהלך השנים, תערוכת יחיד במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב וגם במוזיאון הרצליה, אבל היא זכתה להכרה אמיתית בעיקר מחוץ לישראל: לאורך חייה הציגה ב-130 תערוכות על פני הגלובוס, 67 מהן תערוכות יחיד, כשבין המדינות אליהן הגיעה בשורתה ניתן למצוא את יפן, סין, ארה"ב, קנדה, ומדינות רבות באירופה (כולל תערוכת יחיד בוותיקן). ובכל זאת, אתם לא מכירים אותה. שמה של יעקבי לא שגור בפיו של הישראלי הממוצע, וגם לא בפיהם של מי שנחשבים למביני עניין באמנות.
אולי זה כי יעקבי הייתה בעלת אישיות משונה ויוצאת דופן, אולי בגלל שעבודותיה לא נתפסו כיפות או נעימות לעין ואולי בגלל הנושאים הלא שגרתיים שבהם עסקה ביצירתה. האמנית נדחקה אל שולי השיח הציבורי המקומי ונעלמה ממערכי השיעורים, מהדיונים באקדמיה, מהמוזיאונים ומהאוספים הגדולים. כעת, שש שנים לאחר מותה ב-2016, עבודותיה מוצגות בתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (בו כבר הציגה תערוכת יחיד ב-1993), לצד תערוכות נוספות של אמנים שנשכחו מהתודעה הישראלית.
עבודות מלוכלכות, חפצים שנפטרו מהם
על פי החזון של ד"ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, של אוצרת התערוכה הדס קידר, ושל מעצב התערוכה אריאל ערמוני - אלפי העבודות של יעקבי קוטלגו ואורגנו מחדש בתהליך שנמשך שנים, וכעת, חלקן תלויות על הקירות הגבוהים הלבנים של מוזיאון הרצליה. התערוכה הזו, למרות שהיא חושפת רק את קצה הקרחון של אוסף יצירותיה של יעקבי ולמרות שהיא בקושי מספרת את פרטים ביוגרפיים, היא הצצה עוכרת שלווה לנפשה הסבוכה של אמנית שכנראה הייתה אקסצנטרית מדי עבור הזיכרון הקולקטיבי.
המבקר ייחשף ליצירות שאין להן לא נראות גנרית ולא מניעים גנריים. רבות מעבודותיה של יעקבי "מלוכלכות": הן מכוסות זרדים, עלים, בוץ ושאר אלמנטים מהטבע (אנחנו בדרך כלל רואים בהם מטרד, אבל יעקבי חיבקה אותם ושילבה אותם באופן קבוע בתהליך היצירה), והן עשויות לא פעם מחפצים שאנשים נפטרו מהם - דוגמת צעצועי ילדים ישנים, בדים מהוהים וקורות עץ (יעקבי האמינה שאין בעולם חפץ שראוי להיזרק). על החפצים הדבוקים וקרעי הבד כתובות - בכתב גס ובחזרתיות מטרידה - מילים שיקבלו משמעות חדשה ומצמררת בהיכרות עם קורותיה של יעקבי.
בשיחה עם mako, מספרת לוריא על הבחירה ביעקבי לתערוכה הנוכחית. "בדרך כלל התוכנית במוזיאון מתאפיינת בתערוכות של אמנים ישראלים חיים. בהתאם, הרבה מהפרויקטים הם כאלה שנוצרו במיוחד עבור התערוכות". שש התערוכות שמוצגות כעת במוזיאון (ויישארו שם עד חודש יוני הקרוב) עוסקות, באופן כזה או אחר, בניגוב האבק מיצירות ששהו במשך שנים במחסנים – ובהתבוננות בהן. לדבריה של לוריא, "דרך התערוכות האלה יש לנו אפשרות לבחון מחדש תהליכים שהתרחשו כאן אבל גם לשאול את עצמנו על הדרה: מי הדומיננטי ומי בשוליים".
לא רק לוריא וקידר עמלו ועומלות על שימור מורשתה של יעקבי, אלא גם סיגל אלוש יעקבי - כלתה של האמנית (שנשואה לבנה הבכור של יעקבי, ולהם ארבעה ילדים). אלוש יעקבי לא יכולה הייתה לתאר לעצמה כמה תתמסר למשימה הזו. בעצם, היא עצמה בכלל לא אשת אמנות: בהכשרתה היא פסיכולוגית חברתית, ובמשך שנים ארוכות מחייה הבוגרים שירתה בצבא ועסקה בפיתוח תהליכי למידה. "במשך כל חייה של דורית הכרתי אותה בעיקר כסבתא של ילדיי", היא אומרת. "האמנות שלה הייתה נשגבת מבינתי. לא היה לי מושג ירוק עליה".
כשפרשה אלוש יעקבי מצה"ל, לפני כשבע שנים, ניגשה אליה יעקבי וביקשה שתהיה יד ימינה בתהליך הקמתו של מיזם אמנותי גדול שצץ במוחה. "בזהירות, הדפתי אותה ואת התלהבותה. אמרתי לה, 'תקשיבי, אני לא מבינה כלום באמנות ואני לא מבינה כלום בעסקים. אני לא הבנאדם שיוכל לעזור לך'. הייתי מאוד רחוקה מהעולם הרוחני שהיא חיה בו, הייתי טיפוס ארצי ושכלתני. ביקשתי שלא תצרף אותי למיזם הזה, והתחלתי לעסוק בענייני. והיא באמת הניחה לי". שנה אחרי השיחה הזו, יעקבי הלכה לעולמה, בהפתעה מוחלטת, בגיל 63 בלבד.
