לדרו ברימור יש תכנית אירוח חדשה, והדבר הכי חשוב כרגע הוא לקדם אותה כמה שאפשר. רק שיש גבול לכמות הפעמים בהן אפשר לדבר על החיים בסגר ועל הקושי להיות עם הילדים כל היום, ובשביל לתפוס את תשומת הלב הקולקטיבית צריך משהו מעבר לזה, פצצה כלשהי שאפשר להטיל. זה בדיוק מה שברימור עשתה, רק שבזמן שמעבר לים החשיפה מכה גלים בכל כלי תקשורת אפשרי, ספק אם כאן יהיה לה קהל כלשהו.
התרבות הישראלית תמיד שאפה להיות יותר ויותר דומה לאחותה הגדולה, אבל מה לעשות, יש לנו כמה גליצ'ים פה ושם. הגליצ'ים האלה הם תכניות, מקומות ורפרנסים שבשביל האמריקאים נראים מובנים מאליהם אבל בשבילנו לא יגידו דבר. "האי של גיליגן", המצעד של מייסיז ובובות "אמריקן גירל" - הרשימה ארוכה - כל ניסיון להבין במה מדובר ומה זה מסמל נגמר בתסכול, כי המשמעויות כאן הן יותר מאיזורי המסורת התרבותית ופחות צפיות חובה שכדאי להשלים.
מעל כל הרפרנסים הכל-אמריקאיים האלה ניצב "סוף שבוע אצל ברני", סרט קומדיה מהאייטיז שהפך לקאלט. גם אם מעולם לא צפיתם בסרט, כנראה נתקלתם מתישהו באזכור שלו או במחווה עבורו, מבלי להבין במה מדובר: אדם מת בתזמון לא מוצלח בכלל, והחבורה שסביבו צריכה לגרום לכולם להאמין שהוא עדיין חי, רצוי באמצעות משקפי שמש שיסתירו את המבט החלול בעיניים. "סוף שבוע אצל ברני" הוא אולי הסרט האהוב על רייצ'ל מ"חברים", אבל עבור הישראלי הממוצע העלילה תישמע קודם כל כמו זו של "שטוקהולם", בה גידי גוב ושות' עושים "ברני" מבלי להכיר בכך.
חזרה לברימור. אם כמות הישראלים ששולטים בעלילה של "סוף שבוע אצל ברני" ביד רמה היא קטנה, כמות האנשים שגם יודעים מה המקור לסיפור קטנה עוד יותר. הסברה הרווחת אמנם מעולם לא זכתה לאישור רשמי, אבל לפי חלק גדול מההערכות "סוף שבוע אצל ברני" נכתב בהשראת סיפורו האמיתי של השחקן ג'ון ברימור, סבה של דרו שמת בשנת 1942.
השמועה סביב מותו של ברימור, שרצה במשך שנים בהוליווד והפך לאגדה אורבנית, טענה כי לאחר שכבר מת ונקבר, כמה מחבריו הוציאו את הגופה שלו ולקחו אותה למסיבה אחת אחרונה. לפי חלק מהסיפורים, חבריו של ברימור, בהם השחקן ארול פלין, אפילו הושיבו את ברימור המנוח בשולחן פוקר - אך פלין עצמו טען בהמשך כי הגופה פשוט חיכתה לו בבית, כחלק ממתיחה של החבורה. כך או כך, הסיפור נשאר בגדר פרט טריוויה לא מאומת.
ברימור, שכאמור לא תסרב לכמה כותרות בימים הקריטיים האלה, אישרה במהלך סוף השבוע כי השמועה הוותיקה ההיא על סבה היא אכן נכונה. כשנשאלה על ידי מנחה תכנית הרשת "Hot Ones" (בה כוכבים מגיעים לראיון שכולל אכילת כנפיים חריפות. אל תשאלו) האם יש בסיס עובדתי לסיפורים האלה, ברימור השיבה בחיוב - ואף ציינה שהיא מקווה שחברים שלה יעשו את אותו הדבר. ברימור אמנם לא ידעה לתת תשובה חד משמעית לגבי הקשר בין אותו לילה מופרע לבין הסרט אבל כן ציינה שסרטים אחרים, בהם "מהומה בהוליווד" (S.O.B) משנת 1981, התבססו עליו.
בקצת יותר משבעה עשורים ישראל הצליחה להרים בסך הכל שתי משפחות אצולה תרבותיות, בנאי ודיין-גפן. בהוליווד, כיאה למקום ותיק והרבה, החשד לנפוטיזים הוא מנת חלקו של כל שחקן רביעי בערך. אף אחד לא מצפה מאף אחד להכיר לפרטי פרטים את ההיסטוריה של כל משפחת שחקנים מפורסמת (כשברימור היא אחת הבולטות שבהן), אבל כן אפשר היה לצפות לקהל קצת יותר גדול כשזה מגיע לסרט מפתח בפולקלור האמריקאי.
הוליווד, וארה"ב בכלל, מלאות ברגעים ומושגים שיישמעו זרים לאוזן הישראלית, בזמן שעבור זו האמריקאית מדובר באל"ף-בי"ת של התרבות המקומית. "סוף שבוע אצל ברני" והחשיפה הדרמטית-עבור-רבים של ברימור רק מוכחים לנו שוב עד כמה יש פערים שלא ניתנים לגישור. אבל הם גם לא צריכים. אולי זה לא גליץ', אלא דווקא פיצ'ר.