מה כדאי לראות


"ספיר"
ישראל, 70 דקות

בארץ שמלאה באנשים בפרופיל גבוה שהם מאכזבים במקרה הטוב ופושעים במקרה הרע, כמה טוב שיש לנו את ספיר ברמן - אישה שהיא השראה עוד לפני שהיא השופטת הטרנסית הראשונה בישראל. היא חזקה, שאפתנית וחדורת מטרה בחיים האישיים והמקצועיים, ובמקביל היא טובת לב, מנומסת, חמה ובעלת החיוך הכי יפה בסביבה.

אז כמה עוד אפשר לצפות בתכנים שמלווים אותה בתהליך ההתאמה המגדרית? ללא סוף, מתברר. "ספיר" מתרחש ברובו על מגרשי הכדורגל ובחדרי בתי חולים, כשספיר עוברת ניתוחים, התייעצויות ומבחני כושר אישי, הכל כדי לחיות באופן אותנטי מבלי לוותר על הקריירה. היא לוקחת את המצלמות איתה לכל מקום ואיתה גם האנשים הקרובים אליה - בת הזוג בר, אמא ואבא המקסימים והתומכים והקולגות שמסייעים לה במסע לחזור לכושר. מול הכל, ספיר מתמודדת עם חוסן מדהים מלווה בחיוך הנדיר שלה - אפילו כשעל המגרש עדיין פונים אליה לעתים בלשון זכר או משחררים קללות טרנספוביות. שמישהו ייתן לה לנהל את המדינה. (מיכל ישראלי)

הסרט ישודר בקשת 12


הדונם של סבתא
ישראל, 70 דקות

הסיפור של ירמי שיק בלום, לפחות לבינתיים, הוא סיפור של כמעט: כמעט קומיקאי מצליח, כמעט תושב קבע ב"ארץ נהדרת", כמעט בעל טור לאורך זמן. רק שעם כמעט לא משלמים שכר דירה בתל אביב, ועם שכר דירה בתל אביב צריך למצוא מקורות הכנסה יצירתיים - למשל הדונם וחצי של סבתא שנרכש לפני קום המדינה ונמצא בגדה המערבית. ואם הדונם עצמו לא יעזור כלכלית, אז אולי הדוקו הקומי-אקטיביסטי "הדונם של סבתא" לפחות יעזור מקצועית. מתנחלים, שטחים ואולפן ערוץ 14 נפגשים בסרט שחלקו העיקרי הוא הטרלה שיוצאת משליטה, כאילו אנחנו ב"ארגו" ואיראן. לפעמים זה מטריד, אבל זה גם מצחיק נורא. (רועי אבן)

מתוך "הדונם של סבתא" (צילום: אייל רפאלוב)
מתוך "הדונם של סבתא" | צילום: אייל רפאלוב

הסרט ישודר ב-yes דוקו 


לקום מהשבעה באוקטובר
ישראל, 65 דקות

המלחמה שעדיין מתגלגלת השאירה את פסטיבל דוקאביב בחוסר אונים מול האירוע היחיד שחשוב באמת: מצד אחד יש כל כך הרבה סרטים תיעודיים שעובדים עליהם כרגע ועוסקים בזוויות שונות של השבת ההיא - אבל מצד שני, הנסיבות לא מאפשרות להם לשבת על המדף יותר מדי זמן. מה שכבר היה מוכן שודר בטלוויזיה, או ישודר ממש עוד מעט. לכן מצאו המארגנים פשרה בדמות הקרנות של "לקום מהשבעה באוקטובר", סרטה של יסמין קיני כחלק מהתוכנית "זמן אמת" של כאן 11. סיבוב קולנועי קצר בפסטיבל, ושידור טלוויזיוני מסודר בשבוע שלאחר מכן.

"לקום מהשבעה באוקטובר" הוא דוקו-מלחמה מסוג אחר: אין בו שכול במעגל המיידי, אין בו חטופים או מפגשים פנים אל פנים עם המחבלים. שלושת הדורות של משפחת גד - מעמודי התווך של קיבוץ בארי - הצליחו לצאת חיים ושלמים מהטבח, רק בשביל לגלות שמלבד התושייה, היה להם גם הרבה מאוד מזל. הסבא והסבתא צחי ועליזה, ילדיהם, הנכדים, כל אחד מתמודד עם הטראומה באופן אחר, וסרטה של קיני נע בין ים המלח, חיפה ובית הדפוס של בארי. הליווי הצמוד של המשפחה עוד מהימים הראשונים למלחמה מספק אינספור רגעים שוברי לב, בהם הדיבור על אמילי הנד, החברה הכי טובה של אחת הנכדות, כמי שנרצחה. לימים היא תשנה סטטוס לחטופה, תשוחרר, ותספר דווקא לאותה נכדה את הדברים שאף מבוגר לא חשב שישמע ממנה.

ולמרות הסיום עם ארוחה משפחתית וההבנה שהמורשת של שושלת גד לא נפגעה, "לקום מהשבעה באוקטובר" הוא לא סרט שיש בו תקומה. גם הם איבדו אנשים אהובים וקרובים, גם הם סוחבים איתם פצעים פיזיים ונפשיים, גם הם מבינים שהשארת המחדל בראש סדר היום היא לא דבר שיקרה בלי פעולה אקטיבית מצדם. "דווקא הייתי רוצה שיבינו עד כמה היינו מפוחדים", אומרת אחת הבנות של צחי ועליזה אחרי עוד ריאיון לרשת זרה, כששחזור האירועים כבר הופך לעניין טכני ויבש מבחינתה. ועם כמה שחשוב להבין את הפחד הזה שוב ושוב, לא בטוח שאפשר. (רועי אבן).

