"סיימון מוצא את דרכו" הוא ספר נוער קומי מאת בקי אלברטלי שעוסק ביציאה מהארון, אבל לא רק. הספר משאיר מקום לעסוק באהבות נכזבות, ביטחון עצמי, שומן, בריונות, ואפילו החשיבות של משפחה. "באהבה, סיימון" של גרג ברלאנטי, שמבוסס על "סיימון מוצא את דרכו", הוא סרט נוער קומי שעוסק ביציאה מהארון. אבל רק ביציאה מהארון.
סיימון ספיר הוא תלמיד תיכון ממוצע לגמרי - הוא אומר את זה בעצמו. הוא גם הומו, ומאוד מודע לכך, וזה לא משנה לו בכלל. אבל החיים שלו משתנים לגמרי כשהוא רואה בחשבון הטאמבלר של בית הספר פוסט של נער שמכנה את עצמו "בלו". בלו שופך את הלב באותו פוסט, ועל הדרך מציין שהוא הומו. סיימון שולח מייל לבלו וחותם עליו בשם הבדוי "ז'אק".
בלו וסיימון מתחילים להתכתב, והכל בסדר עד שמרטין אדיסון, תלמיד מהשכבה של סיימון, מגלה את התכתובת בין בלו וסיימון ומצלם אותה. מרטין מתחיל לסחוט את סיימון: אם סיימון לא ישדך אותו לחברתו הטובה אבי, מרטין יפיץ את המיילים של סיימון ובית הספר כולו ידע שהוא הומו. אבל סיימון רוצה להיות זה שיחליט בעצמו איך, מתי ובפני מי לצאת מהארון, והוא גם חושש שבלו ינתק ממנו מגע אם הסוד שלהם ייחשף.
זה כן הסיפור שבו מתמקדים הסרט והספר, אבל הספר עוסק גם בבעיות אחרות שנפוצות מאוד בקרב בני נוער. הסרט, לעומת זאת, מתמקד אך ורק בסיימון ובסיפור היציאה שלו מהארון. אותי זה די אכזב, כי כמו כל מי שקרא את הספר, אני יודעת שסיימון והסיפור שלו הם ממש לא העיקר ב"סיימון מוצא את דרכו" (שראה אור בעברית ב-2016, בהוצאת מטר). אני רק בת 12, אבל בזה אני בטוחה.
במבט לאחור אפשר לומר שהבאתי על עצמי את כל הבעיות שלי עם "באהבה, סיימון". אני בכל זאת שמחה שקראתי את הספר לפני שראיתי את הסרט, כי לא שהסרט גרוע, אבל פספסו שם עניין די רציני - ואני לא הקוראת היחידה שהתרגזה ממנו. לזה עוד אגיע, אבל לפני שאני מתחילה אני מזהירה מראש: יהיו כאן כמויות ענק של ספוילרים, אז הישמרו לכם.
הדבר הראשון שגרם לי להשתנק, ממש בדקות הראשונות של הסרט, הוא העובדה שיש לסיימון רק אחות אחת - נורה, האחות הקטנה. בספר יש לסיימון גם אחות בכורה בשם אליס, שלומדת בקולג'. אליס היא לא דמות חשובה או מרכזית בספר, אבל היא חלק גדול מהחיים ומהאישיות של סיימון. זה מחזק את הטענה שלי: הסרט מצמצם את הסיפור. אבל זאת הייתה אכזבה קטנה של כמה רגעים שפגה די מהר ברגע שמצאתי משהו אחר להתרגז בגללו.
>> מבקר הקולנוע של mako (ואבא של רונה) דווקא אהב מאוד את "באהבה, סיימון
לדוגמה, האישיות של הגיבור. סיימון של הספר הוא די חנון וגיק, מה שגרם לי לאהוב אותו כל כך. בספר הוא מעריץ אדוק של ספרי "הארי פוטר" ואפילו מתחפש לסוהרסן במסיבת הלואין. בספר סיימון מוצג כהומו, חנון, גיק, חבר טוב ואח אוהב. בסרט, סיימון מוצג כהומו. רק הומו. ככה הסרט מתעלם לגמרי מהטענה של סיימון עצמו: העובדה שהוא הומו לא משנה כלום. זאת סתם ההעדפה שלו. לא מי שהוא. הוא עדיין סיימון, ואפילו אמא שלו אומרת את זה.