"פתאום הבנתי שהיא בעצם השאירה בידי צוואה"
"ההורים שלה נפטרו בגיל 101, אז חשבנו שיש לה איתנו עוד 40 שנה לפחות", אומרת אלוש יעקבי ואני מצליחה לשמוע דרך הטלפון את החיוך העצוב שלה. התערוכה ההיא בבאר שבע הפכה להיות מעין פינת הנצחה – ואלוש יעקבי החלה להרגיש את תחושת השליחות בוערת בתוכה, מבקשת ממנה להיות זו שצועקת את קול חמותה שנדם. "על קברה של דורית, התחילה הפתיחות שלי לעולם שלה. מצד אחד חשבתי, 'זה לא שלי, זו לא אני, זה לא העולם שלי, אני לא מבינה למה אני שם בכלל'. והיה בי פחד להזיק לאוסף, לשם שלה ולחזון שלה, בגלל שאני לא מבינה בתחום. אבל זה היה גדול ממני: פתאום הבנתי ששנה קודם לכן היא בעצם השאירה בידי צוואה, והבנתי שאני לא יכולה להתעלם מהצוואה הזו. ולא הצלחתי להתנתק מזה: יותר מזה שאני בחרתי בזה, זה בחר בי".
"רק אז, התחלתי ללמוד מי זו רות דורית יעקבי האמנית", אומרת אלוש יעקבי. במסגרת תהליך הלמידה, היא התעמקה בקלסרים שהותירה יעקבי - מעין ארכיון בלתי רשמי - ובהם קטעים מתוך כתבות עיתונות שנכתבו עליה וטקסטים שכתבה האמנית עצמה. אלוש יעקבי עשתה כל שביכולתה כדי לקבל אינפוט מקצועי על היצירה של חמותה: היא גייסה יועצים, עשתה סיעור מוחות עם דמויות מרכזיות מעולם האמנות ואף התחילה ללמוד קורסים באמנות ישראלית.
"דורית ריחפה לה בכל מיני עולמות של מעלה, ובעלה כל כך ארצי: הוא היה המוציא לפועל של חזיונותיה. היא ארגנה תערוכות בכל העולם, והוא ארז ושלח והציב ותלה; הוא עשה כל מה שהיא הייתה צריכה"
סיגל אלוש יעקבי
במקביל, המשפחה התכנסה למלאכת קיטלוג אוסף היצירות העצום של יעקבי, שאוחסנו בהאנגר ענק בעיר ערד, בה התגוררה האמנית עם בעלה. "הבנו שאנחנו לא יכולים להחזיק את ההאנגר. לא ידענו מה מסתתר שם, בתוך כל הערימות האלה. הבנו שאין מנוס מלצלול ולהתחיל לקטלג את האוסף. הגשתי בקשה למלגה ממפעל הפיס ולשמחתי הם הבינו איזה אוצר יש לנו. קיבלנו מלגה לקטלוג דיגיטלי שמימנה חלק מהתהליך".
התקדמות מהותית נרשמה כשלוריא הביעה עניין בהבאתן של העבודות לקדמת הבמה, במסגרת מוזיאון הרצליה. "כשאיה הגיעה לערד לראות את העבודות, היא אמרה – 'וואו, תקשיבי, יש פה משהו מטורף ואחר, ואני חייבת לתת לזה מקום'", מספרת אלוש יעקבי בהתרגשות. "זה התחיל מתוכנית לתערוכה בת חדר אחד, אבל אחרי שצללנו לאוסף והגענו להבנה העמוקה של מה שיש לנו, היא אמרה שזו תהיה תערוכת יחיד גדולה. ארבע שנים עברו עד שזה יצא לפועל, אבל הנה דורית קיבלה את המקום הראוי לה. זו תערוכה מרשימה, היא עושה חסד עם דורית והיא אבן דרך משמעותית בהחזרת הקול שלה למרכז הבמה. אבל הסיפור של דורית הוא כל כך הרבה יותר גדול מהתערוכה".
"היא ציירה באינטנסיביות מטורפת, כמו אחוזת דיבוק"
יעקבי לא תכננה להיות אמנית. היא נולדה ב-1952 בבית החולים הסקוטי בטבריה וגדלה במושב ארבל שבצפון הארץ להורים שהיו ממייסדי המקום: אביה נולד בעיראק ועלה לארץ בגיל 18, ואמה נולדה בקנדה ועלתה לארץ ב-1935. היא למדה בבית ספר יסודי בכפר חיטים, ובנעוריה למדה בפנימיית בויאר הנחשבת בירושלים במסגרת ניסיון בית הספר לגייס לכיתותיו תלמידים מחוננים מהפריפריה. בצבא היא שירתה בחיל התותחנים - שם הכירה את גיורא, מי שיהפוך לבעלה. משם והלאה הלכה יעקבי במסלול שסללו לה הוריה, כך לדברי אלוש יעקבי: בעלה המהנדס מצא עבודה בערד והשניים, שהתגוררו עד אז בצפון הארץ, עברו לגור בעיר ושם הביאו לעולם את ארבעת ילדיהם. יעקבי, במקביל, השלימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, ועבדה במשך שנה בשירות הפסיכולוגי המקומי בערד.