הסרט ישודר בכאן 11

מתוך "לקום מהשבעה באוקטובר" (צילום: צילום מסך)
מתוך "לקום מהשבעה באוקטובר" | צילום: צילום מסך

הרב עובדיה יוסף - מלך הספרדים
ישראל, 128 דקות

7 באוקטובר, 2013. צריך לשפשף את העיניים - ויותר מפעם אחת - מול השקופית הזאת, שפותחת את הדוקו "מלך הספרדים" לציון עשור למותו של הרב עובדיה יוסף. בדיוק ביום שבו מלאו עשר שנים ללכתו של המר"ן, היו כמה מיתות חשובות אחרות להתעסק בהן. זו מן הסתם הסיבה שבגללה סרטו של עופר פנחסוב רואה אור רק עכשיו, אחרי שבכורתו המתוכננת נדחתה מאוקטובר 2023 הנורא. ואפילו אם מתמקדים רק ביחסי חילונים וחרדים, החודשים שחלפו מאז סיום העבודה על "מלך הספרדים" היו משמעותיים פי כמה וכמה מהעשור שקדם לכך.

סרטו של פנחסוב ממשיך את מיצובו כיוצר מהסוג שצריך עוד ממנו: "אהובה עוזרי: צלצולי פעמונים" ו"התזמורת" בבימויו דייקו באופן שבו העלו על נס את המסורת המזרחית של המאה האחרונה, וכך קורה גם הפעם. "מלך הספרדים" הוא פרויקט רחב יריעה, עם יותר משעתיים של תוכן ומרואיינים מפה ועד להר נוף, ויש בו הן את כל החומר ההכרחי למתחילים והן את הערך המוסף למעריצים הכבדים. כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה רבדים - וביניהם ההיבטים הפחות מתוקשרים של הדמות, מהפציפיזם ועד לתל אביביות והליברליות היחסית בניהול ביתו הפרטי.

כמובן שיש סיבות לתסכול ב"מלך הספרדים", רובן באדיבות הרב אברהם יוסף שמעדיף לזרוע שנאה במקום ללכת בדרכו של אביו ולמצוא את המאחד: "מה רע בזה", הוא אומר על האפשרות של מדינת הלכה, "האויב מספר אחת זה אהרן ברק, והמשת"פ שלו זה השופטים עם הכיפה". לצדו בולט עוד יותר העוול הציבורי המתמשך שנעשה לאחותו מעוררת ההשראה, עדינה בר-שלום, אם כי היא בכל זאת מוצאת דרך להלבין את קבלת השוחד של אריה דרעי כ"עמלה". אבל כל עוד הדוקו מתמקד באיש עצמו - בין היתר בעזרת השחקן מוריס כהן, שמקריא קטעים נרחבים מיומניו הפרטיים - קשה שלא לגלות עוד ועוד הערכה כלפי האיש שהתנגד לרב שך כשזה קרא לקיבוצניקים "חזירים". והסיבה העיקרית לכך היא שממש כמו מושאו, גם הסרט מעדיף לדבר הלכה למעשה. אין שום צורך בפלפולים מיותרים. (רועי אבן)

הסרט ישודר ב-yes דוקו 

 

"מלך הספרדים": הצצה ראשונה (צילום: yes)
מתוך "הרוב עובדיה יוסף - מלך הספרדים" | צילום: yes

"מהמראה האחורית"
פולין/צרפת/אוקראינה, 84 דקות

כבר חלפו למעלה משנתיים מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מלחמה אכזרית שעדיין נמשכת ונראה שרוב העולם כבר שכח ממנה, על אף שהיא ממשיכה לגבות קורבנות ולמרות שכבר למעלה מ-11 מיליון אוקראינים נעקרו מבתיהם. במובן הזה, "מהמראה האחורית" יוצא בתזמון חשוב, שהופך אותו לא רק למסמך תיעודי שיישאר לדורות הבאים, אלא גם לתזכורת הכרחית גם בהווה. במאי הסרט מאצ'ק המלה נוהג ברכב שמחלץ אזרחים אוקראינים אל מחוץ לקווי האש בדרך רוויית סכנות. במהלך הנסיעה, המלה מגלם למעשה שני תפקידים במקביל; של מתעד שמראיין את נוסעיו וחושף את סיפוריהם האישיים במלחמה, ושל מחלץ, שלא מן הנמנע למעשה גם הופך לחלק מהסיפורים שלהם ומעורב בחייהם של מושאי הסרט.

המצלמה שמכוונת אל נוסעי הרכב מתעדת מגוון חוויות שונות של אזרחים שביום בהיר אחד התעוררו למציאות אחרת, ואת המחירים הכבדים של המלחמה, כולל השפעתה על ילדים, נשים, הורים, מהגרים ועוד. המספרים נעים בין ייאוש לתקווה והסיפורים לעתים נוגעים בנושאים קשים, כמו אונס וחקירות בעינויים. אך הרגעים שמותירים את החותם הגדול ביותר הם אלו שמתארים ומתעדים פרידות מאהובים, געגועים לאלו שנשארו מאחור וגם איחודים מרגשים בין בני משפחה שנפרדו. הסיפורים השונים בונים למעשה סיפור אחד גדול על קורבנות המלחמה, אך זהו לא הסיפור היחיד שנחשף. לצידו ישנו סיפור נוסף אותו מספרים הנופים שמתגלים בזמן הנסיעה, של הרס, חורבן ומוות. כל אלה משלימים תמונה קשה, אך אנושית והכרחית שמציבה את המציאות של אזרחי אוקראינה אל מול עיניהם של הצופים - ומבקשת מהם לא לשכוח את מי שעוד חי את המלחמה גם ברגעים אלה ממש. (מעיין גוטנמכר)

מתוך "המראה האחורית" (צילום: צילום: Affinity Cine)
מתוך "המראה האחורית" | צילום: צילום: Affinity Cine


אבי נשר: מילים להחלפה
ישראל, 120 דקות

לאמריקאים יש את רוברט אלטמן ולנו יש את אבי נשר. הבמאי בן ה-71 הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, ואי אפשר לקיים שיח על קולנוע כחול לבן מבלי להזכיר את הסרטים שלו, שרבים מהם נחשב לקאלט ובצדק רב. "הלהקה", "דיזנגוף 99", "סוף העולם שמאלה" הם רק טיפה בים של סרטים שהקהל הישראלי אוהב לראות שוב ושוב, במיוחד בימי העצמאות, ולא בכדי. נשר הוא יוצר פטריוט ישראלי , שאוהב את הארץ אהבה כנה, או במילותיו: "כמו שאתה אוהב את אמא שלך, כך אני אוהב את הארץ הזו".