בספר, אתה מכיר את סיימון בהדרגה, ממש כמו בתהליך ההיכרות של בלו וסיימון, וזה היה אחד הדברים היפים (מתוך מאות) בכתיבה של בקי אלברטלי. גם בסרט עשו משחק די יפה עם הדמות של בלו, בטח תשימו לב לזה: הקול של בלו משתנה במהלך הסרט בהתאם למי שסיימון חושב שהוא. למשל, בתחילת הסרט, כשסיימון חושד שתלמיד מהשכבה שלו בשם קאל הוא בלו, סיימון קורא את המכתבים מבלו בקולו של קאל. זו בחירה קולנועית מצוינת בעיניי, ודרך מעולה להציג את הבלבול של סיימון מכל הנושא.
ויש בסרט עוד הרבה דברים טובים ונאמנים לספר. הוא בעיקר מציג את הסיפור בצורה קלילה, ובדיוק כמו הגיבור שלו, לא מציג את הנושא כדרמה גדולה מדי. אבל "באהבה, סיימון" לא מממש את הפוטנציאל שלו - ולא רק בגלל צמצום הדמות של סיימון ושל כל הסיפור, אלא בעיקר בגלל נפילה אחת ענקית. אני לא יודעת אם אני היחידה שזה הפריע לה, אבל מבחינתי זה פספוס אמיתי של הסרט, וחבל.
שמה של הנפילה הוא ליאה ברוק, שהיא ללא ספק הדמות הכי טובה ב"סיימון מוצא את דרכו", לפחות לדעתי. כל כך טובה, שהיא אפילו קיבלה ספר משלה שיצא השנה. ייקח קצת זמן עד שהוא יצא בעברית, אבל שמו באנגלית הוא "Leah on the Offbeat".
ליאה מתמודדת עם הרבה דברים משל עצמה ב"סיימון מוצא את דרכו". לדוגמה, ההתאהבות בידיד שלה, ניק: בסרט היא אפילו לא מאוהבת בו, וזה מאכזב במיוחד כי בספר זה חלק די גדול מההצגה של הדמות שלה. ליאה היא נערה מלאה, קצת בודדה, והביטחון העצמי שלה ברצפה. ניק, לעומתה, הוא יפה ומקובל, וזה נותן לה את הרושם שבחיים לא יהיה לה סיכוי איתו. אני משוכנעת שאינספור קוראות התחברו לחלק הזה בדמות שלה.
קתרין לנגפורד המוכשרת, שמגלמת בסרט את ליאה, היתה יכולה לעשות את זה כל כך טוב. בכל זאת, היא האישה שמשחקת את הדמות הטראגית של האנה בייקר מ"13 סיבות", שהתמודדה עם דברים דומים. הצופים מפסידים פה חלק ענק מדמות מעולה, שלא מקבלת את הכבוד המגיע לה. האינטרנט מלא באנשים שצפו בסרט וטוענים שליאה היא דמות נוראית ומיותרת, או שהיא סתם מגעילה. וזה לגמרי לא הרושם שהספר נותן לך על ליאה.
ציינתי שבספר, במסיבת ההלואין, סיימון לובש תחפושת של סוהרסן. זו תחפושת ארוכה יחסית שדורשת גלימה. באותה מסיבה, ליאה לובשת תחפושת עם מכנסיים קצרים שחושפים את הירכיים שלה - אחד הדברים שהיא הכי שונאת במראה שלה. כשהיא וסיימון יושבים ביחד, הוא קולט שהיא עצובה בגלל זה ומכסה קצת את הירכיים שלה בגלימה שלו. זה משפר את המצב הרוח שלה מיד, וזו סצנה שגורמת לך להתאהב בשתי דמויות מדהימות בו זמנית, והסצנה הזאת לא קיימת בסרט.
ליאה מתמודדת בספר עם בעיות ביטחון רציניות. היא סובלת מתסביכי נחיתות, מרגישה מכוערת ומקנאת באבי, בין השאר כי סיימון בוחר לצאת מהארון דווקא בפניה - ואבי היא ידידה חדשה שלו - למרות שהוא מכיר את ליאה מאז ומתמיד. ממה שקראתי על "Leah on the Offbeat", הקשר בין ליאה ואבי ממשיך שם לכל מיני כיוונים מעניינים.
"באהבה, סיימון" הוא סרט טוב, ויש לו סיכוי להשפיע על בני נוער להטב"ים ועל איך שהסביבה מקבלת אותם. אבל הוא היה יכול להשפיע גם על בני נוער עם בעיות אחרות, בדיוק כמו שעושה הספר. וזה פספוס קטן, אבל בהחלט משמעותי.