בננות. האירוויזיון של פעם
אני זוכר את האירוויזיון הראשון שלי. השנה הייתה 1973. אני הייתי בן 9 וההורים שלי הזמינו את כל השכנים לראות את התחרות אצלנו. אני חושב שהייתה לנו את אחת הטלוויזיות היחידות בבניין או שהיא הייתה הכי גדולה, בכל מקרה אני לא כל כך הבנתי על מה כל הרעש ואמרתי לאמא שבכלל אנחנו חלק מאסיה ולא אמורים להשתתף בתחרות הזאת. "זה בדיוק העניין" היא הסבירה לי "בגלל שאנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ואף אחד במזרח התיכון לא רוצה בנו, האירופאים החליטו השנה להזמין אותנו אליהם שגם לנו יהיה מקום".
בשעה היעודה הגיעו כולם. כל שכנה הביאה משהו ואמא קנתה כמה בקבוקי קולה (בדרך כלל היה רק בשבת) והייתה בבית אווירה של התרגשות גדולה.
ואז עלתה לבמה אילנית עם השיער הבלונדיני שלה (שגברת נתנזון אמרה שהיא מגהצת עם מגהץ) ושמלה מלכותית שעוצבה במיוחד בשבילה בסגנון תנכי על ידי משכית, (מר ליבר אמר שמתחת שמו לה שכפ"צ אם הערבים ינסו לירות בה או משהו), וכולנו עצרנו נשימה.
כשהיא גמרה לשיר כולם מחאו כפיים ונרגעו קצת אבל בהצבעה שוב כולם נדרכו. מר ליבר אמר שבטח לא יתנו לנו נקודות כי כולם אנטישמים ואני קיוויתי שהוא טועה וגם בכלל לא הבנתי מה זה המילה הזאת, אנטישמים.
איתן פוקס | צילום:
Gettyimages IL, getty images
כשאילנית קיבלה נקודות פעם ראשונה צעקנו משמחה ואחרי שהיא זכתה במקום הרביעי (שניים אחרי קליף ריצ'רד שהפסיד בעצמו לאן מרי דויד מלוקסמבורג) כולם סיכמו שמקום רביעי זה ממש מכובד ושהיה ערב נהדר ובשנה הבאה בטח ננצח.
בשנת 1978 יזהר כהן השתתף באירוויזיון בפריז וזכה במקום הראשון. זאת היתה הפעם הראשונה שישראל זכתה בתחרות וכמו שנהוג, בשנה שאחרי התקיים האירוויזיון בירושלים. אני הייתי אז כתב נוער בתוכנית טלוויזיה של רשות השידור והמפיקה שלנו הציעה לי לסקר את התחרות.
סידרו לי תג וגם נתנו לי תיק (די מכוער) עם מלא תקליטונים של השירים המתחרים וכל מיני מזכרות מוזרות (למשל מאפרה עם הפרצוץ של אלפידה, נציגת יוון, מוטבע בתחתיתה) ואני התחלתי להסתובב עם חיוך שלא ירד לי מהפרצוץ מאחורי הקלעים של בניני האומה בירושלים.
אני זוכר שקנו לי חליפה מהודרת מפשתן ללבוש בערב התחרות וכשישראל ניצחה שוב עם "הללויה" הרגשתי שאני עד לרגע היסטורי חשוב. במסיבה שאחרי היינו אני והחברה שהזמנתי החוגגים הכי צעירים באולם הנשפים של ההילטון שנראה לנו אז כמו הדבר הכי זוהר בעולם.
ראינו את גלי עטרי, הזוכה הטרייה, חותכת עם חרב מוזהבת עוגת קצפת ענקית בצורת מפתח סול ואכלנו הרבה אוכל מכל הדוכנים (הקונספט היה שלכל מדינה היה דוכן עם המאכלים שלה). אני זוכר שאפילו חוויתי את החוויה הסמי-הומוסקסואלית הראשונה שלי כשסולן להקת ג'ינג'ס חאן (הלהקה שייצגה את גרמניה) קרץ לי ושאל אותי עם אני רוצה לעלות אליו לחדר (כמובן שנבהלתי ולא עליתי, הייתי בן 14!).
השנים עברו והרבה דברים השתנו. ישראל השתנתה. ממדינה שהיתה משוכנעת שהיא שוחרת שלום ושכנות טובה, הפכנו למדינה מפולגת ומסוכסכת. עם שכניה. עם עצמה. השכנים של ההורים שלי כבר לא באו לראות איתנו טלוויזיה. כל אחד הסתגר בביתו, כבר לא היינו הקולקטיב שחשבנו שאנחנו.