הציטוט הזה נלקח מהסרט "אבי נשר: מילים להחלפה", שפתח את פסטיבל דוקאביב 2024, ובו סוקר היוצר ומבקר הקולנוע יאיר רוה נקודות מפתח בחייו של נשר ובוחן את יצירותיו. הוא עושה זאת בעזרת ריאיונות עם חברים, קולגות, מבקרי קולנוע, בני משפחה ועם נשר עצמו, בתוספת תמונות מהארכיון הפרטי שלו וקטעים נבחרים מסרטיו. ניכר שרוה עשה עבודה יסודית והוא לא פוסח על אף פרט בחייו של הבמאי: החל משנות ילדותו ברמת גן, המעבר לארצות הברית בגיל צעיר, ההחלטה לעסוק בקולנוע, דרך היצירות מהן הושפע במהלך חייו, הקריירה ההוליוודית ועד מותו הטרגי של בנו ארי בתאונת דרכים.

כל מי שמעריך ואוהב את יצירותיו של אבי נשר יתמוגג על השעתיים הגדושות והעמוסות בתובנות ומסקנות של הבמאי והיוצר על הבחירות המקצועיות שלו, מערכות היחסים שלו עם הוריו ניצולי השואה, והאבחנות המדוקדקות והמרתקות שלו על קולנוע – של יוצרים אחרים וגם שלו. הסרט, שהוא בעצם פרק ארוך וחצי אוטוביוגרפי של "חיים שכאלה" (בקטע טוב לגמרי), חוגג את מפעל החיים של נשר, אחד היוצרים האותנטיים והכנים ביותר, וכזה שה-DNA הישראלי זורם בעורקיו. ובדומה לקולנוע של נשר, גם "מילים להחלפה" הוא אותנטי, מרגש ונוצר מתוך אהבה והערכה אמיתית לדמות שניצבת במרכזו. סרט חובה לכל חובבי הקולנוע הישראלי. (לירן יושעי)

הסרט ישודר ב-yes דוקו

אבי נשר (צילום: יוני המנחם)
מתוך "אבי נשר: מילים להחלפה" | צילום: יוני המנחם


"אי/מהות"
ישראל, 18 דקות

במאית הדוקו איריס זכי ("המתנחלת", "מצרים, שיר אהבה") מעולם לא רצתה ילדים. עכשיו, בגיל 45, ברור לה מאי פעם שהיא לא תשנה את דעתה בנושא, אבל היא עדיין מתקשה להסביר לאמה את הסיבות מאחורי ההחלטה לא להביא צאצאים לעולם.

בסרט הקצר "אי/מהות" היא עורכת ניסוי שהיא מקווה שיוביל לשיחה כנה יותר - במקום לשוחח מול המצלמה עם אמה, היא אוספת את שתי חברותיה הטובות ביותר - שתיהן אל-הוריות בעצמן - ואת האמהות שלהן, ומערבבת ביניהן. כל אחת מהאמהות מתיישבת לשיחה ביתית ואינטימית עם אחת החברות של בתה, והן מדברות על הסיבות השונות לא לעשות ילדים, המורכבות שזה מביא ליחסים בין האם לבת והפער הבין-דורי. (מיכל ישראלי)

מתוך "אי/מהות" (צילום: אבנר שחף)
מתוך "אי/מהות" | צילום: אבנר שחף


האחו הקטן
ישראל/גרמניה/קנדה, 125 דקות

בישראל אנחנו מכירים היטב את המורכבות של זיכרון השואה איתה מתמודדים בני הדור השני והשלישי. אך כמה אנחנו יודעים על ההתמודדות של מי שהיה בצד השני? מה לגבי צאצאיהם של הנאצים שחיים היום לצד אות הקין ש"ירשו" מהוריהם וסביהם? שאלות אלה צפות וגם נענות "באחו הקטן", דרך סיפורן של שלוש נשים, המבוגרת שבהן היא וונדי, בתה אינגה ונכדתה. וונדי ירשה חווה פסטורלית מדודה, שהיה שר החוץ של היטלר ובכיר באס.אס, בה שלושתן חיות יחדיו היום, או לכל הפחות מנסות לחיות, לצד העבר האפל שאורב להן בין קירות הבית ומחוצה להן, שכן ליד החווה נבנה מחנה ריכוז. כל מה שנשאר ממנו היום הם קברים חסרי שם שנבנו לאחר שחרורו, ובו קבורים אסירים יהודים שמתו בזמן ולאחר שחרור המחנה.

הסרט אמנם מתקדם באיטיות והוא כנראה יכול היה להיות קצר יותר, אך יש בו כמה רגעים חזקים, במיוחד אלו שחושפים את סיפור המשפחה וכיצד כל אחת משלוש הנשים מתמודדת איתו. ישנם גם רגעים בהם עולות שאלות מוסריות, גם ברמה האישית וגם ברמה ההיסטורית, על ההתמודדות עם טראומה ועם זיכרון. רגעים בולטים נוספים הם אלה שעוסקים במורכבות של הקשר שבין אם לבת, כפי שהוא משתקף בארבעה דורות שונים. כל אלה מרכיבים מסמך תיעודי שעוסק בנושאים כמעט ולא מדוברים ברגישות ואינטימיות יוצאת דופן. (מעיין גוטנמכר)

הסרט ישודר בכאן 11

מתוך "האחו הקטן" (צילום: אבנר פיינגלרנט)
מתוך "האחו הקטן" | צילום: אבנר פיינגלרנט

מתחת לשמש כחולה
ישראל/צרפת, 80 דקות

בשנת 1988 יצא לאקרנים הסרט השלישי בסדרת סרטי "רמבו" בכיכובו של סילבסטר סטאלון. הסרט מתרחש באפגניסטן, שם רמבו חובר למורדים מקומיים כדי להילחם בסובייטים. אלא שחלק מנופי אפגניסטן שנראים על המסך ב"רמבו 3" הם כלל לא באפגניסטן, אלא בנגב הישראלי.

בסרט "מתחת לשמש כחולה", הבמאי דניאל מן חוזר לנופים המדבריים הפוטוגניים של "רמבו 3", רק שהפעם במקום לספר סיפור בדיוני הוליוודי ונוצץ, המצלמה נמצאת שם כדי לחשוף את הסיפורים האמיתיים והמורכבים שמסתתרים מאחורי הנופים הללו. הסרט עושה זאת בין היתר באמצעות נקודת מבטו של בשיר אבו רביע, שעבד כאיש אפקטים ב"רמבו 3" והיום התבוננותו על הנופים המדבריים של הנגב טעונה במשמעויות עמוקות, והם בשבילו הרבה יותר מהמקום שבו צולם סרט של סטאלון. כשהוא מסתכל על הנופים הללו, הוא רואה את סיפור חייו ומשפחתו, ואת סיפורם של בדואים רבים ואחרים שגורשו מאדמותיהם.

הסרט נע בין סיפורים על מאחורי הקלעים של צילומי "רמבו 3", לבין סיפורים על המציאות של הקהילה הבדואית של ימינו - בין פירוט על איך "מזייפים" פיצוץ פוטוגני, לפירוט על איך הבנייה בכפרים לא מוכרים מאלצת "לזייף" בתים חדשים כך שלא ייראו ככאלה. כך, הסרט לאט לאט מפשיט את הזיוף מהנגב ההוליוודי, מוריד ממנו את הפילטר ומחזיר אותו לגרסתו הגולמית. בדרך גם נחשף הפער בין בדיה לממשות, בין הנרטיב הבדיוני מול הנרטיב המציאותי, ולא פחות גם הפער בין נרטיבים לאומיים, היסטוריים ואישיים.

הסרט מעלה נושאים נוספים, כמו ייצוג מלחמה וסכסוכים אזוריים על המסך, תחושת שייכות וזהות - והשימוש במצלמת הקולנוע ככלי למאבק בהגמוניה. הנושא האחרון ניכר באחד הסיפורים המסופרים בתוך הסרט, אך ניתן להגיד כי גם "מתחת לשמש כחולה" הוא למעשה דוגמה מובהקת בפני עצמו לשימוש כזה במצלמת הקולנוע שגם מוכיח עצמו כאפקטיבי. "מתחת לשמש כחולה" ללא ספק בנוי במלאכת מחשבת חכמה ונועזת, שלא עושה הנחות לצופים שלה ומציבה בפניהם שאלות קשות על המציאות שהם ואחרים חיים בה - והוא כנראה גם יישאר איתם הרבה אחרי הצפייה. (מעיין גוטנמכר)

מתוך "מתחת לשמש הכחולה" (צילום: דניאל מן)
מתוך "מתחת לשמש הכחולה" | צילום: דניאל מן


אות רוטטת
צרפת, 51 דקות 

בסרטה החדש, היוצרת הוותיקה נורית אביב חוזרת לעסוק בשפות, והפעם היא מתמקדת באות אחת בלבד - האות רי"ש. אם אתם תוהים האם ואיך אות אחת יכולה להצדיק סרט שלם, אז סרטה של אביב מוכיח ללא צל של ספק שהאות רי"ש היא מושא מרתק לסרט, ואולי אפילו גם לסדרת סרטים. באמצעות מונולוגים של אנשים ממוצאים שונים, רובם דו-לשוניים, המציגים סיפורים אישיים הנוגעים לאות רי"ש, הסרט חושף את מגוון המשמעויות שיש לאות הזו וכיצד היא למעשה רחוקה מלהיות "סתם" עוד אות באלפבית. דרך הסיפורים האישיים מתגלים ההקשרים השונים שיש לאות רי"ש, מהקשרים חברתיים, דרך הקשרים משפחתיים, גאוגרפיים, וכאלה הנוגעים גם בקולוניאליזם, דת, הגירה - ואף מקרה אחד בו אופן הגיית האות היה עניין של חיים ומוות.

העובדה שהסרט בנוי ממונולוגים אולי עשויה לאתגר את הצפייה עבור חלק מהצופים, אך מאחר שבכל זאת מדובר בסרט שאורכו 50 דקות בלבד, הכובד שעשוי להיות ליצירה המורכבת רק ממונולוגים בהחלט פחות מורגש. במיוחד למי שמתעניין בשפה ובלשנות, אבל לא רק, "אות רוטטת" הוא סרט מעשיר במיוחד, שמפרק אות אחת לשלל המשמעויות שלה, ועל הדרך גם שופך אור על מידת ההשפעה שיש לשפה על החוויות שלנו ועל הזהות שלנו. (מעיין גוטנמכר)

מתוך "אות רוטטת" (צילום: Nurith Aviv  Les Films d'Ici)
מתוך "אות רוטטת" | צילום: Nurith Aviv Les Films d'Ici


"אפקט שטייף"
ישראל, 75 דקות

לאורך הצפייה ב"אפקט שטייף", סרטה התיעודי של ג'ולי שלז על הדס שטייף, מתגנבת התחושה שהעיתונאית באמת תופסת את עצמה כז'אן ד'ארק. הפאתוס, תחושת הצדק, אמירות כמו "אני אף פעם לא הולכת בדרך שכולם הולכים" - כל אלה מעוררים רושם של אמונה עצמית עיוורת. אז מה אם ז'אן ד'ארק לא ריצתה 100 שעות עבודות שירות בגלל סיוע להאזנות סתר, וגם לא הסתבכה עד צוואר בפרשת הטלפונים המטונפים של אפי נוה. מילוי מקומה של הגיבורה הצרפתייה ניכר בכל משפט ששטייף מדקלמת.

ואז, כדי להפוך את כל זה למצחיק, פתאום שטייף עצמה משתמשת בהשוואה היומרנית ההיא. היא באמת חושבת שהיא ז'אן ד'ארק של עיתונות הפלילים, ו"אפקט שטייף" עוזר לה להסביר את זה: הסרט חוזר לפרשות סילבן שלום ועמנואל רוזן שחשפה, ומדגיש שוב ושוב עד כמה ליווי נפגעות תקיפות מיניות הוא משימת חייה. חלקן ממש מתראיינות לשלז, ומציינות את אסירות התודה שלהן כלפי שטייף ועבודתה. הקבלות האלה, שהורווחו ביושר, חשובות פי אלף מאשר אנקדוטות סנסציוניות שהיא רשמה עם השנים כמו כתבת "אורגזמה דרך היפנוזה", הפעם ההיא שבה התחפשה להומלסית, הבדיחה ההומופובית שהיא "לא הכירה" או החיקוי הבלתי נשכח לחירשת ב"המתחזים". אבל גם הן נדרשות לפנות במהרה את מקומן להתפלשות נוספת בריקבון של נוה והטלפונים הפרוצים.