רק כשהייתה יעקבי בת שלושים לערך היא חישבה מסלול מחדש, או יותר נכון, המסלול סלל את עצמו והיא התמידה והלכה בו. "המעבר לערד היה מבחינתה חוויה מטלטלת של עקירה, מוות אפילו", מספרת כלתה. "מהירוק של הצפון והשכשוך במימי הכנרת למדבר ולשממה, לים המוות. דווקא מהמקום הזה, משהו זעק בה שהיא חייבת להתחיל ליצור". בהתאם, למדה יעקבי במרכז לאמנות חזותית בבאר שבע ובהמשך גם במדרשה למורי אמנות ברמת השרון, אבל בשלב מסוים עזבה את הלימודים והחליטה שהיא מעוניינת ליצור בסגנון משלה.
בתמיכתו הכלכלית והרגשית של בעלה, יעקבי החלה להפיץ את בשורת האמנות שלה. "דורית ריחפה לה בכל מיני עולמות של מעלה, ובעלה כל כך ארצי: בעצם, הוא היה המוציא לפועל של כל חזיונותיה. היא ארגנה תערוכות בכל העולם, והוא ארז לה ושלח לה והציב לה ותלה לה; הוא עשה עבורה את כל מה שהיא הייתה צריכה", מספרת כלתה. מפה לשם היצירה, אפשר לומר, השתלטה על חייה של יעקבי. "זה הפך להיות הדבר המשמעותי ביותר בחיים שלה. היא ביטלה את כל הממדים האחרים והקדישה את כל כולה לאמנות", אומרת לוריא.
"היא חיה את המציאות דרך אובססיה מאוד גדולה: כפייתיות, חזרתיות וטקסיות. היא ציירה באינטנסיביות מטורפת, כמו אחוזת דיבוק, אחוזת שליחות להשמיע את קולה בעולם", מספרת אלוש יעקבי. לוריא רואה את הכפייתיות בעבודות של יעקבי כאקט כמעט דתי. "זה כמו למלמל תפילות, בקשות, תחינות. החזרתיות שלה קשורה במידה רבה לכך: כשאדם מתפלל הוא ממלמל את התפילה שוב ושוב מתוך כוונה שהיא תתגשם. זה מייצר נוכחות בעולם".
האישה של אלף הקולות
מלחמת לבנון השנייה העקובה מדם השפיעה רבות על יצירתה של האמנית, שראתה עצמה באותן שנים כאם אבלה, מקוננת (אם כי לא איבדה במלחמה אדם קרוב בעצמה). "היו המון הרוגים, משני הצדדים, והקולות שלהם קראו בתוכה", מסבירה אלוש יעקבי. "היא אמרה שהיא שמעה את קולות הילדים המתים. היא האמינה שהשליחות שלה היא להיות זו שתשמיע את קולם, וקראה לעצמה האישה של אלף הקולות".
היצירות של יעקבי מאותה תקופה קשות לעיכול: הצבעוניות שלהן קודרת, החומרים כאילו עורבבו והודבקו זה לזה בעיצומה של סערת רגשות, והמילים "ילד" ו"אמא" כתובות שוב ושוב באדום כהה, עכור. "היא יצרה כל מיני חפצי פולחן, שמדמים יצירות פולחן עתיקות. היא שאבה מנהגים מהבדואים באזור המדבר", מסבירה לוריא. התקופה ההיא בחייה של האמנית מתועדת היטב בסרט שיצר בנה, עמרם יעקבי (ומוקרן גם בתערוכה במוזיאון הרצליה). "רואים שם אישה בטרנס, שמתקשרת עם עולמות אחרים - אישה עצובה ודיכאונית", אומרת כלתה.
באותן שנים עסקה יעקבי גם בכתיבת שירה שעוסקת בחוויית האם המקוננת, ואף הקימה בהאנגר שלה מיצב שקיבל את השם "ארץ המתים". המיצב, שחלקים ממנו מוצגים בתערוכה במוזיאון הרצליה, היה כולו על טהרת הצבע הלבן ("דורית אמרה שלבן מסמל מוות", מסבירה כלתה): יעקבי פרשה מרבדים של מלח מים המוות על הרצפה, והניחה ברחבי החלל מעין מצבות עליהן היא כתבה את המילה "ילד" בלגו או בעץ; היא לקחה עגלות תינוק ושלל צעצועי ילדים ועטפה אותן בתחבושות; היא כיסתה סדינים לבנים ענקיים במילות אבל ותלתה אותם על הקירות. אלוש יעקבי מספרת שהאמנית ראתה את עצמה כחלק מהמיצב, והיא נהגה להסתובב ברחבי החלל כשהיא לבושה לבן. את הזעקה שלה זעקה יעקבי לא רק בתחומי ישראל אלא גם ברחבי העולם, בתערוכות היחיד שהעמידה.
