1. שנת הבשרים שלי / רות אוזקי

כשאוזקי כתבה את מניפסט הצמחונות שלה - הטבעונות לא היתה דבר מדובר כל כך, בטח לא בישראל, שבה פורסם הספר בשנת 2001. אפשר היה, עד אז, לעצום עיניים בקלות רבה יותר מול הנזק הבריאותי חסר התקדים של אכילת בשר מתועש והסבל העצום שאותה תעשייה מסבה לכל כך הרבה יצורים חיים. מאז חלפו הרבה מאוד נהרות של דיו בבתי ההוצאה של ג׳ונתן ספרן פויר ("לאכול בעלי חיים"), ואפילו אנשים שמצדדים בהימנעות מבשר משלל סיבות הפכו קצת נרגזים מול השטחת הדיון. אצל רות אוזקי אין סכנה כזו: העיסוק שלה באכילת בשר מתגלה כעיסוק בחברה האנושית בכלל, ובהבדלים בין התרבויות השונות (במקרה הזה, האמריקנית והיפנית, אבל באמת שאפשר להשליך על כולן), והתובנה שאכילת בשר היא בעצם חלק ממערך מוסרי רחב לא מוטחת בקורא - אלא מזדחלת מאחוריו בהפתעה.

שנת-הבשרים-שלי---רות-אוזקי (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

 2. מעשה השפחה / מרגרט אטווד

אוקיי, ראיתם את הסדרה הזו, שהצפייה בה היא כמו החדרת ברזל מלובן דקיק מתחת לכל ציפורן. אבל היה ספר ברקע, פרובוקטיבי פחות, מסחרי פחות, להוט לזעזע פחות, טלוויזיוני פחות, ובו משל כועס על מעמד האישה ועל הסכנות שגלומות באתוס הדתי והצבאי שגברי העולם מעולם לא זנחו, גם היום. הטריק של דיסטופיות הוא שהן לא מדברות על עתיד אפשרי, אלא מקצינות את המציאות הנוכחית. כשאטווד מדברת על שפחות מין היא לא מדברת על מהתלה ספרותית מוגזמת, ואפילו לא על נערות אומללות שהוברחו לדרום תל אביב מאוקראינה. היא מדברת עליכן. כן, גם את.

מעשה-שפחה---מרגרט-אטווד-1--זה-מטושטש (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

 3. בנו של אדון היתומים / אדם ג'ונסון

רומן על מקום שאנחנו לא יודעים עליו כלום. אדם ג'ונסון כתב על פּאק ג'ון דוֹ, בחור צעיר בדיקטטורה המזוויעה של צפון קוריאה. רעב, שחיתות, אכזריות, ואימה צרופה מתוארים ביד המבריקה של ג'ונסון, שחקר את הנושא במשך 7 שנים וגם ביקר במדינה המסוגרת, וזכה בפוליצר על הספר הזה בצדק רב.

בנו-של-אדון-היתומים---אדם-ג׳ונסון (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

4. הארץ מעבר להרים / ניר ברעם

הגדה המערבית ומזרח ירושלים הם המקומות הכי קרובים אלינו שאין לנו מושג מה קורה בהם, וגם לא מעניין אותנו. בואו נודה בזה פעם אחת. במקרה הטוב אנחנו מדמיינים משהו, במקרה הרע אנחנו מנפנפים את זה הלאה מהחיים הדי נוחים שלנו. למי יש כוח עוד פעם לסכסוך. ניר ברעם עשה מעשה ובמקום לכתוב עוד מאמר דעה הוא יצא למסע, כדי לראות את המקומות ולשמוע את האנשים. הוא פגש פלסטינים ומתנחלים ושמע מהם בלי שיפוט את הדברים שיש להם לומר. באמצעות העמדה הצנועה שלו במאמרים הוא למד שהדברים אינם כפי שהם נראים, ושאנחנו כנראה בכלל לא שואלים את עצמנו את השאלות הנכונות על המצב שלנו.

הארץ-מעבר-להרים---ניר-ברעם (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

>>>לכל הספרים שיהפכו אתכם לאדם טוב יותר

 5. זייתון / דייב אגרס

זייתון הוא אמריקני ממוצא סורי, שאחרי סופת קתרינה בניו אורלינס משוטט בעיר ומציל אנשים. דייב אגרס לקח דמות נפלאה והפך אותה לספר בעייתי מהרבה בחינות, בין השאר כי יש בו מעט מדי מקום לרוע שפרץ בעיר בתקופה ההיא. אפשר לשער שהעובדה שהוא נתלה בדוגמה קיצונית ולא-מייצגת של טוּב היא תגובה למצב הזה, אבל דבר אחד בטוח - תיעוד מימדי ההרס ואוזלת היד של כמעט כל המעורבים בדבר, הוא חלון לעתיד אפשרי של כולנו. עתיד שבו, במירב הסיכויים, לא יהיה שומרוני טוב כזה שיציל את כולם.

זייתון---דייב-אגרס (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

6. אלכס אפשטיין / מכמונת געגועיים לפנייך

הסיפורים הקצרצרים של אפשטיין מדברים בעד עצמם. הנה הסיפור "המלצת הוועדה" לדוגמא:

"צריך להרוג אותם קטנים. כי אם לא נהרוג אותם כשהם קטנים, הם יהרגו אותנו. הם כבר הורגים אותנו. צריך להרוג אותם קטנים, ועוד לא מבינים הכל, ולא יודעים מדוע הם הורגים אותנו. אנו מודים: זה לא כה קל להרוג אותם קטנים. כבר יש להם דמעות לרוב וחלומות מעט, בדיוק כמו לנו. למשימה זו – כך ממליצה הוועדה – נשלח את הקטנים שלנו".

אלכס-אפשטיין-מכמונת-געגועים-לפנייך-דביר (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור