הכי גאים שיש (2000-2005); קוויר בעיר (1999-2000)
מי שהתבגר מול המסך של יס ראה את "קוויר בעיר" על כל ישבניה הבריטיים, ומי שגדל בבית של הוט חיכה למוצאי שבת, כדי להתיישב ב-12 בלילה מול הטלוויזיה ולראות את הישבנים השזופים והאמריקאיים שב"הכי גאים שיש". שתי הסדרות סיפקו הצצה ראשונה מסוגה לסצנת חיי הלילה של הקהילה הגאה (באנגליה זו היתה הקהילה במנצ'סטר, בארה"ב - זו של פיטסבורג), על כל הסקס, הסמים ומוזיקת ה-EDM שנגזרו מכך. העלילות היו מלודרמטיות והמשחק לא תמיד הבריק, אבל עבור מי שעוד לא יצא מהארון, "קוויר בעיר" ו"הכי גאים שיש" היו לא פחות מספר לימוד לאיך ייראו החיים אחרי היציאה מהבית של ההורים. ובחיים האלה יהיו הרבה מאוד חזות חשופים.
ברבור שחור (2010)
"לא, נו, אמא, אני ממש מתעניינת בדינמיקות של שתי רקדניות שאפתניות בלהקת בלט, ומעניין אותי לראות איך אחת מהן מידרדרת מרוב לחץ למחוזות הטירוף והאלימות. אה, כן? יש בזה סצנת סקס לסבית? לא ידעתי. טוב, מקסימום אני אסתכל הצידה כשזה יקרה. אוקיי אני הולכת לקולנוע ביי!"
לילות בוגי (1997)
כמות הפעמים שצלחתי את כל 14 השעות של "לילות בוגי" בשביל לראות בסופו לשבריר שנייה את איבר המין התותב של מארק וולברג: דו ספרתית. ומדובר אמנם בסרט סוחף, מושחת ומסוגנן, אבל גם מאוד לא פשוט לצפייה, לכן אם אתם נערים סקרנים שקוראים את הכתבה הזו ומחפשים בה השראה - אל תטרחו עם הסרט הזה. כלומר, אל תטרחו בשביל הסקסיוּת שבו, כי היא אמנם נוכחת, אבל בכל זאת מדובר בסרט על תעשיית הפורנו של שנות ה-70 וככזה הוא מלא בסקס לא מאוד שוויוני ולא מאוד לוהט.
לוקינג (2014-2015)
מה היה קורה אם "בנות" היתה על גייז? ומה היה קורה עם "הכי גאים שיש" היתה מקבלת תוספת נכבדת של צילום אווירתי ושפמים? התשובה היא שתי העונות של "לוקינג", שהיו רוויות אמנם בהרבה אקשן הומואי אבל גם בשיחות נפש ומבטי התלבטות ארוכים ולא מאוד מעניינים. העובדה ש"לוקינג" הגיעה גם עמוק לתוך העשור השני של שנות האלפיים פירושה גם שרף הריגוש של הצופה הממוצע עלה. עירום לא נחשב עוד לאטרקציה בסדרת טלוויזיה, אלא כמעט להכרח (בטח בדרמות איכות מבית HBO), ועלילות להטב"קיות טופטפו גם הן למיינטסרים הטלוויזיוני בלי שמישהו יתרגש מזה יותר מדי. כלומר, יכולת לצפות ב"לוקינג" בשביל הסקס, אבל באמת שלא היית צריך.
ולווט גולדמיין (1998)
תודה רבה לסוכן של יואן מקגרגור, שלאורך כל שנות ה-90 התעקש ללהק את המיוצג שלו לסרטים שדרשו ממנו להתפשט. "ולווט גולדמיין" הוא סרט דרמה מוזיקלי על חייו ומותו של כוכב גלאם-רוק בשם בריאן סלייד, בהשתתפות קאדר שחקנים בריטיים יפהפיים, בהם כריסטיאן בייל וג'ונתן ריס מאיירס. ומעל כולם מרחפת הופעתו חסרת הבושה של מקגרגור, שבצעד מאוד לא אופייני לשחקנים גברים באותן שנים, חשף ב"ולווט גולדמיין" את איבר מינו בהקשר סופר-ארוטי, והפך את דמותו של קורט ויילד לסמל של שחרור, החצנה וסקס-אפיל.
הר ברוקבק (2005)
הנה משהו שיהרוס את "הר ברוקבק" למי שצפה בו רק בשביל התקווה להציץ במבושיהם של ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר: בסצנת הרחצה בעירום, ג'ילנהול השתמש בכפיל גוף. ומעבר לזה, "הר ברוקבק" הוא סרט מאוד לא סקסי, אלא אם כן יש לכם פטיש מאוד מסוים לנוף הררי ועדרי הכבשים שרועים בו. זה לא עצר, כמובן, כל הומו רגיש (וגם כמה מהלא רגישים) לפקוד את בתי הקולנוע ב-2005, או לחכות להפצעתו של הסרט היפה-אך-איטי הזה בערוצי הסרטים כדי לראות את הית' וג'ייק מתנשקים, וכן את סצנת המשגל המרומזת והלא מאוד ריאליסטית של שניהם באוהל.
