1. קלאס / חוליו קורטאסר

זו בעיה לקרוא את קלאס כדי להיות חכם יותר. זה ספר שבעיקר גורם לך להרגיש כמו אידיוט: אידיוט כי אתה לא מבין חצי מהדברים שקורטאסר כותב, אידיוט כי אתה לא מכיר את הרפרנסים התרבותיים, אידיוט כי חלק מהמילים לא מוכרות לך, אידיוט כי אתה לא מצליח לעקוב אחרי סדר הקריאה התזזיתית והמשוגע שהוא דורש בסוף הספר. אבל אחרי כמה זמן מתחילים להתרגל, המוח נעשה משופשף יותר, והשפה של הספר נעשית מוכרת יותר. פתאום העולם שיצר קורטאסר נראה קצת פחות חידתי - פשוט כי עמלתם על הפנמת החוקים והסדרים שבו. זה ספר שהוא למח כמו מחדד לעפרון: זה סוג של בוחן מאמץ, ואחריו ההבנה של העולם הרגיל, הכרונולוגי, המסודר שלנו - נראית פתאום כמו חידה קלה בהרבה.

קלאס---חוליו-קורטאסר (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

2. הגבינה והתולעים / קרלו גינצבורג

ספרי היסטוריה הם לא פעם משעממים. אוסף תאריכים נטולי עלילה שמתיימרים לספר סיפור מלהיב אבל בעצם מעמיסים מידע שהקורא עתיד לשכוח ברגע שידפדף לדף הבא. לא זה המקרה עם ״הגבינה והתולעים״. הוא כתוב כך שהקוראים בהחלט יזכרו את מה שקראו, יחשבו על זה, יבינו את עצמם ואת העולם טוב יותר, דווקא בזכות עולמו הפנימי הסוער והבלתי שגרתי של טוחן איטלקי בתקופת האינקוויזיציה. גינצבורג כה מוכשר בכתיבה, ולא רק במחקר היסטורי, עד שלפעמים נדמה שקוראים רומן, אבל זו היתה - בהסתייגויות הנדרשות - המציאות.

הגבינה-והתולעים---קרלו-גינצבורג (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

3. מקום קטן / ג'מייקה קינקייד

קיץ ועוד מעט כולנו הופכים לתיירים, וכדאי שנהיה תיירים חכמים. תיירים חכמים זה לא רק להשיג את הדיל הטוב ביותר, אלא גם להבין את האופן בו אנחנו מסתכלים על המקום בו אנחנו מבקרים, את המבט המעוות שלנו, הלבן והאטום. בספר הזה קינקייד מדברת על מקום הולדתה, האי הקאריבי אנטיגואה, וכך היא כותבת: "תייר הוא אדם מכוער. אתה לא אדם מכוער כל הזמן; אתה לא אדם מכוער בדרך כלל; אתה לא אדם מכוער ביומיום. ביומיום אתה אדם נחמד. ביומיום כל האנשים שאמורים לאהוב אותך, אוהבים... אתה מזנק מתוך קיומך כגוש חביב שסתם יושב לו כמו אידיוט בשק השפיר של החוויה המודרנית, ונהיה לאדם שמבקר בתלי חורבן ומוות ומרגיש חי ומלא השראה מולם; אתה נהיה לאדם השוכב בחוף מרוחק, גופך השלו מסריח ומבהיק על החול... אתה נהיה לאדם המתפעל לנוכח ההרמוניה (ביומיום היית קורא לזה נחשלות)".

מקום-קטן-ג'מייקה-קינקייד-לוקוס (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

4. בלשי הפרא / רוברטו בולניו

יא אללה, איזה בלאגן, איזו עודפות, איזה עושר מטורף ופרוע. זה לא סיפור בלשי, אין כאן תעלומה לפתור, אלא סבך עתיר חידות ספרותיות נטולות פתרון שצריך פשוט להתמסר אליהן, ולרכב אל הסוף. זה ספר מתיש (בולניו באופן כללי לא ממש מרחם על סיבולת הלב-ריאה של קוראיו), מין מרתון למח ולעיניים הקוראות, שצליחתו מלווה באותה התענגות שמלווה מאמץ פיסי גדול - וואו, הצלחתי לעשות את זה.

בלשי-הפרא---רוברטו-בולניו (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

>>>לכל הספרים שיהפכו אתכם לאדם טוב יותר

5. מה נשמע בבית / אדם ברוך

אדם ברוך לא מתיישן וזה לא דבר של מה בכך. אפשר היה לחשוב שרשימות מסוג זה תהיינה טובות לזמנן, אבל הכרוניקה הישראלית שהוא מתאר, שעניינה תמיד שילוב של אמנות, פוליטיקה, צבא, אזרחות, לשון, תרבות, כסף וזכרון, כמו גם סיפורים על גיבורים ישראלים כיוסי גינוסר, שמואל גורודיש דוד אבידן ושכונת נגה ביפו, רלוונטים היום כמו שהיו כשיצאו לראשונה. אדם ברוך כותב על הבית ועל התקנון הבלתי כתוב של הבית הישראלי. והוא עדיין מלמד אותנו שיעורים חשובים על אתיקה ואסתטיקה.

מה-נשמע-בבית---אדם-ברוך (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

6. מכתבים / גוסטב פלובר

המכתבים שכותב פלובר הם מעין ביוגרפיה מבריקה, מצחיקה ומיוסרת של סופר גדול. באמצעות המכתבים אנחנו לומדים גם על פלובר הסופר וגם על פלובר שהולך לבתי זונות במזרח התיכון, אבל בעיקר זה תענוג אסתטי צרוף שמספק לנו גאון כתיבה. כך כותב האיש החכם הזה לארנסט שבליה ב-1842: "מה אתה מעולל? אתה מבלה קצת? שעשוע הוא דבר טוב כשהוא משעשע. מתן את הצמא שלך לידע והקדש את עצמך אך ורק למקטרת שלך. זה דבר שאני הופך אותו לדת של ממש בקנאות הולכת וגוברת. אין דבר בעולם שמשתווה לעשן המיתמר ולאפר הטבק הנערם. מקטרות נשברות, נכון, אבל ניתן להחליף אותן; שלא כמו אשליות". עצה טובה.

מכתבים---גוסטב-פלובר (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור