השבוע זכינו בשני ערבים מול הטלוויזיה עם בניו של ראש הממשלה: אבנר ב"המרדף" בכאן 11 ביום שני, יאיר בחשיפת תמלילי חקירתו בחדשות 12 ביום שלישי. איזו התרגשות, ממש סדרה של HBO לעומת התאגיד. חידון התנ"ך מול סיקוול של "ג'וקר". הרי ברור שיאיר יצא מהחקירה הזאת ורקד עם עצמו מול הראי, לא? יאיר ואבנר כל כך שונים זה מזה, שאי אפשר שלא לתהות אם צפינו בשתי סדרות שונות או שבכלל מדובר בסדרת טוויסט ובסוף יתברר שאחד מהם בכלל לא קיים, אלטר אגו של אדם מעורער. המציאות תמיד קצת יותר מורכבת, אבל התקשורת מפמפמת אותם באופן נלהב כשתי דמויות מראה. מלאך ושטן, כאלה שמגיעים אלינו בצמתי מוסר בחיים שבהם אנחנו צריכים להגיע להכרעה, ומתיישבים כל אחד על כתף אחרת.

תמלילי החקירה של יאיר הם רצף מפעים של קללות, השמצות ("גדעון סער אנס"), פולקלור כיפי (ניר חפץ גורר גופה), בכיינות, קורבנות, האשמות, חוסר כבוד מופגן ומתריס לתהליך החקירה, גידופים מלוא החופן. אי אפשר שלא לקרוא אותם בהשתאות ולהתפלש בבוץ. קצת כמו העונג שבצפייה בטנטרום של ילד שאינו שלך והיה לך העונג לא לגדל. הקרב של הצ'ייסר איתי הרמן עם אבנר היה לעומת זאת מופע מאופק ומקסים, כשאבנר בתפקיד הבן של החברים שמתיישב על הפסנתר אחרי ארוחת הערב ומנגן נפלא. 

אבל אם נהניתם מהמתיקות הביישנית והמכונסת של אבנר ב"המרדף", דמיינו שם את יאיר.

עידו רוזנבלום: מי היה הנשיא האמריקני הרפובליקני הראשון?
יאיר: מעניין לי ת'תחת, מה זה השאלות האלה? מה אתה שטאזי? הרמן, יא גסטפו, זה אתה מחבר את החרא הזה?
עידו: מה היה סרטו של היצ'קוק שזה באוסקר?
יאיר: חלאות. לבנים של אריק שרון הייתם שמים שאלות כאלה? בחיים לא. הם קיבלו את השאלות הקלות. ועוד אתה עידו, שכולם יודעים שפעם רצחת אתיופי וקברת את הגופה, ממש פאר היצירה אתה, לא מתבייש?
עידו: מהי מיטוכונדריה?
יאיר: ציד מכשפות ושפיכות דמים, זה מיטוכונדריה, נראה לך תקין מה שאתה עושה פה? רוזנבלום והרמן מאפיה. מדינת משטרה. נאצים. זבלים.
עידו: מה החיה שלא מפסיקה לגדול?
יאיר: לובסטר
עידו: וואלה!
יאיר: מה חשבת, הזין שלי? יא קקה, יא פח, אני לא אשתף פעולה לא איתך ולא עם אף אחד שהוא לא במשפחה הגרעינית שלי כולל קאיה ז"ל.

המהלך הושלם: ביבי הוא טוב

היכרות מעמיקה עם עולם משפחות ההון שלטון, שמבוססת כמובן על צפייה אובססיבית ב"יורשים" ואבחון יאיר נתניהו כרומן רוי עם טיפה פחות צ'ארם, מגלה שיש כאן מעין היפוך תפקידים בין בן בכור לצעיר. במונחי פסיכולוגיה קלאסית, יאיר אמור להיות המאופק והרציני וממשיך הדרך בעוד אבנר פורק כל עול. וויליאם והארי, נגיד. אחד מממש את הציפיות החברתיות ממנו, נישא למישהי שמזכירה מזויות מסוימות את אמו ומקריח, בעוד השני מצטלם בווגאס עם התחת בחוץ ומסתבך בשערוריית מדים נאצים במסיבת תחפושות.

אבל כאן זה לא ממש מסתדר, אז נוטים פשוט להשוות את יאיר לשרה ואת אבנר לביבי. אי אפשר שלא לתהות אם על אבנר נגזר קצת להיות הבן הטוב (הבן הטוב = אדם שמתנהג באופן נורמלי) כי פשוט אין לו ממש ברירה, הוא לא יכול לטפס על אותו עץ כמו אחיו. לכל ג'ופרי חייב להיות טומן. יאיר משתולל בטוויטר? אין מנוס, אבנר חייב להיות ארכיאולוג עכשיו. אולי זה עובד גם הפוך. אבנר יתקבל לפוסט דוקטורט בהיסטוריה? שיט, יאיר יהיה חייב להשוות ולהעלות עם חשפנית בתא המטען. האם יום אחד הם יצליחו לנהל חיים נפרדים ועצמאיים שלא מורכבים רק מיחסים משפחתיים ורגשיים סבוכים? כנראה שלא, אבל מישהו בעולם הזה הצליח?

המרוויח הגדול מכל זה: ביבי. זה כנראה החלק הכי מדהים כאן. יאיר תמיד מושווה לשרה. ברשתות החברתיות, בתקשורת, כבר שמעתם את זה - "מטורלל כמו אמא", "יאיר הוא שרה בבן", זה כבר שנים ככה. היא חוטפת את האש במקום ביבי. היא המשוגעת והרעה והפסיכית וביבי הוא המסכן שנשוי לה כי "יש לה עליו משהו, בטוח". האם העולם עובד ככה? לא. אבל זה לא הנושא כרגע. יאיר הוא הבן המתוקשר, שנחשב לחלק מהמעגל הקרוב לשרה ושגם חולק איתה מאפיינים אישיותיים. שונאים את שרה, שונאים גם אותו.

ופתאום אנחנו מכירים את אבנר, ומתאהבים בו מתוקף היותו לא יאיר. מתוקף היותו לא יאיר הוא גם לא שרה, אז מי הוא? אה, ביבי! בטח שמעתם הצהרות נרגשות כמו "חייבים לתת לביבי קרדיט על ילד כמו אבנר", השוואות במראה בין יאיר לשרה ובין אבנר לביבי (האמת ששניהם דומים לשרה), השוואות בין למדנותו וחוכמתו של אבנר לזו של אביו. המהלך הושלם: יאיר מתויג כרע ומקושר לשרה, אבנר מתויג כטוב ומקושר לביבי ולכן, לוגית, ביבי מתויג כטוב. האישה מתפקדת כבשר תותחים, הילד הגדול מסיט אליו את האש, הילד הקטן משפץ לו את התדמית, כולם עושים משהו בשביל ביבי.