בשנת 1965, מוזיאון MOMA פנה לאמן הפופ רוברט אינדיאנה בבקשה שיעצב לו כרטיס ברכה לחג המולד עבור חנות המוזיאון. הוא נתן להם עיצוב בשם "Love", וכרטיסי הברכה אזלו מהמלאי. ב-1970 העיצוב הזה נהפך לפסל פלדה ענק עבור מוזיאון האמנות של אינדיאנפוליס, ומאז כבר יצר מעל ל-50 גרסאות של הפסל - כשהמפורסם ביותר ניצב במנהטן עד לאחרונה, בטרם הוסר עבור עבודות ניקיון ותיקונים. ב-1973 הדימוי הפך גם לבול מיוחד עבור הוולנטיינ'ס, והפך לאחד הבולים הפופולריים אי פעם בארה"ב. אינדיאנה יצר את הפסל גם בעברית, ו"אהבה" שלו ניצב בגן הפסלים של מוזיאון ישראל בירושלים.
למרות שאינדיאנה בנה קריירה שלמה על המילה "אהבה", ספר חדש על חייו של הפסל, ובעיקר שנותיו האחרונות בחיים, מצייר תמונה של איש שאהבה לא הייתה חלק משמעותי מחייו. הספר, שנכתב על ידי בוב קייז, נקרא "The Isolation Artist" ("אמן הבידוד") וצפוי לצאת לאור בשבוע הבא. "לאמן הזה היה מוניטין של מתבודד. מילה נוספת שאנשים אהבו להשתמש כדי לתאר אותו היא נזיר. אבל הוא לא היה זה או זה. רוברט אינדיאנה היה שמוק", קייז כותב בספר.
על פי הספר, אינדיאנה כעס על כך שכל האנשים שעולים לרגל לפסל שלו לא מכירים אותו או נותנים לו קרדיט על העבודה, והוא חשב שמגיע לו להיות בשורה הראשונה של האמנים המפורסמים בעולם. מצד שני, כשהוא קיבל הזמנות להיפגש עם מנהיגים או לשתף פעולה עם כוכבים, הוא סירב. אחת האנקדוטות בספר היא שאינדיאנה הוזמן על ידי ברק ומישל אובמה לבית הלבן ב-2010, אבל לא הגיע מאחר שההזמנה נשלחה באימייל ולא בדפוס. בהזדמנות אחרת הוא הבריז מפגישה עם נציג עסקי של ג'ייד ג'אגר, מעצבת תכשיטים ובתו של מיק ג'אגר, שרצתה לעצב קו תכשיטים שמבוסס על האמנות שלו. הנציג טס לפגישה במיוחד מהודו, וכשהגיע נאמר לו שהאמן עייף.
התסכול של אינדיאנה על כך שהוא לא זכה להכרה התחיל עשורים לפני כן, ועל פי הספר, זאת הסיבה שהוא עזב את מנהטן ב-1978 ועבר לגור על אי ליד חופי מיין. "כשהוא הגיע למיין, הוא בחר התבודדות על פני חיים במרכז האמנות של ארה"ב בניו יורק", נכתב בספר. "אבל הוא מעולם לא ויתר על הרצון להיות מפורסם".
לאינדיאנה היה עוד צד אפל - הוא נעצר ב-1990 באשמת שידול לזנות ונחשד ששילם כסף לקטינים עבור מין אוראלי. נער מהאי שהתגורר בו העיד שאינדיאנה החל להתעלל בו מינית כשהיה בין 12, ושההתעללות נמשכה שש שנים.
הספר מעלה שאלות גם לגבי נסיבות מותו של אינדיאנה ב-2018, כשהיה בן 89. הוא מת בביתו במיין מאי-ספיקה נשימתית, אבל בספר מצוין שבנתיחה לאחר המוות התגלו בגופו נוכחות של מתכות כבדות, מורפין ועוד רכיב שנמצא באלכוהול לחיטוי, מה שמעלה את האפשרות שהוא הורעל. קייז מספר שבשנים לפני מותו, הבית של אינדיאנה הפך להיות חורבה, ואף אחד מעובדיו לא טרח לתחזק אותו. "זה לא היה ממחסור בכסף. זה היה ממחסור באהבה", כותב קייז. "כשהוא מת, הוא מת לבד, כי ככה הוא חי".