"היא הייתה אומרת שהיא נשלחה ליקום להביא את הבשורה, כלומר, שזה לא משהו שלה: היא הייתה רק כלי שקיים כדי להעביר איזה מסר", מספרת כלתה של האמנית. "לתחושתה, היצירה שלה הייתה צינור לקולות שהיו צריכים להישמע פה בעולם, קולות מעולמות אחרים". בהתבוננות – פשטנית ולא מקצועית – בטענות הללו, הכי קל להניח שיעקבי סבלה מסכיזופרניה או מהפרעת נפש אחרת. "להגיד לך שאנשים מיסטיים הם אנשים לא רציונליים? לא, לא אגיד לך את זה", אומרת לוריא, "אבל היא ללא ספק הייתה טוטאלית".
אפשר לומר ששום דבר באישיותה, בחייה וביצירתה של יעקבי לא היה שגרתי. גם הטכניקות שלה היו יוצאות דופן. האמנית, כאמור, נהגה לשלב את הטבע בעבודתה: היא הייתה יוצרת בתנאים סביבתיים קשים - בחצר ביתה שממוקם ממש בקצה ערד - והניחה לגשם, לסופות החול, לאבק, לענפים ולקוצים להיות חלק בלתי נפרד מהיצירות. "היא עבדה עם הטבע בסימביוזה", אומרת כלתה. ולא רק חומרים מהטבע תפסו מקום משמעותי ביצירותיה של האמנית, אלא גם חומרים ופיגמנטים רעילים, שחשיפתה אליהם סיכנה את בריאותה.
המדבר, שהיה עבור יעקבי סמל למוות במשך שנים, הפך בשלב מסוים למקום האהוב על האמנית. "פתאום היא הבינה שהמדבר איננו מוות, ושיש בו המון חיים ועוצמה", מסבירה אלוש יעקבי. כך, אחרי תקופה ממושכת של שכול, הצליחה יעקבי לראות את האור. החיבור החזק שיצרה האמנית עם הטבע המדברי הביא איתו גם מהפך משמעותי בתפיסת העולם שלה: מאם אבלה היא הפכה לאם בוראת. "כל בוקר, לפני הזריחה, היא הייתה יורדת לוואדי שמתחת לבית ועולה אל ההר שממול, למרות שבעלה היה צועק עליה שהיא מטורפת. שם, היא הייתה מקבלת את הזריחה ואת הקולות שקראו לה ליצור. פתאום, השתנו הקולות ואמרו לה: 'את לא צריכה לזעוק מוות, התפקיד שלך זה להביא את בשורת החיים'".
כך, בשנותיה המאוחרות של יעקבי, היגון הכבד התחלף באופטימיות. הדבר בא לידי ביטוי, כמובן, גם ביצירתה של האמנית; במקום ללפף צעצועי ילדים בתכריכים, החלה יעקבי מלפפת חוטים, סרטים ושרשראות צבעוניות מסביב לענפי עצים. אותם, היא העמידה בצד השני של ההאנגר, הרחק מ"ארץ המתים", במיצב חדש ומרהיב שזכה לשם "ארץ החיים" (חלקים ממנו מוצגים כעת בתערוכה במוזיאון הרצליה). קבוצות מבקרים היו מגיעות להאנגר, ויעקבי הייתה לוקחת אותם למסע ממוות לחיים, מאובדן לבריאה: היא העבירה סדנאות העצמה והתמקדה בעיקר בהעצמה נשית.
"הייתה בקשר עמוק, יומיומי כמעט, עם העולם שמעבר"
ב-1995, עוד לפני "ארץ המתים" ו"ארץ החיים", החלה יעקבי ללמוד קבלה ומיסטיקה יהודית ונוצרית ויצרה קשר מיוחד עם פרופסור חביבה פדיה - חוקרת, סופרת ומשוררת שלימדה אותה מיסטיקה יהודית. במסגרת לימודי הקבלה הכירה יעקבי גם את נורית ענבר, שמתגוררת גם היא בערד והפכה לאחת מחברותיה הקרובות של האמנית. "יש בינינו פער גילים מאוד גדול, היא הייתה בגיל של אמא שלי. אבל נוצר בינינו קשר אינטלקטואלי, רוחני ועמוק מאוד שנמשך המון שנים - עד למותה. הייתה לי זכות מאוד גדולה. אני מתגעגעת אליה מאוד. לא יודעת איך נפלה לידי הזכות הזו להיות בקשר כל כך אינטנסיבי למשך זמן כזה ארוך איתה", מספרת ענבר בשיחה עם mako.
ענבר נולדה וגדלה בקהילה היהודית שבאי ג'רבה שבצפון אפריקה, שנחשבת לאחת מן הקהילות היהודיות העתיקות בעולם ויש המייחסים אותה לתקופת בית ראשון; הקהילה, בה התחנכה ענבר עד שעלתה לארץ בגיל 13, מעניקה מקום גדול לחוויות רוחניות שחווים חבריה. "אני באה מתרבות שבה זה די נורמטיבי לעסוק בחוויות של חלימה, של חיזיון, של תקשורת עם המתים", מסבירה ענבר. "הייתי בחוויה של זרות בעולם", מספרת ענבר. "על כל הדברים האלה אי אפשר היה לדבר כאן בישראל. בהקשר הישראלי והמערבי אלה מרחבים חסרים, לתופעות ולחוויות האלה אין שמות".