למרות יציאתו במקביל לפרישתה מגלי צה"ל אחרי 34 שנים, "אפקט שטייף" הוא פחות סיכום מפעל חיים ויותר כתב הגנה בפרשה ההיא. בלי לשים לב, שלז ושטייף מצמצמות קריירה מפוארת לסוגייה קטנונית אחת - וכשהן משתמשות בחשיפות העבר המוצדקות, הן דורשות לקבל את אותו גיבוי גם כאן. אבל הגיבוי הזה לא יכול להימשך כששטייף ממהרת לקפוץ למסקנות ועושה מעצמה שופטת, הרגל שהיא כבר שילמה עליו לא מעט בבית המשפט, ו"אפקט שטייף" לא משאיר אף חלופה סבירה: או שתומכים בשטייף ומתעלמים מכמה מכשולים אתיים חמורים, או שמתעקשים להישאר ענייניים ואז יוצאים בידיים ריקות מהצפייה. וכדי להפוך את כל זה לעוד יותר מוזר, כאילו לא היה מספיק קרינג' כששטייף הציגה את היותה ילדה בלונדינית לבנה ממשפחה מיוחסת שעוברת לדימונה כסיפור אנדרדוג, חני נוה נכנסת לתמונה. לא היא עצמה, אלא שחקנית שנושאת מונולוג המבוסס על עדותה. זו בחירה אומנותית מוזרה ומבלבלת, מהסוג שרק הדס שטייף יכולה לחשוב שהיא סבירה. מזל ש"אפקט שטייף" לא באמת מעוניין באומנות, אלא רק בטלפונים שנפרצו ביוזמתה של ז'אן ד'ארק. (רועי אבן)

הסרט ישודר ב-yes דוקו

מתוך "אפקט שטייף" (צילום: ולדימיר בלינסקי)
מתוך "אפקט שטייף" | צילום: ולדימיר בלינסקי


"לואי סי.קיי - מצטער / לא מצטער"
ארצות הברית, 90 דקות

כשתנועת MeToo הגיעה להוליווד, היא חשפה מפלצות של ממש כמו ביל קוסבי והארווי וינשטיין. ואז, אחרי שנים של ספקולציות ושמועות, נחשפו גם המעשים של לואי סי.קיי. לעומת קוסבי ו-ויינשטיין, המעשים שלו נראו אפורים בהחלט. הוא "רק" שלף את איבר המין שלו מול קולגות או קומיקאיות שרצו לעבוד איתו, "רק" אונן בטלפון בזמן שיחה עם קולגה ולפעמים אפילו "רק" ביקש הסכמה לעשות זאת, בנסיבות מקצועיות ולא רומנטיות.

"לואי סי.קיי - מצטער / לא מצטער" הוא סרט דוקו מהסוג הקלאסי של ראשים מדברים. מתראיינות בו חלק מהנשים שהוטרדו מינית ברמות שונות על ידי סי.קיי, קולגות, חברים ואפילו האיש שנתן לקומיקאי המפורסם את ההזדמנות הראשונה לחזור לבמה. אין פה חידוש משמעותי, בעיקר למי שמכיר את פרטי הנושא, ובכל זאת מדובר באחד הסרטים המומלצים ביותר של השנה, בגלל שהוא עושה עבודה מצוינת ומעמיקה בכל הניואנסים של המקרה - חומרת המעשים של סי.קיי באופן יחסי לאקטים של גברים אחרים בתעשייה, המיקום שלו בעולם הקומדיה, החשיבות שלו כמי שנחשב בעבר לאייקון פמיניסטי, האנשים שידעו על המעשים האלה לאורך השנים ובכל זאת המשיכו לעבוד איתו, הנשים שנפגעו באופן ישיר או עקיף, ההשלכות על הקריירה שלו, ההתנצלות, התגובות של חבריו לתעשייה לאחר חשיפת המעשים והדרך שלו חזרה לבמות, כולל קטעים מהופעות וראיונות שמאירים אותו באור שונה לחלוטין מההתנצלות שפרסם לאחר החשיפה.

התוצאה היא דוקו חד, חריף וחכם, שמצליח להציג את המורכבות של המקרה הספציפי הזה, לשאול את השאלות הנכונות, לדון בכל הצדדים בפרופורציות הראויות ולמקם אותם בקונטקסט התרבותי-חברתי באופן מדויק. בין השאר עולות שם שאלות חכמות על תרבות הביטול - ולא בהכרח אלה שהייתם מצפים לשמוע, או שכבר נשאלו אלף פעם. זהו סרט שיוצאים ממנו עם יותר שאלות מתשובות, וגם עם מחשבות אינטרוספקטיביות שפורצות את גבולות המקרה הספציפי. למשל, איפה אנחנו, בחיינו הפרטיים והמקצועיים, שותקים ומאפשרים התרחשויות נוראיות מסביבנו? (מיכל ישראלי)

הסרט ישודר ב-yes דוקו וב-HOT8

מתוך "לואי סי.קיי - מצטער / לא מצטער" (צילום: Angela Lewis for The New York Times, יחסי ציבור)
מתוך "לואי סי.קיי - מצטער / לא מצטער" | צילום: Angela Lewis for The New York Times, יחסי ציבור


"זיכרון של מסטיק"
ישראל, 75 דקות

למרות כל ההצלחות הבימתיות, הזכייה בפרס אופיר ושלושה פרסי כינור דוד, ואפילו תקליט הילדים המיתולוגי "זרעים של מסטיק" - יש מצב שתפקיד חייה של דליה פרידלנד הוא דווקא האחד שבו היא לא משמשת שחקנית. כי "זיכרון של מסטיק", סרטו התיעודי של אבי וייסבלאי, הוא דוקו מהסוג שלא שוכחים כל החיים. וזה רק סמלי, בהתחשב בנושא שבו הוא עוסק, ובעובדה שפרידלנד עצמה כנראה תתקשה לזכור אותו בעתיד.

