Ask Me A Question הוא הפיצ'ר הכי מדובר של אינסטגרם בשנה האחרונה. הוא נותן למשתמשים את האפשרות לפרסם בוקסה ובה הזמנה לעוקביהם לשאול אותם שאלות. את התשובות לשאלות שהתקבלו הם יכולים לפרסם אחר כך במקבצי סטוריז עוקבים. נפריד ונגיד שלרכיב הזה יש משמעויות שונות בחשבונות שונים. כשמדובר בחשבונות פופולריים מאוד, יש ברכיב השאלות את האלמנט הקלאסי יותר של הרשתות החברתיות, זה שהסלבס כל הזמן מתגאים בו: מיידיות ואותנטיות. הרי אין פה תיווך, לכאורה - אתם שואלים והסלב עונה. זו הסיבה שנעמה קסרי, עינב בובליל ועומר קינן, למשל, חוזרות פעם אחר פעם לפיצ'ר הזה: הוא הופך אותן לעוד יותר נגישות ומעוררות הזדהות. אבל לא רק לסלבס מגיע, וגם אנשים מהשורה, במידות שונות של פופולריות, רוצים שישאלו אותם. לכן גם החברים שלכם קוראים לכם לשאול אותם שאלות - חשובות ואידיוטיות, אינטימיות להפליא ושטחיות עד התשה - ואז גם מפרסמים אותן, כי כבר שאלתם. זו הרי המלכודת בסוג הזה של התקשורת. קודם מזמינים לשאול ואז אומרים "טוב, מה, כולם שאלו אז צריך גם לענות" כאילו שאילת השאלות קרתה מעצמה.
"סליחה על השאלה" הפכה לאחד הפורמטים המצליחים, ולו ברמת העניין הציבורי, של "כאן 11". תשאלו אותם, הם ישמחו מאוד לספר לכם. הפורמט פשוט ועקבי: בנות ובני סקטורים ~מסקרנים~ באוכלוסיה מקבלים פתקים ועליהם שאלות שהגיעו מהצופים והתשובות ניתנות, לכאורה, כמו שהן. בלי יותר מדי עריכה והתערבות הפקתית, ובמינימום התייפייפות. התוכנית מספקת את יצר המציצנות אבל בצורה חינוכית, גם הודות לגוף השידור שלה אבל גם כי היא מנוהלת כמו שיעור חברה. כמו הסצנה ב-"Mean Girls" עם הווידויים, שבסופה הנשאלים משליכים את עצמם לקהל ומתקבלים בחיבוק. "סליחה על השאלה" מתייחסת לשאלות שבונות אותה כאל קורות מהן בנוי איזה גשר ביניכם, אנשים מהשורה שאולי לא היו מרגישים בנוח לחשוף את הבורות שלהם בפרהסיה, ובין מי שיש לו את הידע. אתם יכולים לעשות גוגל על ניתוח לשינוי מין, למשל, או לחפש ביוטיוב ראיונות עם אנשים שנגמלו מהתמכרות לסמים, אבל זה לא האישו. קבלת התשובה היא אמצעי להעמקת קשר בין-אישי, אפשרות להתרגש, לאו דווקא להשגת מידע.
וזה מוביל אותנו למחשבה שכולנו ראויים לראיון, שאנחנו הכי מחזיקים מוסף סופשבוע בעיתון. כי אם האנשים הרגילים האלה מצליחים לעניין במסגרות הבייסיקיות האלה - ישיבה על שרפרף ב"סליחה על השאלה", הקלטת סרטונים בסטוריז - וכל מה שנדרש מהם הוא לענות על שאלות לא מאוד מנומסות כדי ליצור באופן מיידי אווירת עניין, למה שאנחנו לא? שהרי גם אם לא מעניין אתכם בהכרח לדעת מה החיה האהובה על נטע אלחמיסטר, פורמט השאלה והתשובה נראה לנו כמעניין תמידית. אבל זהו רק שואו של עניין, פרפורמנס של אכפתיות. וככזה, הוא נגיד לכולם וכל אחד יכול, שלא לומר צריך, להיעשות מעניין יותר במערכות היחסים שהוא מנהל, וכל האמצעים כשרים.
וגם לתחושת הקיפוח הזו, לרעב בעניין ולהזנה הכפייתית שלו, נמצא מענה ברשת, בצורת ה-AMA - Ask Me Anything (שְאלו אותי הכל). שרשורי AMA זכו לתהילה בקהילת הפורומים הענקית של רדיט, שנוהגת לארח מדי פעם ידוענים מתחומים שונים, ומאפשרת לגולשים לפנות אליהם ישירות בשאלותיהם. תחשבו על עוז זהבי מתארח בפורום "תפוז" ב-2008 רק שבתרחיש הזה כריס פראט מגלם את עוז זהבי. המפורסמים לא מחויבים, כמובן, לענות על כל שאלה שמופנית אליהם, אבל בתוך המסגרת הקז'ואלית הזו מצופה מהם לענות תשובות לא מסוננות, כאלה שלא היו עוברות בהכרח אישור יחצ"ן לפני ראיון במוסף סוף השבוע - כך למשל גיליתי שברני סנדרס תומך בלגליזציה ארצית של וויד, ושכוכב "מלחמת הכוכבים" ג'ון בויגה חולם על היום בו יקנה מתקן אוטומטי לנייר טואלט. אין גבוה ונמוך ב-AMA. הכל מעניין והכל לגיטימי משום שאנחנו יוצאים מנקודת ההנחה שהאדם הנשאל מעניין.
