7. פורסט גאמפ (1994)
"פורסט גאמפ", סרטו של רוברט זמקיס מ-1994 בכיכובו של טום הנקס, שעיצב את דמותו של רפה השכל האמריקאי לדורות, הוא לא סרט רע לחלוטין. הוא לא "רוקד עם זאבים" שבייש את האקדמיה, ויש כאלה, אולי צופים תמימים קולנועית ובעלי חיבה לקיטש, שיראו בו אפילו סרט סבבה לגמרי. אבל כשנזכרים שהוא רמס בדרכו אל הפסלון שני סרטים טובים ממנו בהרבה שהיו מועמדים לצדו, האחד שינה את פני הקולנוע האמריקאי – "ספרות זולה", והשני מוגדר עד היום כאחד הסרטים הטובים של כל הזמנים – "חומות של תקווה", אי אפשר שלא לחוש מעט מבוישים. אבל אתם יודעים איך אומרים – החיים הם כמו קופסה של שוקולדים. רק במקום קופסה בור ובמקום שוקולדים חרא.
6. נאום המלך (2010)
"נאום המלך" זכה באוסקר? אתם בטוחים? האם לא היה מדובר בסתם חלום רע בואכה מביך? אחרי הכל מדובר בסתם עוד סרט קטן ומחמם לב, שהלכנו לראות באיזה צהרים חורפי בחברתה של דודה אהובה, שאהבה גם את "להעיר את נד". סרטו של טום הופר מ-2010 הוא בקושי בגדר חמוד, והגמגומים של קולין פירת' לא שווים יותר מצחקוק בריטי יבשושי, לא ברור איך הצליחו להותיר רושם כה עז על חברי האקדמיה, ועוד אל מול "הרשת החברתית" הגאוני של פינצ'ר ו"ברבור שחור" המופתי ועוכר השלווה של דארן ארונופסקי. באסוש.
5. שיקגו (2002)
בסדר, מגניב לתת אוסקר למיוזיקל ונכון שזה לא קורה הרבה (אולי הפעם עם "עלובי החיים"? אל תבנו על זה), אבל דווקא "שיקגו"? המחזמר העבש שליהק לשורותיו את ריצ'ארד גיר וחמור מכך – רנה זלוויגר? יכול להיות שמחזות זמר צריכים להישאר על במות ברודווי, כי לפחות במקרה הזה הסרט לא יצא יותר מבינוני. ובהתחשב בכך שהוא עמד מול "כנופיות ניו יורק" של סקורסזה, "השעות" המדכא אך מוערך ו"הפסנתר" השואתי דיו על מנת לקטוף כל פרס פלוס רגש אשמה אפשרי, בכלל לא ברור איך נתקענו עם כל הג'אז הזה.
4. לב אמיץ (1995)
כמה גרוע הסרט של מל גיבסון על המרד של וויליאם וולאס באימפריה האנגלית, אתם שואלים? ובכן, הוא כל כך גרוע עד שבסקר שערך מגזין הקולנוע הבריטי "Empire", הוא נבחר ברוב קולות עצום לזוכה הגרוע ביותר בכל הזמנים. עזבו את זה שצריך להקשיב לבריטים, שיודעים דבר או שניים על קולנוע איכותי, גם במבחנים הרבה פחות איכותיים (כלומר שלנו) מדובר בכתם שחור על ההיסטוריה. עזבו את הפאתוס והנאומים המביכים או האלימות חסרת ההצדקה שמתחבאת בתוכו, מדובר בסרט שב-90% מהזמן אף אחד לא מבין מה השחקנים בו אומרים. זה לא מבטא סקוטי ולא אנגלי, אלא יותר אוסף של נהמות של נמיות בתקופת הייחום. אה כן, וכל זה ניצח את "אפולו 13" הנפלא. יום אחד החייזרים ינקמו בנו גם על זה.
3. מה יפית עמק נוי (1941)
כן, השאלה שלכם נכונה. מי? זה בדיוק מה ששואל כל מי שעובר על רשימת המועמדים לאוסקר ב-1941, וציפה לראות בה את "האזרח קיין". סרטו המופתי של אורסון וולס, שנחשב עדיין על ידי רבים לגדול בכל הזמנים, הוא ההוכחה הנצחית שלפעמים עדיף לתת לפאנל של גורילות הרים בוגרות להחליט על הזוכה בפרס הסרט הטוב. יכול להיות שסרט תקופתי על קורותיה של משפחה וולשית, המתפרש על פני 50 שנים, הוא קלאסיקת המאה. מצד שני יכול להיות שגם קומפוט נעליים כזה, וסתם תפסנו עליו תחת כל השנים האלה.
2. התרסקות (2005)
נכון שזו לא הייתה שנה ממש מוצלחת לעולם הקולנוע, "התרסקות" אמנם התמודד באוסקר מול "הר ברוקבק" המדכא והמשעמם ו"מינכן" המנג'ס של ספילברג, אבל שניהם היו זוכים ראויים יותר מאסופת הסיפורים הדלוחה הזאת, שהתאגדה לכדי פסיפס טרחני של דעות קדומות, גזענות וסנדרה בולוק שהיא, כידוע, הדבר הכי גרוע שקרה למשחק מאז ניקולס קייג'. מעניין שהסרט זכה גם בפרס לתסריט המקורי, למרות שהרגיש בעיקר כמו קופי פייסט מהברושור של מוזיאון הסובלנות של מרכז שמעון ויזנטל.
1. רוקד עם זאבים (1990)
מספרים שאחת משיטות העינויים בכלא גואנטנמו, שלא נודעו לתקשורת, הייתה להושיב לאסירים קשורים מול הזוועה המונוטונית הזאת ולהמתין. החזקים היו שורדים את השעתיים הראשונות של קווין קוסטנר עומד בשממה, מעשן מקטרות שלום עם אינדיאנים וקורא לעצמו "צ'יף חופר גדול", לפני שהיו נשבעים שיספרו את כל מה שידעו אי פעם. לא במקרה הוא נחשב למופת אנטי-מלחמתי, אנחנו לא מכירים אף מלחמה שנמשכה כל כך הרבה. האקדמיה התנפלה על חרקירי האישונים הזה, והעניקה לו לא פחות מ-7 פרסי אוסקר. כל זאת בזמן שאחד מסרטי המאפיה הטובים בקולנוע, "החבר'ה הטובים", הולך הביתה עם פסלון אחד בלבד (שחקן משנה).