הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר, מהבמאים המשפיעים ביותר בתנועת הגל החדש בקולנוע, הלך לעולמו בגיל 91. גודאר נחשב לאחד מבמאי הקולנוע הגדולים אי פעם וגם זכה בפרסים, דוגמת דקל הזהב. סרטיו המוכרים, בין השאר, הם "עד כלות הנשימה" מ-1960, "פיירו המשוגע" מ-1965 ו"לחיות את חייה" מ-1962. גודאר, כאמור, היה אחד ממובילי הגל הצרפתי החדש – יחד עם במאים דוגמת אנייס ורדה ופרנסואה טריפו.
גודאר נולד בפריז להורים שוויצרים-צרפתים מהמעמד הגבוה. כשהיה בן ארבע עברה משפחתו לגור בשווייץ, שם בילה את שנות ילדותו. כשחזר גודאר לצרפת, החל לעבוד כמבקר סרטים במגזין הקולנוע המשפיע "מחברות הקולנוע", אותו ייסד אנדרה באזאן. מאוחר יותר, ב-1952, חזר גודאר לשווייץ ועבד כפועל בסכר גראן דיקסנס. באותה תקופה הוא ביים סרט דוקו קצר על המקום. עד שחזר לצרפת ב-1956, ביים גודאר כמה סרטים קצרים נוספים.
הסרט הראשון באורך מלא שביים גודאר היה "עד כלות הנשימה", שכאמור הפך לאחד הסרטים הכי מזוהים עמו. הסרט עלה למסכים ב-1960, והיה לאחד הסרטים שסימלו את תחילתו של הגל הצרפתי החדש – יחד עם "400 המלקות" של פרנסואה טריפו. חברי תנועת הגל החדש היו בין השאר כותבי המגזין "מחברות הקולנוע"; הם שאפו להציג את "תאוריית האוטר" שהאמינו בה – הבמאי כמרכז העשייה בסרט – על ידי בימוי סרטים בעצמם. סרטי הגל הצרפתי החדש היו לרוב בעלי אופי אקזיסטנציאליסטי, ועסקו באינדיבידואל. הבמאים צילמו ברחובות והתנגדו לרעיון הצילום באולפן, והסרטים הופקו בדרך כלל בתקציבים מצומצמים מאוד.
"עד כלות הנשימה" עקב אחר גנב מכוניות ששמו מישל פוקארד (בגילומו של ז'אן פול בלמונדו), שחומק מרשויות החוק ומסתתר בדירתה של פטרישיה האמריקאית (ג'ין סיברג), שעובדת כמוכרת עיתונים. הסרט, כמו סרטים רבים שמשתייכים לגל החדש, אופיין הסרט בתחושה של "קפיצות" – מעין הפרעות ברציפות שלו. הסרט הפך להצלחה מסחררת, ובזכותו נהיה גודאר לשם דבר במדינתו.
כשנתיים לאחר מכן, ביים גודאר את "לחיות את חייה" – שהתקבל גם הוא באהדה על ידי הצופים והמבקרים. במרכז הסרט עמדה נינה, שחולמת על קריירת משחק ומידרדרת לזנות. את נינה גילמה אנה קארינה, שהפכה גם לאשתו של גודאר. ב-1965 עלה למסכים "פיירו המשוגע", גם הוא אחד מסרטיו המפורסמים ביותר של הבמאי, שעקב אחר איש בורגני שהשתעמם משגרת חייו ויצא למסע פשיעה.
הסרטים שביים גודאר בשנות ה-70 נחשבו ליותר ניסיוניים, וזכו לפחות תשומת לב ציבורית. סרטיו מאותה תקופה היו בחלקם פוליטיים במובהק, כמו למשל הסרט התיעודי "כאן ושם", שבו הוא משווה חיים של משפחה צרפתית לחיי משפחה פלסטינית. בסרט, מופיעות מספר פעמים תמונותיהם של גולדה מאיר ושל אדולף היטלר – כאמצעי השוואה ביניהם, כשני רודנים. באופן כללי, הגדיר עצמו גודאר "פלסטיני בנשמתו" ויצא לא פעם נגד מדיניות הכיבוש של ישראל. הוא אף הגדיר את ישראל כ"גידול סרטני על מפת המזרח התיכון". גודאר גם הואשם באנטישמיות, עקב מספר התבטאויות נגד יהודים – למשל, הוא הצהיר שהיהודים במלחמת העולם השנייה הלכו בכוונה לתאי הגז, וזאת כדי לקדם את הקמתה של מדינת ישראל.
בשנות ה-80 חזר גודאר לביים סרטים מסורתיים יותר, דוגמת הסרט "כל אחד לעצמו", שהיה הראשון בסדרת סרטים שגרתיים יותר – עם מאפיינים אוטוביוגרפיים. סרטים נוספים שביים באותן שנים היו "שלום למריה" ו"המלך ליר", שלא שחזרו את ההצלחה הגדולה של סרטיו משנות השישים. עם זאת, "שלום למריה" כן עלה לכותרות – כשהוחרם על ידי הכנסייה הקתולית בטענה שמדובר בסרט כפירה.
גודאר היה נשוי פעמיים - לאנה קארינה ולאן ויאזמסקי. הוא לא הותיר אחריו ילדים. בשנים האחרונות התגורר הבמאי בשווייץ - עם זוגתו אן מארי מייוויל, במאית גם היא - ולא הרבה לצאת מביתו. לאורך חייו זכה גודאר במספר פרסים - ביניהם דקל הזהב, אריה הזהב ודב הזהב; הוא גם זכה בפרס אוסקר לשם כבוד ב-2010, אך סירב לקבל את הפרס.