מתוך תחושת התלישות המשותפת של השתיים, מספרת ענבר, נוצר חיבור כה חזק בינה לבן האמנית: חוויות רוחניות דומות לאלה שליוו את חייה של ענבר הן שהתוו את חייה ואת יצירתה של יעקבי. "דורית הייתה מצויה בין העולמות, אפשר לומר, אני קוראת לה אשת התווך. היא שמעה, היא ראתה, היא הרגישה. היא הייתה בתוך העולם הממשי, אבל הייתה בקשר עמוק ויומיומי כמעט עם העולם שמעבר, עם העולם המיסטי".
"היא פשוט חיה חיים של הקשבה לסמכות גדולה שדיברה דרכה ונגלתה בפניה. אפשר לומר שהיא הייתה מרפאה דגולה או קוסמת, אבל בסוף היא נהייתה אמנית. לא היו ערוצים אחרים בתרבות שדרכם היא יכולה הייתה להביא את הכישורים יוצאי הדופן שלה"
נורית ענבר
ההצהרות של ענבר על יכולותיה של יעקבי, יחד עם הטענות הקודמות שהוצגו כאן לפיהן יעקבי הייתה שומעת קולות, עשויות להישמע מופרכות לחלוטין - או לפחות, עמומות למדי – עבור מי שתופס עצמו אדם רציונלי. אבל סיפוריה של ענבר יגרמו גם לאנשים השכלתניים, המקורקעים ביותר, לפקפק בתפיסת חייהם ולהאמין שיעקבי אכן הייתה שליחה של ישויות גדולות יותר מאיתנו.
"כחצי שנה אחרי שילדתי את בתי הבכורה, חלמתי באיזה לילה שאני נוסעת לארץ צפונית מאוד רחוקה", מספרת ענבר. "שם, אני רואה סל קטן ובתוכו תינוקת כחולת עיניים שלובשת סוודר כחול, ואני לוקחת אותה איתי. כשקמתי בבוקר סיפרתי לאמא שלי, והיא אמרה לי שאני בטח בהיריון. אמרתי לה, 'איזה היריון, לא מזמן ילדתי ואני עוד מניקה'. אבל עשיתי בדיקה ובאמת הייתי בהיריון. כשילדתי את התינוקת דורית רצתה לבוא לבקר. היא הגיעה אלי הביתה והביאה לי שקית עם מתנה, ובתוך השקית היה הסוודר הכחול שראיתי בחלום שלי. זה מטורף", אומרת ענבר.
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה קרה מקרה שכזה, וענבר מבהירה כי יש באמתחתה עוד סיפורים רבים ונפלאים על יכולותיה המדהימות של יעקבי. "בחלום אחר שלי ראיתי דמות של מלאך שכולו עשוי מאור, הייתי במקום חשוך והמלאך האיר לי את הדרך. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי ישות של אור בגודל הזה, ישות סכמתית כזו, כמו שרואים בציורים של קדושים נוצרים עם הגלימות וההילה מעל הראש. לא סיפרתי לאף אחד וגם לא יצא לי לספר לדורית בזמנו. שבועיים אחרי החלום היא מתקשרת אלי ואומרת לי – 'יש לי ציור בבית והציור כל הזמן קורא לך'. היא הייתה מתקשרת ואומרת שהציור ממש צועק שאבוא לקחת אותו".
"אז, עדיין לא הכרנו באופן מאוד עמוק, ואמרתי, מה, אני אקח ציור שלה? היא בדיוק מכרה ציור לאספן בשלושים אלף דולר. אבל לא היה לי נעים אז אמרתי כן. בעלי לקח בשבילי את הציור; אני חוזרת הביתה, מסתכלת על הציור ואני מתעלפת. פשוט מתעלפת. זה ציור ענק, כולו צבוע בפיגמנט זהב, ובאמצע - המלאך שלי, כמו שראיתי אותו בחלום".
במידה מסוימת, ענבר חולקת על האופן שבו עולם האמנות נהג ונוהג לקטלג את יעקבי. "ראיתי שמשתמשים בכל מיני מתודות כדי לתאר את העבודה של דורית. 'פוסט מודרניסטי, פוסט קולוניאלי, מרכז ופריפריה, מגדר נשיות'. כל פרשנות היא לגיטימית לחלוטין: אוצרים וחוקרי אמנות צריכים מתודות ותיאוריות – אבל זה מנותק מהאופן בו היא עבדה", אומרת ענבר. "היא יכולה הייתה, באותה מידה, לגור בתל אביב ולא בערד; היא פשוט חיה חיים של הקשבה לסמכות גדולה שדיברה דרכה ונגלתה בפניה. בהקשרים תרבותיים אחרים, אפשר לומר שהיא הייתה מרפאה דגולה או קוסמת, אבל בסוף היא נהייתה אמנית: לא היו ערוצים אחרים בתרבות שדרכם היא יכולה הייתה להביא את הכישורים יוצאי הדופן שלה".