גם באירוויזיון דברים השתבשו. מתחרות פופ תמימה, עם לא מעט שירים וזמרים משובחים (אבבא, פרנס גל, סלין דיון) הוא הפך לקרקס אגרסיבי. לא עוד אסופת שירים מתוקה, אלא שואו גרנדיוזי ולא פעם מגוחך (ויקינגים יורים אש, החלקה על הקרח, זמרי ליווי שיוצאים מתוך השמלה הענקית של הסולנית ועוד ועוד).
אני סיימתי תיכון, התגייסתי לצבא, עברתי את מלחמת לבנון, והתחלתי ללמוד קולנוע באוני' תל אביב ואולי כשחזרתי לאירווזיון, גם אני הייתי קצת אחר. הצפייה בתחרות כבר לא הייתה תמימה. הייתי חייב להתנצל או להצדיק את זה כ"גילטי פלז'ר", לצחוק על זה.
לקראת אירווזיון 2000 שני חברים טובים שלי, עיתונאים במקצועם, החליטו כחצי בדיחה להקליט עם החברות שלהן שיר דאנס חמוד (עם מסר פוליטי חבוי) "שמייח" ולשלוח אותו לוועדה הבוחרת את השיר הישראלי. כעבור חודש הם קיבלו את הבשורה המפתיעה: אתם נבחרתם לייצג את המדינה (חשוב להבהיר שהחברים האלה לא ידעו לשיר, לרקוד ומעולם לא עמדו על במה מול קהל).
כשלהקת פינג-פונג (זה השם שהם בחרו) הבינה מה קורה, הם באו אליי, מבוהלים, וביקשו שאקח עליהם אחריות. שאטפל, אדריך, אכוון, ובעיקר שאסע איתם לתחרות.
תוך כדי ההכנות החליטו חברי הלהקה שאם הם לא ממש יצליחו לשיר שם לפחות ינצלו את הפלטפורמה הפופולארית הזאת כדי לומר משהו משמעותי. הם החליטו לחזק את הקטע הפוליטי ולעלות על הבמה עם דגלים של ישראל וסוריה, להעביר מסר של פיוס ושלום בינינו לבין שכנינו הערביים.
בישראל החדשה, הרעיון שהחבורה הזאת לא הולכת לנצח היה מטריד לא פחות מהעובדה שהם הולכים לנופף בדגלי האויב ולהעביר מסרים רדיקליים. זה היה מטורף. הם הפכו לאויבי המדינה. בעיתונות הישראלית פורסמו מאות כתבות, מאמרים ודעות בגנות השתתפותם באירוויזיון.
חבריי עשו את המיטב שלהם, אבל הגיעו לאחד המקומות האחרונים. כשחזרתי איתם לארץ, מישהו בשדה התעופה ירק על הזמרת.
עידן התמימות
בשנים האחרונות הייתי עסוק בעשיית סרטים רציניים. נסעתי איתם בעולם ודיברתי דרכם על ישראל. ערב אחד במלון בברלין, זפזפתי בטלוויזיה ונתקלתי באירוויזיון. פתאום קלטתי שאני אפילו לא יודע מי מייצג את ישראל השנה. סגרתי את הטלוויזיה והדלקתי את המחשב ובמין שוונג לא אופייני לי, כתבתי את הסינופסיס ל"בננות" (בירושלים של 73' כך קראנו לבנות בכיתה שמהן התביישנו).
מתבונן מהצד עשוי לחשוב שאין קשר בין סרטיי הקודמים לסרט מהסוג הזה. אני, לעומת זאת, יודע וחש את הקשר באופן עמוק וברור.
אני מרגיש שעם הסרט הזה, אני רוצה לצאת למסע בזמן, מסע שבו אצליח אולי לתקן משהו פרטי ואולי אפילו קולקטיבי. להחזיר לעצמי ולקהל, את ישראל של פעם.
בסרט הזה הנשים שגרות באותו בניין מגורים, כמו בבניין שבו אני גדלתי, יהיו גם חברות טובות, כאלה שצופות יחד באירוויזיון. בתמימותן הכנה הן ישירו בתחרות שיר שהוא מחווה לתחרויות של פעם. הן, בניגוד לפינג פונג, יקבלו הרבה דוז פואה.
אני יודע שאי אפשר ממש להחזיר דברים אחורה, אני יודע שאמנות מתקשה יותר ויותר להזיז אנשים מעמדותיהם. סרטים שמשנים משהו הם בדרך כלל "סרטים כבדים", עם תפיסת עולם מוצהרת ומובחנת. אבל אחת לכמה זמן מגיע סרט שפועל אחרת. קומדיה רומנטית משובחת, פיל גוד מובי מצטיין, שכמו שיר פופ מעולה, מצליח לשכנע אותך שהכל אפשרי.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן