כלי התקשורת נרגשו מאוד, ובצדק, כשבישרו לקהל הרחב על התערוכה "רטרוספקטיבה" של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב לאמנות. מדובר במאורע היסטורי לכל דבר ועניין, שכן זו תערוכה בסדר גודל שעוד לא נראה כאן בישראל: היא מתפרשת על פני שטח עצום של 3000 מ"ר וכוללת בתוכה אינספור יצירות משלבי חייה השונים של קוסאמה, שנחשבת לאמנית החיה המצליחה ביותר ולאחת האמניות החשובות של זמננו. מי שיצפה בסרט הדוקומנטרי על חייה, "קוסאמה: אינסוף", יזכה לגלות כמה דם ירקה האמנית כדי להגיע למעמד הזה, כמה פורצת דרך הייתה האמנות שלה בשנות ה-60; אבל בינתיים, הכותרת שמלווה לרוב את הדיווחים והביקורות על התערוכה מצמצמת את דמותה לכדי "האמנית המתויגת ביותר ברשתות החברתיות", או את עבודותיה לכדי "אינסטגרמיות".
בתור מי שמנסחת כותרות מדי יום למחייתי, אני מבינה מדוע נעשה שימוש דווקא בכותרת הזו, שכן אנחנו חיים בעידן בו ברשתות החברתיות מתרחש כל מה שמעניין. וכן, תיאורה של קוסאמה כאמנית עם נוכחות חזקה ברשת הוא נאמן לחלוטין למציאות. עם זאת, הכותרת הזו חוטאת לאג'נדה האמנותית של קוסאמה. התחושה שמתקבלת היא שרבים מסתכלים בקוסאמה בתור "היפנית הזקנה שמציירת נקודות", תופעה משונה ואסתטית ותו לא. לעיתים, שימת הדגש על הפוטוגניות של עבודותיה של קוסאמה היא שמתדלקת את האהדה הציבורית כלפיה. אבל לא כל הציבור שותף להתלהבות מהסוג הזה: יש מי שעובדת הצלחתה של קוסאמה באינסטגרם, שמפומפמת בימים אלה (ובכלל) ברשת, היא שעודדה אותם ללעוג לעבודתה של קוסאמה ולתפוס אותה כמסחרית בבסיסה, כלומר לכזו שחוטאת למטרה של אמנות. או לחילופין – לראות בבחירה של מוזיאון תל אביב להציג את עבודותיה בחירה לא-נועזת וקונפורמיסטית, שמטרתה לספק את רצון המבקרים ולא לאתגר את מחשבתם.
זו הבעיה בשיווק האגרסיבי של התערוכה של קוסאמה ככזו שרצוי להגיע אליה עם הטלפון: היא תגרום למבקרים מסוימים לא להניח את הטלפון ולו לרגע במהלך הביקור, ולאחרים - שמפחדים להצטייר כסאחים - להימנע מביקור בה מלכתחילה. חשוב לומר לשני הצדדים של המתרס: יאיוי קוסאמה עשתה את האמנות שלה עוד הרבה לפני שהיה אינסטגרם. המסחריות איננה המניע ליצירתה, אלא תוצר לוואי שלה.
הציורים הראשונים שתראו בכניסה לתערוכת הענק - אם תחליטו להתהלך בה על פי הסדר הכרונולוגי המקובל – הם שני ציורים שציירה קוסאמה כשהייתה בת 10 לערך, אחד מהם הוא דיוקן עצמי של קוסאמה הצעירה כשפניה מכוסות כולן בנקודות. גם בהתבוננות בשאר היצירות שמוצגות באותו החדר (שהרכיבו בזמנו את התערוכה הראשונה שלה אי פעם, בעיר הולדתה), ניתן לראות ניצנים של אותה תמה המאפיינת את עבודותיה המאוחרות יותר: ציורים פסיכדלים למדי שמאפשרים לצופה כניסה ליקום מדומיין, חלל אינסופי.
רעיון האינסוף העסיק את קוסאמה מאז ומתמיד. בסרט הדוקומנטרי על חייה היא מספרת שבילדותה היא גדלה ליד שדה פרחים שנדמה לה תמיד כבלתי נגמר, והיא האמינה שהיא נמחקת לתוכו. דבר דומה כשהיא עזבה את יפן לטובת קריירה כציירת בארה"ב: מחלון המטוס, התבוננה קוסאמה באוקיינוס השקט. ריצוד המים הרפטטיבי, יחד עם גודלו הבלתי נתפס של האוקיינוס, עוררו בה שוב את רעיון ההעלמה העצמית; התחושה שהמרחב בולע אותה אל תוכו. אותה תחושה היא שעוררה בה ההשראה להתחיל ולצייר את מה שנקרא "ציורי רשת": קוסאמה ציירה טבעות טבעות וכיסתה בעזרתן משטחים ליצירת תבניות אינסופיות, שבהתבוננות בהן קשה שלא ללכת לאיבוד בתוכן.
החזרתיות האובססיבית המשיכה ללוות את קוסאמה גם בשלבים מתקדמים יותר, כשכבר נלחמה את דרכה אל לב סצנת האמנות הניו יורקית: קוסאמה אמנם הצליחה להיות מוכרת מספיק בשביל להציג בגלריות ולהכיר באופן אישי כמה מהאייקונים של התקופה, אבל היא נאלצה להיאבק כפליים, שכן היא הייתה אישה יפנית בעולם של גברים אמריקאיים. הסביבה הגברית לא רק תסכלה אותה ועיכבה אותה אלא גם גזלה ממנה את מה ששלה; אנדי וורהול הגיע לראות מיצג שלה, התפעל, וזמן קצר לאחר מכן העתיק את הרעיון המרכזי של המיצג לעבודתו שלו. הוא לא היה היחיד שעשה זאת. הייאוש מהנוכחות הגברית והמסרסת חלחל ליצירה של קוסאמה והיא דבקה בטכניקה של פיסול רך כדי לייצר אינספור פינים לבנים שקישטו כסאות וקנבסים ונדחסו אל תוך נעלי עקב.
סימן ההיכר של קוסאמה – יצירת אפקט של אינסוף, שכפול המסיבי של אלמנטים עד לכדי השתלטותם על המרחב שסביבה ולבסוף גם עליה - מעולם לא היה בחירה אסתטית מיסודה. בבגרותה, אובחנה קוסאמה עם הפרעה טורדנית כפייתית, או בשמה המוכר יותר – OCD. ההפרעה היא שיצרה אצל קוסאמה את הצורך האובססיבי למלא חללי ענק בנקודות, ולא לעצור גם כשהקנבס כבר לא עומד בקצב שלה. בשלב מאוחר יותר של חייה, עזבה יאיוי את החיים הבוהמיינים בניו יורק לטובת מעבר בחזרה ליפן, מולדתה, שם אישפזה את עצמה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי. עד ימינו אנו, מתגוררת קוסאמה במוסד לפגועי הנפש ומשקיעה כמה שעות בכל יום לטובת עבודה על האמנות שלה, בסטודיו שלה שנמצא בקרבת מקום.
אין ספק שהתערוכה החדשה במוזיאון תל אביב לאמנות היא תערוכה ששווה לתעד (וגם כותבת שורות אלה צילמה לא מעט תמונות במהלך הביקור), אבל קל מאוד לשכוח שמרבדי הנקודות המופלאים של קוסאמה בת ה-92 לא נוצרו למטרות אינסטגרמיות. ההתבוננות בתערוכה שלה דרך המסך וכמופע אסתטי מרהיב ותו לא - או לחילופין, כמעוז ה"בייסיקיות" - תהווה פספוס אמיתי של האמנית המרתקת הזו, של התחושות הכבדות שהתוו את מסלול חייה ושל הרעיונות שהיא השתדלה, לאורך שנים, לתרגם עבור אחרים.