"אני חושבת שפשוט האמנתי לה, האמנתי לאמנות שלה"
בשנות התשעים הכירה יעקבי אישה נוספת שהפכה לאחת הנשים המשמעותיות בחייה – עידית עמיחי. "אני אדם נמרץ, קצבי ואקטיבי - ולדורית היה איזה שקט. היינו חברות טובות בלי שהייתי צריכה לומר הרבה. הייתה לה יכולת רגישה ביותר, אינטואיטיבית, להרגיש את נפש האדם", מספרת עידית עמיחי, מנהלת "בית לאמנות ישראלית", שניהלה במשך 15 שנה את מחלקת המוזאונים והאמנות במשרד התרבות. עמיחי הייתה גם נספחת תרבות ישראל ביפן במשך חמש שנים, שם הכירה את יעקבי - שהגיעה ליפן בשביל להציג תערוכה. "הרבה אמנים היו מגיעים ליפן, אבל עם דורית זה היה מיוחד", היא מספרת. "קלטתי את האנרגיות שלה. היא הייתה כמו צמח בר כזה, נטע זר".
"בדרך כלל הייתי עושה הפרדות בין הבית לעבודה, אבל עם דורית הרגשתי שאני חייבת להביא אותה אלי הביתה", אומרת עמיחי. "והיא ישנה אצלי בבית: אני חושבת שהיא הייתה האמנית הראשונה היחידה שהסכמתי שתישן אצלי בבית. הרגשתי שהיא תלך לאיבוד ביפן. כשהיא באה ליפן, למשל, הציפורניים שלה היו שחורות מצבע. אמרתי לה לנקות אותן, כי היפנים נורא נקיים, אבל לא הצלחנו לנקות אותן לגמרי", אומרת עמיחי. "לקחתי אותה תחת חסותי. זה לא אופייני לי - לא עשיתי את זה עם אף אחד, ואני מנסה להבין למה עשיתי את זה. הרגשתי אליה דברים, רציתי לשמור עליה. כל הזמן רציתי לעזור לה. אני חושבת שפשוט האמנתי לה, האמנתי לאמנות שלה".
"אנחנו לא לגמרי רגילים לצורות הביטוי האלה, שנראות כאילו הן מנותקות מכל מוסכמה אפשרית בעולם האמנות החזותית. אלף שנים קדימה, ארכיאולוגים ימצאו את עבודותיה של יעקבי ולא ידעו מה להסיק מהן", כתב עליה מבקר אמנות אחד
עמיחי לא הייתה היחידה שנשבתה בקסמיה של האמנית, שכאמור הציגה במספר תלת ספרתי של תערוכות ברחבי העולם. גם בעיתונות היא זכתה לביקורות חיוביות. כך כתב עליה פבלו בלר ב-1999, במגזין בואנוס איירס הרלד, בכתבה שכותרתה "השאריות של העתיד": "אנחנו לא לגמרי רגילים לצורות הביטוי האלה, שנראות כאילו הן מנותקות מכל מוסכמה אפשרית בעולם האמנות החזותית. אלף שנים קדימה, ארכיאולוגים ימצאו את עבודותיה של יעקבי ולא ידעו מה להסיק מהן, לא ידעו איך להבדיל אותן מעיי המפולת של הציוויליזציה שלנו. אבל זו כנראה תישמע כמו תיאוריה סטרילית מדי עבור האישה הרוחנית הזו".
המבקר ציין כי עבודותיה "הגדולות והאלימות" של דורית יעקבי מזכירות את אלה של הצייר אנסלם קיפר, וכתב כי "הסיבה האמיתית להגיע ולראות את עבודותיה של יעקבי טמונה בעובדה המדהימה שבצבעים הטבעיים בעבודתיה ובשכבות המרחב והזמן שהיא מייצרת אנחנו מקבלים את ההזדמנות הנדירה לזהות את עצמנו, לא רק כקבוצה של אנשים חברתיים עם היסטוריה אלא גם כמין שמתעלה על הזמן ומסוגל להגיע לנבואה פואטית של העתיד".
אנג'לה לווין מהעיתון ג'רוזלם פוסט כתבה עליה כך: "עבודותיה של דורית יעקבי מזכירות שדה קרב שרוף. עבודותיה מציגות תמה של סדר נלחם בכאוס ובהזיות מורבידיות. בהתחשב בדמותה ובתוכן של עבודותיה, נראה מוזר שלאמנית אין בקיאות בסצנת האמנות המודרנית הגרמנית, אליה העבודות שלה יתאימו בדיוק". גם לווין, כמו בלר, ציינה נקודות דמיון בין עבודותיה של יעקבי לאלה של אנסלם קיפר. נוסף על כך, היא השוותה את יצירתה של האמנית לזו של האמן הגרמני יוזף בויס.
בעיתון על המשמר נכתב על יעקבי כי "לציוריה יש איכות של הזיה וסיוט. הצבעוניות שלהם מתקיימת בין כהות האפר והפיח, הבשר החרוך, הדם הספוג בבד, הריקבון והאפלה – ובין האור, המסנוור, החושפני, המהלך אימה או מסתורין. השכבתיות בעבודותיה הן השכבות שבחיינו, קליפה על קליפה ותהליך איטי וממושך לבריאת עולמה הרגשי.
