יום אחד, בעת שנסעתי במכוניתי, ביקשתי מסירי, העוזרת הדיגיטלית של אפל, להתקשר לאשתי. סירי התקשתה בעברית, ולבסוף שאלה: "איזה שירן? גיא שירן, ורדה שירן, נגה שירן, אבינעם שירן או דניאל שירן?"

הופתעתי. עברו 14 שנה מאז נפל דניאל בקרב, אך לא יכולתי למחוק אותו מרשימת אנשי הקשר שלי. ואז חשבתי, מה היה קורה, לו הייתי מבקש מסירי להתקשר לדניאל, ובדרך פלא כלשהי הייתי יכול לדבר איתו? מה הייתי שואל אותו? מה הייתי אומר לו? באותו רגע, היה ברור לי שאת הסיפור הזה אני חייב לכתוב. לקח לי כחודשיים לתכנן אותו ולחשוב על תוכן השיחה בינינו, אך לבסוף הסיפור פשוט נכתב מעצמו. קראתי לו, איך לא, "היי סירי".

אשתי קראה אותו ראשונה. "כמו אגרוף בבטן", אמרה, ולי היה ברור שהסיפור חייב להתפרסם. הוא אכן התפרסם, בגיליון יום הזיכרון של ידיעות אחרונות. חבר התקשר וסיפר: "קמתי בבוקר ומצאתי את אשתי בוכה ליד השולחן במטבח. נבהלתי, ואז ראיתי שהיא קוראת את הסיפור שלך".

מתוך "חיים בצל הזיכרון" (צילום: קשת 12)
אדיר מילר ב"חיים בצל הזיכרון". "כמו אגרוף בבטן" | צילום: קשת 12

באותו ערב שלח לי הבמאי נוני גפן הודעה: "מה דעתך שנעשה מזה סרט קצר?"

"לך על זה", אמרתי לו. "ומה דעתך שאדיר מילר יהיה השחקן הראשי?"

"אדיר קומיקאי", אמר נוני.

"וגם שחקן דרמטי מצוין", אמרתי, "שקיבל את פרס אופיר על תפקידו בסרט 'פעם הייתי'". 

אדיר הסכים מיד. כשנפגשנו בעת הצילומים סיפר לי שהוא מקבל הרבה הצעות לסרטים קצרים ותמיד מסרב, אבל את הסרט הזה היה ברור לו שהוא חייב לעשות. האמת שחששתי. ידעתי שהסיפור עבד, אבל האם הסרט יעבוד? הרבה בסיפור הרי מתרחש בראשי, והקורא שותף למחשבותיי. לא היה לי מושג איך כל זה יעבוד במדיום הקולנועי. "אל דאגה", הרגיע אותי אדיר, "קשה להרוס סיפור כזה".

בעת הצילומים היה לי ברור שאדיר מושקע כולו בסרט ומשחק היטב, אבל רק כשראיתי את הסרט המוגמר הבנתי שנוני ואדיר, ביחד עם ענני תקשורת וכל שאר העוסקים במלאכה עשו עבודה נהדרת. נוני שלח לי טיזר קצר אותו הראיתי למספר אנשים, והם מיד החלו לדמוע.

"כשהמילים נוגעות בלב הקוראים, הדבר מביא לי נחמה"

זה איננו הסיפור הראשון שכתבתי לדניאל. פרסמתי אסופת סיפורים קצרים בשם "יש רופא במטוס?", ואת הסיפור האחרון באסופה, "ראיית לילה", הקדשתי לדניאל.

דניאל נהרג במלחמת לבנון השנייה בהתקלות מטווח קצר בכפר מרכבה, עת הוביל עם מקלע הנגב שלו את הפלוגה המסייעת של גדוד 13 של גולני. סיפור הקרב, אותו שמענו מהחיילים והמפקדים שלחמו עמו, כמו תמיד, הוא רשומון. לא היה ברור מה באמת קרה. רק התוצאה הייתה ברורה וכואבת. דניאל נהרג ביחד עם עומרי אלמקייס וד"ר איגור רוטשטיין שנחלץ לעזרתם ועל כך קיבל את עיטור העוז. "ראיית לילה" מביא את סיפור הקרב מנקודת מבט יוצאת דופן, דרך עדשת מכשיר ראיית הלילה של דניאל, וגם הוא זכה לתגובות רבות. 

הכתיבה היא דרכי להתמודדות עם הכאב, האבדן והגעגועים. מצאתי שדווקא כאשר אני כותב על הדברים הקשים ביותר, כגון רגעיו האחרונים של דניאל בקרב, וכשהמילים נוגעות בלב הקוראים, הדבר מביא לי נחמה ומרגוע. זוהי דרכי להנציח את דניאל. דניאל היה גבר מרשים, גבוה, יפה תואר ובעל יכולות אינטלקטואליות נדירות. את החיוך המיוחד שלו זוכרים חבריו לנשק עד עצם היום הזה. הוא התגייס לגולני לאחר שהתעקש שוב ושוב להעלות את הפרופיל הרפואי שלו.

היה חשוב לי שרבים יכירו אותו, ושהצעירים יראו בו מודל לחיקוי. אלוהים יודע עד כמה הם זקוקים לדמות שכזו בימים אלו. לאילו הישגים היה דניאל מגיע ולאן היה לוקח אותנו, לו רק ניתנה לו ההזדמנות? את זאת נוכל רק לשער.

 פרופ' אבינעם שירן הוא מנהל המערך הקרדיולוגי בבית החולים כרמל