נערות שעשועים (1995)
"לא, נו, אבא, אני רואה את זה בקטע אירוני. הפוך על הפוך כזה. פשוט אליזבת ברקלי משחקת כל כך מוגזם, והעלילה כל כך מטורללת - ידעת שיש באמצע סצנת סקס אגרסיבית מאוד בבריכה? לא הכל חשפנות - שאני חייבת לראות את זה בעיניים שלי כדי להבין אם זה סרט אמיתי".
שורטבאס (2006)
האם היה שווה לחכות לשידור הסרט הזה, בדרך כלל בערוצים שהשתיקה יפה להם ובשעות בהם שותפיך היחידים לצפייה הם ינשופים ושאר חיות לילה? בהחלט כן. בעיקר כי "שורטבאס" הוא סרט מתעתע, שמבטיח הרבה פרובוקציה ומקיים, אבל בעיקר משום שמדובר בסרט רגיש ומתוק מאוד על המקום שסקס תופס בחייהם של אנשים שונים. ואין לי דרך מדעית לבדוק את זה, אבל אני משוכנע שכל מתבגר להט"בי שנחשף אפילו לסצנה אחת מ"שורטבאס" יצא לחפש מיד את הסרט המלא, ושכל מתבגר להט"בי שצפה ב"שורטבאס" במלואו ניסה לשחזר ממנו סצנה אחת לפחות.
בושה (2011)
מקריאת התקציר בלבד, קשה להבין את האפקט המלא של "בושה". אם ניגשתם אליו כי שמעתם שזה סרט על התמכרות לסקס ושרואים בו את איבר המין של מייקל פסבנדר, אתם יודעים ששני הדברים נכונים, אבל אתם יודעים גם שהסצנות של פסבנדר לא סקסיות בעליל, ושהן חלק מיצירה ארוכה, מורכבת ולעתים מעיקה לצפייה על אח ואחות שחייהם יוצאים אט-אט משליטה. כלומר, בואו בשביל הפין אבל תישארו בשביל התוכן מסביב, ובעצם אל תבואו בכלל בשביל הפין, כי יש לו דיכאון מז'ורי לא מאובחן.
אוז (1997-2003)
עד סוף שנות ה-90, יוצרי טלוויזיה וקולנוע מסגרו את העירום הגברי באחד משני אופנים: סצנת בזק במותחן ארוטי או תוצאה בלתי נמנעת של סצנת קרב. "אוז", במובנים רבים, שילבה את שני העקרונות האלה, והעירום שהיא הציגה היה תמיד מפתיע, מותח, אפקטיבי וכמעט אף פעם לא מציצני. במקום זאת, העירום של "אוז" - והיה לא מעט ממנו, וברמת גרפיוּת שערוצי טלוויזיה מעטים הסכימו לה - היה מכשיר עלילתי וחלק אינטגרלי מהסביבה ההיפר-גברית בבית הכלא שבמוקד הסדרה. ולא שאני זוכר היום את רוב העלילות של "אוז", אבל צפיתי בסצנות העירום של קלר (כריסטופר מלוני) כל כך הרבה פעמים כנער, שאותן אני זוכר בעל פה.
סימנים של כבוד (2007)
סצנת הסאונה במותחן הפשע המהודק והאלים כוללת אמנם הופעת אורח של הפין של ויגו מורטנסן, אבל לרגע איננה סקסית או מפתה. ועדיין, צפינו בסרט הזה ואפילו העמדנו פנים שאנחנו ממש מתלהבים מהמשחק, הצילום ושאר הדברים האלה שבנים אוהבים.
ואת אמא שלך גם (2001)
החלק המדהים הראשון ב"ואת אמא שלך גם" הוא שאלפונסו קוארון ביים אותו. החלק המדהים השני ב"ואת אמא שלך גם" מגיע לקראת סופו של הסרט, ובו מתמסרים שלושת גיבוריו לתשוקתם ההדדית, ונסחפים לסצנת סקס רגישה ומבויימת היטב. עוד לפני כן, שני הגברים שמובילים את סרטו של קוארון (גאל גארסיה ברנאל ודייגו לונה) חולקים מקלחת בקטע סטרייטי כזה, תוך כדי הערות מבזות זה על איבר המין של זה - ומדובר, אלא מה, בסצנה לוהטת.
משולש פראי (1998)
זה טראש, זה זבל טהור, זה זבלון מזובל מארץ הזבלונים, אבל מי שלא היה יכול לשכור סרטים כחולים מהווידאומט, הסתפק במותחן הארוטי המטורלל הזה, שנחרש מכל כיוון בערוצי הסרטים. העלילה: קיימת, אבל באמת שלא שווה להיכנס אליה, כי ממילא מה שכולם זוכרים מ"משולש פראי" הוא את הסקס המחשמל של נב קמפבל, דניס ריצ'רדס ומאט דילון. כבונוס, קווין בייקון חושף ישבן בשניות האחרונות של הסרט. ולא שכל אלה מצדיקים שעתיים של עלילה מפותלת מדי, מוזיקת רקע בלתי נסלחת ומשחק בינוני ומטה, אבל משהו בחוסר הבושה של "משולש פראי" הילך קסם על צופי הקולנוע באותה תקופה.