בשנת 1986, בעיתון מעריב, התפרסמה כתבה על יעקבי מאת י.ל סער. "היא מציירת סיוט", נכתב שם. "המטרה אליה מכוונת דורית יעקבי היא כנראה אותו רגע של חוסר ידיעה, רגע שבין הכרה לחוסר הכרה, שבין עירנות לתרדמה, בין שליטה לחוסר אונים. הרגע שבו העיניים אינן עצומות ואינן פקוחות. היומרה היא ללכוד את הרגע החמקמק מכל, להקפיאו ולהפכו לחומר, לצבע, לתמונה, לחוויה. החשיפה העצמית חסרת העכבות, ההתמסרות חסרת הפשרות אל המעשה האמנותי עד כדי הפיכתו לטקס שאמאניסטי, שהעד היחיד לו הוא הנייר ההולך ונבנה לעבודה. עבודה שתנסה לשחזר בכל צופה וצופעה אירוע של היטהרות עצמית".
בעיתון קול העיר בשנת 1991 נכתב על יעקבי כי היא "ציירת נפלאה אבל ממש גרועה בעסקים. היא שקועה כולה בצבעים ובמברשות... היא ציירת מודרנית שקשה קצת להבין את היצירות שלה, ואי אפשר לומר שהן שופעות אופטימיות או תקווה. לעיתים לא ברור מה הקשר בין האישה הקטנה ובין העבודות הגדולות שלה. אין לה הסברים: דורית יעקבי אינה טורחת בנושאי דעת הקהל. היא שקועה בעצמה ובעולמה הסוער, הכהה". בכתבה נערכה השוואה בין יעקבי לבין יונה וולך: "אלמנטים פיוטיים עזים גודשים את יצירתה. הן דורית והן יונה וולך מעמידות או העמידו את עולמה המסובך והמסוכסך של האישה במרכז הבערה".
אבל למרות כל אותן ביקורות מהללות בעיתונים המקומיים המוכרים, ולמרות העובדה שמספר בלתי מבוטל של מדינות קיבלו את יצירתה בזרועות פתוחות – יעקבי, כאמור, לא הצליחה להיטמע לחלוטין בסצנת האמנות הישראלית. או, יותר נכון, סצנת האמנות הישראלית לא הצליח לעכל את נוכחותה. "היא הייתה אמנית כל כך עשירה וחשובה ושגררה את ישראל בכל העולם, אבל עולם האמנות הישראלי, שהבנתי שהוא היה מאוד גברי ומאוד לא רוחני, לא נתן לה את המקום שהיא הייתה ראויה לו", אומרת אלוש יעקבי.
עמיחי מציעה הסבר לכך. "בשנות השמונים, השנים בהן פרצה דורית, היו בישראל מלחמות בין אמנות פיגורטיבית לאמנות מופשטת, או בין אמנות מקומית לאמנות אוניברסלית. לא היה מקום לאמנות אקספרסיבית מדי, ולא הייתה בשלות לקבל את דורית יעקבי", היא אומרת. "היו מעט אוצרים ישראל, דוגמת מרדכי עומר, שמאוד העריכו אותה - שזיהו את הממד הרוחני שבעבודות שלה. היו אנשים שהאמנות הזו דיברה אליהם, ואחרים שהאמנות הזו איימה עליהם והם לא התחברו אליה. אמרו שהיא מתקשרת, שהיא לא רציונלית. היא הייתה עוף מוזר, היא הייתה שונה. ולא ידעו איך לאכול אותה".
"היפנים התאהבו בעבודות שלה בלי להבין למה"
חוסר היכולת של עולם האמנות המקומי להכיל את יצירתה של האמנית התבטא גם בפן הכלכלי - ויעקבי לא מכרה הרבה עבודות בימי חייה. "היו כמה אספנים ישראלים מהשורה הראשונה שרכשו עבודות שלה. אבל אדם צריך להתפרנס, והיא לא הצליחה להתפרנס מזה", מסבירה עמיחי. "לא הייתה לה גלריה, וגלריה עוזרת למכירות. היא גרה בערד, בה אין ממש תרבות של קניית אמנות. זו אמנית שישבה במדבר, שהגיעה לעולם האמנות באיחור ולא באה מבצלאל. אז לא הכירו אותה". אבל הנסיבות הללו לא היו היחידות בגללן התקשתה האמנית למכור עבודות. גם כשכן היה מי שיביע עניין ברכישת יצירה, מכירתן מעולם לא הייתה הייתה תהליך פשוט.