פרידלנד, היום בת 89, מלווה כבר שנים במצלמה של וייסבלאי. בהתחלה הפוקוס היה על הקריירה שלה ועל הנסיבות שבהן גדלה לתוכה - גדלה במלוא מובן המילה, עם זוג הורים שחקנים שהיו ממייסדי תיאטרון הבימה. לקח לפרידלנד זמן להבין שהיא כבר לא חוסה תחת הצל שלהם, ויכול להיות שבתוך תוכה היא עדיין מרגישה ככה. אולי זה אפילו קשור לעובדה שהיא מתגוררת כל חייה בבית שבו נולדה. אבל מי שאפשר היה לקטלג בתור נפו-בייבי בשנות ה-50 בנתה בחריצות רזומה מפואר, והתעקשה פעם אחר פעם שלא ליפול לשום משבצת שהונחה מולה.

גם "זיכרון של מסטיק" אודותיה לא נופל לשום משבצת, בעודו מתעד את התהליך הארוך והמייסר של אובדן זיכרון שחווה פרידלנד. זה מתחיל עם פתק "מתי יצאתי לגמלאות?" או משקפיים שמסתתרים מתחת למיטה, ומגיע עד למטפלת צמודה או מילים שהולכות וחומקות ממנה. המקוריות של וייסבלאי משתקפת מבעד לצילום והעריכה - שניהם מורכבים משברי זיכרון שמשתלבים אחד בשני, ועושים זאת באופן יסודי ואפילו עם הומור לא קטן. פרידלנד עצמה מתארת את "זיכרון של מסטיק" כ"סרט עם התחלה ואמצע ובלי סוף", הגדרה יפהפייה לחוויית צפייה אופטימית ושוברת לב בעת ובעונה אחת. תוך שילוב עילאי בין דמות מרשימה לסיפור אוניברסלי, ככה נראית היצירה התיעודית הישראלית כשהיא מגיעה לשיא שלה. (רועי אבן)

הסרט ישודר ב-HOT8

"דליה פרידלנד - זיכרון של מסטיק" (צילום: באדיבות HOT8, יחסי ציבור)
מתוך "זיכרון של מסטיק" | צילום: באדיבות HOT8, יחסי ציבור


 "דגל שחור"
ישראל, 72 דקות

בתקופה האחרונה, יותר מתמיד, ישראלים ופלסטינים עומדים בתסכול מול עולם שלם שמביע את דעתו בנוגע לחיים שלנו, מבלי להכיר את ההיסטוריה שלנו. אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, נגלה שהרבה מההיסטוריה הזאת הושתקה גם בפנינו, ורבים מאיתנו מהדהדים טענות ששמענו מבלי להעמיק בהיסטוריה המקומית - בין אם זה נובע מבורות תמימה או מרצון אקטיבי להימנע מכל פיסת מידע שאינה תואמת את האידיאולוגיה שלנו.

"דגל שחור" מתמקד בחלק קטן מהעבר שלנו, שיעור היסטוריה אחד מתוך קורס שלם, שמומלץ לכל מי שחי על האדמה הזאת - טבח כפר קאסם, שהתרחש בשנת 1956 בשטח, שהיה אז נתון תחת ממשל צבאי, כל התושבים היו צריכים להיות בביתם בכל ערב לפני שעת העוצר היומית - 21:00. ב-29 באוקטובר חלק מתושבי הכפר יצאו לעבודתם בשדות כמדי יום, ולא ידעו שמאוחר יותר באותו היום מפקד החטיבה, המרחבית יחליט להקדים את העוצר לשעה חמש אחרי הצהריים ולתת פקודה לשוטרי משמר הגבול לירות כדי להרוג בכל מי שהם רואים מחוץ לבתים לאחר אותה השעה - גברים, נשים או ילדים.

הסרט מביא את הרקע ההיסטורי לצד ראיונות עם עדים ששרדו, היסטוריונים מומחים והאקטיביסט היהודי לטיף דורי שחשף את הטבח, ואת פרוטוקול המשפט שנערך ל-11 מהמעורבים בטבח, שאת דבריהם - כל ישראלי חייב להכיר, בין השאר כדי לצרף עוד חלק לפאזל שמהווה רקע לאירועי החודשים האחרונים. (מיכל ישראלי)

הסרט ישודר ב-yes דוקו

מתוך "דגל שחור" (צילום: אורי אקרמן)
מתוך "דגל שחור" | צילום: אורי אקרמן


"מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג"
ארצות הברית, 112 דקות

אניטה פלנברג, איטלקייה שגדלה בגרמניה, הגיעה לניו יורק כשהיא צעירה מאוד ובלי הרבה כסף או קשרים – אבל לא חלף זמן רב עד שהיא הפכה לשם חם בסצנת הרוק. בשנת  1965 היא פגשה לראשונה את חברי להקת הרולינג סטונז; היא הייתה בחורה צעירה ויפה, עם כריזמה בלתי מתאמצת ומוח חריף, והיא כבשה אותם בסערה. לאורך חייה הייתה פלנברג מוכרת כדוגמנית, כשחקנית וגם כמעצבת אופנה, אבל היא מזוהה במיוחד עם מערכות היחסים שניהלה עם שלושה מחברי הלהקה האגדית – בריאן ג'ונס, קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר. הסרט הדוקומנטרי אודותיה, בבימוי אלקסיס בלום וסבטלנה זיל, שופך אור על דמותה הסוערת ועל חייה הסוערים לא פחות.

"מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג" מבוסס על האוטוביוגרפיה של פלנברג שמעולם לא יצאה לאור; הוא מלווה בקריינות של סקרלט ג'והנסון, שנכנסת לנעליה של גיבורת הסרט ומספרת על רגעי השיא וגם על רגעי השפל. ואכן, הסרט עובר דרך התחנות הבולטות בקורותיה של פלנברג. הוא פורש את ההיסטוריה הרומנטית שלה - הזוגיות המתעללת עם ג'ונס, העזיבה  לטובת חיים משותפים עם ריצ'רדס, פרשיית האהבים הקצרה עם ג'אגר – וגם עוסק באבני דרך בקריירה שלה, כמו המשחק ב"ברברלה", שבו גילמה את המלכה השחורה.