בדומה, כשקבוצת פייס גדולה כמו "כל התשובות נכונות" מייצרת רצף פוסטי AMA בקרב חבריה, היא מעידה על תהליך משלים ומקביל. בשבועות האחרונות, עוד ועוד מקרב 5,000 החברים ב"כל התשובות נכונות" פרסמו פוסטים קצרים בהם כמה פרטים אישיים אודותיהם, וקינחו בהזמנה של שאר חברי הקבוצה לשאול אותם הכל. התשובות ריתקו או ייבשו, זה לא משנה כל כך, אבל מה שחשוב הוא שהיו המון מהן - עשרות הזמינו לשאול ועשרות קפצו על ההזדמנות ולקחו חלק במשחק הזה. כולם רצו להיות מראיינים לרגע או שרק חיכו להזדמנות לחלוק את תובנותיהם עם קהל קוראים גדול ונלהב.
פסיכיאטר רשם לי ציפרלקס - מה עושים?
כל אלה טובים, יפים ועדכניים אבל בחיי שהם רק תפאורה למופע השאלות הכי מטורלל והכי מגוון שיש לרשת הישראלית להציע. תכירו את AskPeople - אתר ותיק לשאילת שאלות אישיות וכלליות באופן אנונימי, ומתן תשובות מקצועיות או הכי לא מקצועיות שיש. זו בעצם הרשת החברתית הכי עסיסית, מרתקת, חושפנית ועוררת הזדהות שקיימת. עילום השם מאפשר לגולשים לשאול שאלות אינטימיות שעלולות להיראות מפוברקות מרוב הירידה שלהן לפרטים וההצצה החולנית שהן מספקות לחייהם של השואלים. במקביל, אתה לא מקבל חשיפה אמיתית לחייהם. כמו ב"סליחה על השאלה", אתה נשאר בקשר תמציתי מאוד עם אדם שהצואה שלו הפכה לירוקה או לנערה שמתביישת בכך שאביה מביא אותה לבית הספר בטויוטה. כמו ב-AMA אתה הופך בן רגע לאדם המעניין ביותר בעולם ולמרכזו של דיון ענף בתגובות. כמו ב-Ask Me A Question, על פניו אתה קורא את התשובות שניתנו לגולש האומלל באמתלה ידענית, כשבעצם כל מה שמעסיק אותך הוא מניפת הסבל הטהור שנפרשת לפניך.
זו הצצה פורנוגרפית כמעט לא רק משום שהרבה מהשאלות עוסקות באמת במין ומיניות, אלא משום שהיא מאוד יעילה: אנחנו רוצים את החדירה, את הטירוף, את ליבת השוקולד שבאמצע הממתק. והשאלות הטובות ביותר ב-AskPeople הן אלה בדיוק, הן נותנות לנו כמעט מיד את הפאנץ': "אני פציפיסט. איך מתחמקים מגיוס?", "פסיכיאטר רשם לי ציפרלקס ואני מפחד לקחת - מה עושים?", "יש לי יותר מדי זמן פנוי ואני לא יודעת איך מפתחים תחביבים". איזו יעילות, איזה ניקיון, כמה טוהר. זה feel-good מובהק, נכנסים לשם כדי לדעת שאחרים סובלים כמונו, או טוב מכך - סובלים יותר מאיתנו. זה גם אינדיקטור מדויק לטעמו של הגולש הישראלי, כי ב-AskPeople יש כרגע שני מדורי סקס ושלושה מדורי צבא. רק אומר. השאלות נצפות מעידות גם הן על אזורי הבושה הנפיצים בנפש הישראלית: מפצעים בישבן ועד כדורים להגדלת איבר המין, ממתנה לאמא ליום ההולדת ועד עצירות שלא עוברת. AskPeople נותן לנו לחפש באינטרנט בצורה הכי גסה אבל גם הכי מספקת את מה שאנחנו מתפדחים לשאול את החברים בפייסבוק ובאינסטגרם.
מה שניכר באובססיה הלאומית לשאלות הוא התפקיד הכפול והמשולש שהן ממלאות. כשאנחנו מפנים אותן לאחרים, הן מאפשרות לנו לחטט בחייהם ולגלות נקודות השקה לחיינו שלנו. אנחנו צורכים אותן, כמו שצורכים כל מוצר תרבותי ואני חושב שאפשר רשמית להכריז על "שאלה" כעל הז'אנר המאפיין של התקופה. יום אחד יחשבו עליהן כמו שחושבים על ג'אז או ריקודי עם - דבר נחמד שעשיתם פעם עם חברים כי כולם עשו את זה. הן מעניקות לנו מידע אבל הן בעיקר בוסט מדהים לאגו: כשהן מופנות אלינו הן גורמות לנו להרגיש מרתקים וכשהן מופנות לאחרים הן מקור מדהים לנחמה. תמיד יש מישהו ווירדי יותר מאיתנו - עובדה ששואלים אותו כל כך הרבה שאלות.