ביפן, למשל, העבודות של האמנית עוררו עניין רב. "הם התאהבו בעבודות שלה, בעוצמות האלה, בלי להבין למה. ההתרגשות שהייתה להם מהעבודות שלה הייתה בלתי נשכחת", מספרת עמיחי. "היה מקרה של אישה יפנית שהתאהבה באחת העבודות ורצתה לקנות אותה, ואז דורית אמרה – 'אבל זו עבודה נורא יקרה לליבי, היא חשובה לי, אני נורא קשורה לעבודה'. והיפנים נורא מנומסים, אז האישה אמרה שלא תקנה את העבודה. אבל אני חטפתי את הטלפון ואמרתי שפשוט צריך להבין את דורית, ושבסך הכל היא אומרת שהיא אוהבת את העבודה אבל שהיא שמחה למכור אותה, אז הם קנו. הבנתי שבעצם, נורא קשה לה להיפרד מהעבודות", אומרת עמיחי. "היא הייתה מחוברת ליצירות כמו לילדים שלה: העבודות היו חלק ממנה".
"היה מקרה של אישה יפנית שהתאהבה באחת העבודות ורצתה לקנות אותה, ואז דורית אמרה – 'אבל זו עבודה נורא יקרה לליבי, היא חשובה לי'. והיפנים נורא מנומסים, אז האישה אמרה שלא תקנה את העבודה"
עידית עמיחי
היצירות שכן מכרה יעקבי בימי חייה נמכרו בעשרות אלפי דולרים. לפני מותה של האמנית, מספרת אלוש יעקבי, היא קיבלה ממנה אישור בלתי רשמי למכור את היצירות. "אבא שלה אמר לה שבעבודות יש את האור והמצווה היא למכור כי העולם זקוק לאור הזה. בעקבות זה, היא אמרה – 'שחררתי את העבודות שלי לעולם כמו ציפורים לבנות'. שמעתי את זה ואמרתי – טוב, היא מאשרת לנו למכור".
היעד הבא, להיכנס לקאנון
התערוכה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, כפי שציינה לוריא בדבריה, היא מעין סגירת מעגל, ויש לקוות שבאמצעותה רבים יזכו להיכרות מעמיקה עם האמנית הנשכחת. אבל התערוכה היא רק הצעד הראשון במשימת הבאת קולה של יעקבי אל מרכז השדה האמנותי בישראל. ב-11 במרץ הקרוב יתקיים בבית לאמנות ישראלית יום עיון שיעסוק כולו ביצירתה של יעקבי, ובו ידברו מיטב המומחים בתחום – ביניהם גם גדעון עפרת, מבקר אמנות ומומחה בתולדות האמנות (ובפרט, בתולדות האמנות הישראלית). לאורך חייו, עפרת אצר תערוכות רבות במוזיאונים וגלריות וכתב מאמרים, קטלוגים, וספרים העוסקים באמנות. "עצם העובדה שגדעון עפרת ידבר ביום העיון היא חשובה - הוא מכניס את דורית לפנתיאון של האמנות הישראלית. היא כבר לא אמנית חריגה, היא אמנית של הקאנון", מספרת עמיחי בהתרגשות.
וזה לא הכל. אלוש יעקבי עומדת יחד עם כל המשפחה במטרה להקים לחיים את אותו מיזם אמנותי גדול שיעקבי רצתה להקים בימי חייה, וצוין בתחילת הכתבה: "הבית על ההר". ב-2003, האמנית קיבלה מעיריית ערד אישור לבנות מוזיאון על ההר שמול ביתה. בחזונה של יעקבי, המוזיאון הפוטנציאלי לא יהיה בית לאמנות שלה עצמה בלבד אלא לאמנות של אמנים ישראלים ופלסטינים, של אמנים מרחבי העולם וגם של אמנים מהמדינות השכנות - ירדנים, מצרים, לבנונים וסורים. היא האמינה שהבית על ההר יכול להיות מקום בו יוצרים משלל המדיומים ישתמשו ביצירה לשם הידברות, חיבור ותקווה.
למעשה, התקיימה במקום הנחת אבן פינה, בה נכח גם שמעון פרס – שראה בפרויקט המתהווה, לדברי אלוש יעקבי, מקום שמייצג את הכמיהה לשלום ואת חזון פיתוח הנגב. תוכניות מפורטות להקמת הבית על ההר כבר נרשמו בעבר, ובימים אלה נמצאת אלוש יעקבי בקשר עם אדריכל גרמני ואדריכל ישראלי. במקביל, היא מנהלת חיפושים בלתי פוסקים אחר משקיע - לדבריה, "מישהו שיידלק על הרעיון" - ויוכל להפוך את החלום הנושן של האמנית המנוחה למציאות. "זה לא סיפור רק של אמנות, אלא של העצמה. ולקחתי את זה כפרויקט חיים. אני במסע יחד עם המשפחה, כולם נרתמים לעניין ונחושים להחזיר את קולה של דורית ולהקים את הבית על ההר. גם אם זה ייקח חיים שלמים, זה משהו שצריך לקרות".
"אולי זה אפקט האחרונות, אבל אני זוכרת אותה יותר מהעשור האחרון של חייה, שבו היא הייתה אישה של תקווה ואופטימיות", מודה אלוש יעקבי. "היא ראתה פיות בכל מקום: לה ולבת שלי, יובל, היה חיבור מטורף ותמיד כשהן היו נפגשות הן היו מתלפפות אחת בשנייה. דורית הייתה קוראת לה 'יובל בת האור' ואומרת לה, 'את רואה את הכנפיים שלך?' - ובעלה היה אומר בחיוך, 'אל תשגעי את הילדה.'"