אורח החיים הפרוע שלה הביא איתו הרבה עניין – אין רגע דל בחייה של פלנברג – אבל גם הרבה צער. הסרט מתאר את השימוש ההרסני שלה ושל סביבתה בסמים, וגם נוגע בטרגדיות שעיצבו את אישיותה: מותו בטרם עת של ג'ונס וכן של בנה השלישי טארה, שהלך לעולמו בגיל 10 שבועות. את הסיפורים האלה מרכיבים, כאמור, קטעי הקריינות – בשילוב צילומי ארכיון נדירים (ורבים), וכן ראיונות עם דמויות מפתח: החל מחברת ילדות של פלנברג שזיהתה את העוצמה שלה כבר בגיל צעיר, דרך אנשי בוהמה שונים שהכירו אותה בעת תהילתה, ועד למי שהיו הכי קרובים אליה – האקס קית' ריצ'רדס ושני ילדיהם המשותפים.

בזכות העושר התוכני הרב הזה שברשותו – כמות הצילומים הישנים, כמות המרואיינים, כמות המילים המצמררות שכתבה פלנברג בעצמה על עצמה – "מושכת אש" משרטט דיוקן מעמיק, מרתק ויסודי במיוחד של האישה שהייתה ה-מוזה של הרולינג סטונז. אבל המזל הגדול הוא שהסרט לא מתפתה להסתכל עליה דרך המבט הגברי, ולא מצמצם את דמותה לכדי "מוזה" בלבד. היא אמנם התפרסמה בזכות הקשר אליהם, אבל היא הייתה מוכשרת בזכות עצמה, חכמה בזכות עצמה, יוצאת דופן בזכות עצמה. (שרון גולן מאירי)

הסרט ישודר ב-yes דוקו


"טיסה 1812: לגלות את אימא"
ישראל, 95 דקות 

ב-4 באוקטובר 2001 התרחש אסון התעופה האזרחי הגדול ביותר בישראל. טיסת 1812 יצאה מנמל התעופה בן גוריון לנובוסיבירסק ברוסיה, המטוס נפגע מטיל קרקע-אוויר והתרסק בים השחור. כל הנוסעים נספו, כולל 51 אזרחים ישראליים, רובם עולים מברית המועצות לשעבר, וביניהם גם אוקסנה זלצר. איליה, בנה של זלצר ובמאי הסרט, היה בן 13 כשזה קרה והיום לא זוכר הרבה מאמו. בסרט איליה מנסה להתחקות אחר האמת סביב התאונה המסתורית שגבתה את חייה של אמו ושל רבים ואחרים, ובמקביל מנסה להשיב זיכרונות אבודים - ובעזרת בני משפחה, תצלומים וקלטות וידאו לבנות מחדש את דמותה האבודה של אמו.

הסרט מספר למעשה שני סיפורים ששזורים אחד בשני, בצד אחד - האסון והתעלומות השונות סביבו, ובצד השני הטראומה האישית כתוצאה ממנו. בשניהם הבמאי מנסה לחתור לאמת - ובמידה רבה בשניהם הוא גם מגלה שהאמת מורכבת יותר ממה שנדמה. הוא גם מעלה שאלות על ההתייחסות של ישראל לאסון ותוהה האם הייתה שונה אם לא היו מעורבים בו בעיקר עולים חדשים - שאלה שלמרבה הצער רלוונטית עד היום. הסרט נע בין האסון האישי לבין הקולקטיבי, לא תמיד בצורה לגמרי מאוזנת או מסודרת, אך תמיד בצורה רגישה וכנה. איליה באומץ רב פותח פצעים ישנים במסע מפרך ולא פשוט אל הלא נודע שבתקווה יתבהר עם הזמן. אך על אף הקשיים שבחקר האמת, הסרט גם מציג את התמורה שיכולה להיות לכך ואת החשיבות של סגירת מעגל, גם אם היא לא לגמרי מלאה. (מעיין גוטנמכר)

הסרט ישודר ב-yes דוקו

מתוך "טיסה 1812" (צילום: איליה זלצר)
מתוך "טיסה 1812" | צילום: איליה זלצר


"פרידה"
ארצות הברית ומקסיקו, 87 דקות

תראו לי עוד אומנית בולטת ויוצאת דופן כמו פרידה קאלו. עד שזה יקרה, צפו ב"פרידה", הסרט שמספר את סיפור חייה במילותיה שלה. זאת אומרת, לא בדיוק שלה, אבל הוא מבוסס על דברים שכתבה ביומניה האישיים. בשילוב סרטונים, תמונות נדירות מחייה ואנימציה עדינה של עבודותיה הבולטות ביותר, "פרידה" מנסה לרדת לעומקי הנפש העדינה והמיוסרת של אחת האומניות הגדולות ביותר של המאה העשרים.

הסרט חוקר את הדמות שהיא קאלו, לאו דווקא דרך הפורטרטים העצמיים שלה והציורים, שהיו פשוט חלון לנשמה הפצועה שלה, אלא דרך מערכת היחסים שלה ההרסנית שלה עם הצייר דייגו ריברה, שהיה גדול ממנה בעשרים שנה. דרך כתביה, קאלו מתגלה כמי שהייתה אישה מלאה ביצרים ותשוקות מיניות בוערות, שלא עצרה את עצמה מליהנות מתענוגות הגוף והנפש, ותפסה אותן כמשלימות זו את זו.

בין היתר, הסרט מזכיר מערכות היחסים שלה עם דמויות אייקוניות כמו לאון טרוצקי ואומנים נוספים כמו ג'ורג'יה או'קיף, השחקנית דולורס דל ריו והצלם ניקולאס מורי.

בחייה, פרידה קאלו חיה תחת צילו של בעלה ונחשבה לאמנית שולית. לאחר מותה וכמו לא מעט אומנים, היא הפכה לדמות כמעט מיתולוגית. "פרידה" רק מרחיב את היריעה ומעורר את יצר  הסקרנות לגבי האמנית והאישה המדהימה הזו, שחיה את חייה כפי שרצתה, למרות הנכות והמגבלות הפיזיות שסבלה מהן בעקבות תאונת דרכים קשה. רוצו לצפות (לירן יושעי).


