_autoOrient_w.jpg "\"אנאפאזה\" (צילום: אסקף, יחסי ציבור)")
"אנאפאזה" של אוהד נהרין עלתה לראשונה לפני 30 שנה, ובמהלך השנים הצליחה להגיע למאות אלפי צופות וצופים בישראל ובעולם. כעת, 13 שנים מאז הפעם האחרונה, "אנאפאזה 2023" עולה לסבב מצומצם של הופעות שייערכו בשבועיים הקרובים בהאנגר 11 בתל אביב בהפקה משותפת עם toMix. וזה לא רק עניין של תאריכים ומספרים, כי "אנאפאזה" - שעוררה בעבר סערה פוליטית ודתית - בוחרת הפעם במודע להיכנס עמוק יותר לאזורי החיכוך. התוצאה ראוותנית וגדושת פעלולים, אבל עם מסר מכונס הרבה יותר, ממוען פנימה.
המופע, בביצוע של להקת בת שבע והאנסמבל ובליווי מוזיקה חיה שמבוצעת על ידי אוהד נהרין, אבי בללי ודני מקוב ("נקמת הטרקטור"), נפתח בקטע האייקוני "אחד מי יודע" עם 30 רקדנים לבושים חליפות וכובעים שחורים, שבמהלכו הבגדים מושלכים במקביל לגוף שמוטען שוב ושוב על ידי תנועות חדות ומתנערות, לקראת התפרקות הדרגתית לאורך ה-90 הדקות הבאות. כבר כאן בא לביטוי המתח בין האחד לביחד, ובין ערך השוויון מול חתירה לשונות. משם זה ממשיך לקטע נוגה אך גדוש בהומור שבו מושמעות ברקע אנקדוטות אישיות מחייהם של מספר רקדניות ורקדנים שמופיעים במקביל על הבמה. יוצא בשאלה מבני ברק, נערה שמצהירה שגברים מפחדים להתחיל איתה ונותנת לקהל את חשבון האינסטגרם שלה, ורקדן שלא יודע עברית אבל כבר הספיק ללקט כמה משפטי מפתח כמו: "סבבה", ו"עוף לי מהעיניים, מניאק". לקראת סוף המופע תתקבל כאן גם גרסת נהרין למצעד הדגלים, עם מקבץ דגלי לאום רוחשים וגועשים שמשתלטים באלימות על אלו הנושאים אותם.
בדומה ליצירות קודמות, נהרין מערבב שוב ושוב את הקהל במופע - וכאן זה מתרחש בגימיקיות מופגנת ומקבל משמעות מיוחדת. מי שרוצה לבוא ולראות מחול ותו לא, לא זה המקום. בדיוק כמו ש"רוקדים עם כוכבים", להבדיל אלף אלפי הבדלות, הוא לא רק תוכנית ריקוד. התעלולים צובעים את המופע כולו בסמליות צעקנית של יחד ולחוד: רקדן שעולה לבמה לבוש בשמלה מנצנצת מלהיב את הקהל עם שאלות שהוא מקריא מכרטיסיות, טקס יום הולדת ליצני לאחת המשתתפות ודואט רב משתתפים שמחבר בין רקדנים לבושים בשחור לבין מספר נשים מהקהל ומערער את הגבולות שבין יחס הדדי ושוויוני למערכת יחסים של שולט-נשלט.
בעולם הביולוגיה, המושג המקורי "אנאפאזה" מתייחס לשלב השלישי של התחלקות התא - השלב שבו התא הבודד מתפצל לשני תאים נפרדים. בשנת 1998, אז עורר המופע את התנגדות החרדים שזעמו על השימוש בשיר מסורתי והתפשטות של רקדנים על הבמה, הפיצול קיבל ביטוי בשטח. האם כיום יש סיכוי שמופע כזה יעורר סערה? כנראה שלא, ולו בשל העובדה שהוא מתרחש בחלל סגור, בעיקר במובן המטאפורי. התאים המפוצלים לא חזרו לשכון יחד, ומאז ועד היום התווספו והשתרשו גרורות על גבי גרורות לכל עבר. חלוקת התא כבר קרתה, וכעת כל חלקיק שועט במסלול משל עצמו.
"אנאפאזה" היא אירוע פוליטי-עכשווי באופן מוצהר. שלל הדימויים המתפצלים-מתאחדים על הבמה משתלבים כל העת עם הטקסטים שמושמעים ברקע, כמו הוויס אובר של דוד גרוסמן שמדבר על תחושת הבית, למרות הכל: "זה המקום שבו יש לחיים שלי משמעות שאני רוצה לדבוק בה", ו"אני רוצה שפה יהיה העתיד של ילדיי ושל נכדותיי". אם בהקשר המקורי, "אנאפאזה" היא שלב הכרחי שנועד לשמר את תהליך הקיום הביולוגי, בנמשל זה כבר הולך צעד קדימה. במהלך המופע נהרין תוהה: "למה ילדים חרדים מפחדים מכלבים"? - תהייה שמתייחסת למציאות קיימת, אך מדגישה את הפיצול שאולי כבר אינו פיצול אלא ניתוק. באופן אישי, כילד חרדי שפחד מכלבים, התהייה הזו נשמעה לי כמעט גרוטסקית. על רקע השואו המופגז שמתקיים מול קהל מאוד מסוים, מאוד מצומצם מבין כלל שבטי ישראל - הרגש היחיד שהקדורניות הטקסטואלית מצליחה לעורר הוא גיחוך.
ואולי זה מה שנהרין רוצה, לגחך. לא בהכרח ממקום של זלזול - אלא כביטוי של השלמה עם האופציה היחידה להישאר כאן. המוגזמות, הדימויים המתקתקים (תרתי משמע) והליצנות הביזארית, מזדהרים על רקע הבמה הסגפנית ותנועות הגוף שמבכרות לא ללכת עד הסוף, אלא להיצמד ולהתמסר לתופים המרעימים והמרעידים. השבר של ההווה מתבטא שוב ושוב בהתנערות של הרקדניות והרקדנים, שחוזרת על עצמה בהרכבים ובעוצמות שונים, התנערות שמבקשת להישמט ממשהו בפנים שאולי אי אפשר באמת להישמט ממנו.
נהרין גם מזכיר במופע את אחיו התאום, אותו אח שלא היה ולא נברא ושמוזכר גם בסרט הדוקומנטרי שנעשה על נהרין "מיסטר גאגא", ובו הוא משתמש כדי להסביר את התפתחות הריקוד בחייו. תאומים זהים מייצגים יותר מכל את אותה אחדות ראשיתית שלבסוף מתחלקת, אבל כמו הפייק של נהרין עצמו - גם במקרה שלנו ישנה האפשרות לפיקציה, ושאוטוטו תחלחל ההבנה למפרע שאולי מראש אותו תא מקורי כלל לא היה אחד. אחד? מי יודע.