תולדות התופעה ששמה "תוקפנות חמידות" או "אגרסיית חמידות" (Cute Agression) הן בו זמנית ארוכות להפליא וקצרות להפליא. ארוכות, משום שכולנו מכירים את התופעה מחיי היום-יום שלנו, ונראה כאילו תמיד סבלנו ממנה, אבל גם קצרות, כאמור, משום שהמחקרים האקדמיים בנושא התרחשו רק בעשור האחרון, בדגש על חמש השנים האחרונות, ומתקשים עדיין לספק תשובה חד משמעית בנושא. לא יודעים, זה כמעט כאילו בעשור האחרון הוצפנו בדימויים חמודים של כלבלבים וכפירי אריות, או כאילו הפצת תמונותיהם של ילדים מתוקים הפכה קלה יותר. 

תוקפנות חמידות היא התחושה הזו שתוקפת - אלא מה - את מי שנתקל במופע של חמידות, בדרך כלל גור בעלי חיים או תינוק, שמציף את הגוף והמוח בתחושה אינטנסיבית כל כך של אהבה עד שמתחשק לפגוע בו. חשבו, למשל, על משפטים כמו "בא לי לאכול אותך" או "אני רוצה למעוך אותך" - אלה נאמרים בדרך כלל אל מול דימוי שממש לא היינו רוצים להזיק לו. להפך, אם כבר. אולם מחקר שהוצג לראשונה ב-2013 קשר בין המתוגגות מפני תמונה חמודה להפגנת התנהגות אגרסיבית. לנבדקים הוצגה סדרת תמונות בעלות תכנים חמודים יותר ופחות, ובידיהם הונחו ניירות אריזה עם בועות אוויר (פצפצים). פיצוץ הבועות שימש כמדד לאגרסיביות - הרי פיצוץ הפצפצים הוא פעולה אלימה בזעיר אנפין, וגם מיידית ומספקת. באופן מובהק, הנבדקים שצפו בתמונות החמודות יותר - פוצצו יותר בועות אוויר. כלומר, היו להם יותר אגרסיות לפרוק.

הקישור הנוירולוגי בין התגובות לגירויים החמודים לא לגמרי ברור, אבל הסברה היא שחמידות ואגרסיה מעוררות תגובות כימיות דומות במוח. צפייה בדמויות חמודות מעוררת בבני אדם רצון לטפל בדמות החמודה. מחקר משותף לפסיכיטארים וחוקרי פסיכוביולוגיה, שפורסם ב-2009, איפיין גם את "סכמת החמידות", כלומר את מבנה הפנים התינוקי שמעורר מקסימום אמפתיה ורצון לטפל בקרב מבוגרים. במחקר זה, הוצגו תמונות מטופלות של אותם פנים תינוקיים, כשכל פעם הועצמו או צומצמו מאפיינים פיזיים שלהם - עיניהם הוגדלו, מצחם הוקטן, אפם הוזז וכו'. ככל שהתקרבו לאותה תבנית אחת - התינוקות נתפסו כחמודים יותר על ידי הנבדקים, ועוררו בהם יצר טיפולי גבוה יותר.

View this post on Instagram

A post shared by Cuteness Overdose (@cuteness.overdose) on

View this post on Instagram

A post shared by Cuteness Overload (@bckcutie) on

אולם שוב, אם צפייה בתמונה חמודה מעוררת בנו את הרצון לטפל, מאיפה מגיע יצר האלימות הזה? הן יצר הטיפול וההגנה ויצר האלימות מפעילים אזור דומה במוח. שתי הפעולות - אינטראקציה עם חיה חמודה אבל גם הכאה והפעלת כוח - משחררות בפרק זמן קצרצר כמות גבוהה של המוליך העצבי דופמין לקליפת המוח, ושתיהן מעבירות את הדופמין באותו הנתיב במוח, באזור שזכה לכינוי "נתיב הסיפוק" בדיוק משום שזו התחושה שהוא מעורר בנו כשהוא מוצף בדופמין. סברה אחת, אם כך, טוענת, שמדובר במעין "בלבול" פרשני; המוח מוצף תחושת סיפוק, והוא מפרש אותה כמעט מיידית כרצון לחמול וללטף, אבל גם כרצון למעוך ולכתוש משום שאלה שתי הפרשנויות המקובלות לפעילות הכימית הזו.

מחקר חדש יותר, שפורסם ממש בשבועות האחרונים וסוקר, בין השאר, בניו יורק מגזין, טוען שלא מדובר בבלבול אלא בפעולה מכוונת. לפיו, צפייה בדימויים חמודים מעוררת בנו גם תסכול מיידי, שהרי מדובר בתמונה ואנחנו לא באמת יכולים ללטף או להחזיק את המצולם בה. כשמדובר בתינוקות, התסכול גדול פי כמה משום שאנחנו רוצים לטפל בו וחוששים מפני מה שעלול לקרות לו אם לא נטפל בו. הרגש המיידי הזה, הרצון המיידי הזה לטפל ולגעת, מציף אותנו בכזו עוצמה, שהתוקפנות משמשת לגוף כאיזה מנגנון של מינון וייצוב. "נראה שהמחקר שלנו מדגיש את הרעיון שתוקפנות החמידות היא דרכו של המוח 'להרגיע' אותנו, בכך שהוא מתווך לנו את רגש היותנו מוכרעים או המומים", כתבו החוקרות קתרין סטאברופולוס ולורה אלבה מאוניברסיטת קליפורניה. הן השתמשו במילה "מדגיש" משום שסברת המינון והמיתון הועלתה כבר ב-2013, בתחילת המחקר בנושא.

View this post on Instagram

A post shared by Coolest Monkey In The Jungle (@cuteness) on