"חזירי עירנו"
ישראל, 30 דקות

בשעה ש"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" מעלה על נס את הצד הפוטוגני - והאפל - של חיפה, סרטה הקצר של רוני אבני מלווה את המאבק העירוני נגד חזירי הבר בראי שני חילופי השלטון שנרשמו שם לאחרונה. ולמרות כובד הראש, יש ב-30 הדקות הללו מספיק קטטות מוניציפליות - מהסוג שהיה כל כך מהנה לראות לפני שנה גם ב"טבריה - מתחת לקו האדום".

סרטה של אבני נפתח עם עינת קליש רותם במעמד בחירתה לראשות העיר, שם התגאתה בהוראה להפסיק את "דילול" החזירים בעיר - ונחתם עם יונה יהב, ראש העיר החדש-ישן, והבטחתו להכחיד את התופעה לחלוטין תוך 90 יום. בסוף החודש הבא ימלאו 90 יום למועד חזרתו לתפקיד, והחזירים שמרבים להופיע ב"פאלו אלטו" עדיין מהלכים גם ברחובות האמיתיים. אבל מעבר לאנקדוטות ההיתוליות, למשל כל דבר שקורה עם חבר המועצה איציק בלס, ב"חזירי עירנו" יש נאומים ואמירות שצריך לעצור לרגע כדי לוודא שהתושבים אכן מדברים על חזירי בר. ולא, נניח, על ערבים. "אתה לא תוכל לחסום את השטח", מודיע אחד המשתתפים בתיעוד שצולם הרבה לפני 7 באוקטובר בעוד דיון על התופעה, "המבנה הטופוגרפי של חיפה הוא יותר גדול ויותר קשה מהגבול של עזה". אולי מצאנו את הראשון שזיהה. (רועי אבן)

הסרט ישודר ב-HOT8

 

מתוך "חזירי עירנו" (צילום: רוני אבני)
מתוך "חזירי עירנו" | צילום: רוני אבני

קוליוויל
ישראל/ארצות הברית, 80 דקות

בליל ה-15 לינואר, 2022 השתלט אדם חמוש באקדח על בית הכנסת "בית ישראל" בעיר קוליוויל, טקסס. במקום נכחו ארבעה מתפללים. דרישתו של החוטף הייתה לשחרר את ד"ר עאפיה סדיקי, מחבלת מסוכנת מבית היוצר של אלקעידה. הוא איים שאם דרישתו לא תמולא, הוא יפוצץ את בית הכנסת על יושביו.

מספר חודשים אחרי שהאירוע הסתיים בשלום, החל הבמאי הישראלי דני מנקין בתהליך תיעוד המקרה. "קוליוויל" מורכב משילוב של ראיונות, סרטוני וידאו ממצלמות האבטחה של בית הכנסת ושיחות מוקלטות מהמוקד המשטרתי. זה סרט דוקו שמתנהל כמו סרט מתח עלילתי הוליוודי, עם רגעים מצמיתים ומצמררים, לצד רגעים קלילים ומלאי הומור - כמו הפיצה שהוזמנה במהלך האירוע.

יכול להיות שהצופה הישראלי הממוצע יהיה מעט אדיש למתרחש על המסך – במיוחד לאור אירועי השבעה באוקטובר. ובכל זאת, הצפייה ב"קוליוויל" מומלצת לגמרי ולו רק בשל המסר המאחד בסופו והסולידריות האנושית שהוא מקרין במהלכו. מנקין נזהר בחוכמה לא לשדך את האירוע הזה למה שהתרחש כאן לפני חצי שנה (למעט קטע קצר) באופן מלאכותי ומאולץ. במקום, הוא מתייחס לטרור האנטישמי מזווית אחרת, אך כזו שמשמשת כנורת אזהרה למדינות המערב, שממשיכות להתעלם מכל דגל אדום שמתנוסס מולן. (לירן יושעי)

"קוליוויל" (צילום: יחסי ציבור)
מתוך "קוליוויל" | צילום: יחסי ציבור


על מה אפשר לוותר 


"רצח במגדל המים"
ישראל, 70 דקות

רובכם בוודאי לא שמע על דוד תדהר, קצין משטרה וסופר, שפעל גם כחוקר פרטי בימי המנדט הבריטי. תדהר, מעין שרלוק הולמס ארצישראלי, עסק במאות תיקים - אחד מהם הוא תיק הרצח של המהנדס יעקב צוואנגר. מנקודת המוצא הזו יוצא הבמאי דניאל נחנסון, שמעיד על עצמו כמכור לסיפורים על תדהר, לחקור את דמותו ומנסה לרדת לפרטי פרטים של תיק הרצח הזה. בדרכו הוא מגלה דברים מדהימים על רשת ריגול ענפה שפעלה כאן עם קשר נאצי מובהק.

לטובת הכתבים מיומנו של תדהר, גייס נחנסון שורה של שחקנים: טלי שרון היא אלמנתו של המהנדס, עמית אולמן (יוצר "העיר הזאת") הוא חוקר משטרתי ויחזקאל לזרוב כמעסיקו של המהנדס. בד בבד, נחנסון משלב קטעי אנימציה שנעשו בעזרת בינה מלאכותית, כולל "החייאה" קרינג'ית של תמונות שחור לבן מאותה התקופה.

הסרט כולל גילויים מעניינים ובחלקם מרתקים, במיוחד אם אתם חובבי היסטוריה ישראלית מקומית. אולי זה קטנוני, אבל משהו ב"הרצח במגדל המים" מקרטע לגמרי מבחינה טכנית. אנימציית הבינה המלאכותית מיותרת וחסרת ערך מוסף ויש כאן בעיה חמורה באפקטים (מי היה אחראי על המסך הירוק כאן?). זה הופך את הסרט לקצת חובבני, ברמה של פרק בסדרת מסתורין לבני נוער בתקציב נמוך. בכל אופן, זה לא הסרט הראשון שכדאי לרוץ בשבילו לדוקאביב. (לירן יושעי)

הסרט ישודר בכאן 11

מתוך "רצח במגדל המים" (צילום: יניב לינטון)
מתוך "רצח במגדל המים" | צילום: יניב לינטון