גם אם שמו של פפה לה-פיו לא מתגלגל לכם מהלשון, אתם ככל הנראה מכירים אותו כבואש הצרפתי מסרטוני האנימציה של "לוני טונס", שם הופיע לצד קולגות כמו באגס באני וטוויטי הציפור. פפ היה ידוע ברעב התמידי שלו לאהבה, ובעצם, אולי "רעב לאהבה" הוא ניסוח עדין מדי מפני שפפה היהר התקשה למצוא בת זוג לא רק בגלל ריחו, אלא גם – ובעיקר - בגלל שיטות החיזור האגרסיביות שלו, שעמדו במרכזם של הסרטונים בהשתתפותו. כך קרה ש-76 שנים אחרי הופעתו הראשונה על מסכי הקולנוע (ובהמשך גם בטלוויזיה), פפה לה-פיו נמצא כעת במוקד של סערה ציבורית המתנהלת ברובה ברשתות החברתיות.

מי שיצא נגד לה-פיו הוא עיתונאי הניו יורק טיימס צ'רלס מ. בלואו, שפרסם בחשבון הטוויטר הפופולרי שלו את הסיבות בגינן פפה צריך להיחשב לדמות בעייתית, בעודו מדגים בעזרת מערכת היחסים החד-צדדית המתוארת באחד מסרטוני "לוני טונס" בכיכובו של הבואש הנודע. "1. פפה תופס/מנשק בחורה/זרה, שוב ושוב, ללא הסכמה ונגד רצונה. 2. היא מנסה בכוח להילחץ ממנו, אבל הוא לא משחרר אותה. 3. הוא נועל את הדלת כדי למנוע ממנה לברוח", כתב בלואו.

העיתונאי המשיך: "זה עזר ללמד בנים ש'לא' הוא לא באמת לא, שהוא חלק מה'משחק', קו ההתחלה של מאבק כוחות. זה מלמד שלהתגבר על ההתנגדויות המאומצות, הפיזיות אפילו, של אישה - זה נורמלי, אדיר, מצחיק". האישה, במקרה הזה, היא חתולה שחורה שתוארהעל ידי בלואו: "הם אפילו לא נתנו לאישה את היכולת לדבר". בסרטון שצירף בלואו נראה פפה לופת את מושא אהבתו, פנלופי פוסיקט (אותה הוא חושב בטעות לבואשת), ולא נותן לה לברוח למרות התנגדויותיה העזות.

הציוץ של בלואו עורר, כאמור, הדים רבים. ישנם מגיבים שחשבו שפפה הוא דמות הומוריסטית, ושליוצריו לא הייתה כל כוונה רעה. מגיבים אחרים האשימו את דמות הבואש לא רק בתקיפה מינית, אלא גם בגזענות - שהרי פפה הוא מעין פארודיה על המאהבים הצרפתים. "לוני טונס" כבר הכניסו שינויים בתכנים שלהם בעקבות הזמנים המשתנים - כך, הם הודיעו שדמותו של הצייד אלמד פאד, שרודף אחרי באגס באני ורוצה להורגו, כבר לא תצויד ברובים, ושרובים לא יופיעו יותר ב"לוני טונס" בכלל (במקום זאת, פאד פשוט ישתמש בחרמש, או באמצעי אלימות אחרים של סרטים מצוירים, כמו חומרי נפץ).

זו גם לא הפעם הראשונה שצ׳ארלס מ. בלואו מבקר את ההשפעה החברתית של סרטים וספרים מצוירים. בסוף השבוע הוא כתב טור בו האשים את ספריו של ד"ר סוס ביצירת דעות קדומות גזעניות - למשל, דמותו של ספידי גונזלס, שמגחיכה את התרבות המקסיקנית. לטענתו, חשיפה בגיל צעיר כל כך לסטריאוטיפים כאלה מעצבת תפיסות עתידיות, ולמעשה, אחראית במידה מסוימת לגזענות.