מי שיילך לקולנוע בשבועות הקרובים יוכל לראות את מרגו רובי וכריסטיאן בייל על מסך אחד ב"אמסטרדם", לצפות בוויולה דיוויס במלוא עוזה ב"לוחמת", להתרשם מזוכה פרס דקל הזהב "משולש העצבות" ולחזות בהיסטוריה הוליוודית עם "אין גברים כאלה" – אבל נראה שאת הצופה הישראלי הממוצע זה לא מעניין במיוחד. זה לא מעניין אותו כי אפשר לראות בבתי הקולנוע בימים אלה את "קריוקי", וקשה למצוא אנשים שיוצאים מהסרט הזה בלי כוכבים בעיניים.
"קריוקי" הוא אחד הסרטים הכי מדוברים בארץ השנה, ולא רק השנה; כבר עבר זמן מאז שסרט ישראלי היה לקונצנזוס כל כך אהוב. זה קורה בזכות התסריט והבימוי החדים של משה רוזנטל, ההופעות הפנומנליות של ריטה שוקרון וששון גבאי והנוכחות הג'ורג'-קלוני-ית של ליאור אשכנזי - אבל יש עוד גורם אחד שהופך את הסרט הזה ללהיט: המוזיקה. ישנם רגעים ארוכים בסרט שבהם לא נאמרת מילה, וכל שאנחנו מסתמכים עליו הוא הבעות פניהם של שוקרון וגבאי, והמוזיקה, שמסבירה לנו בעדינות ובשכל מה מאיר וטובה, הדמויות הראשיות בסרט, רוצות – וגם מה לעולם לא יהיה להם. לפסקול המקורי של "קריוקי" אחראים שני אנשים: ליאור פרלה וגל לב, שאף זכו בפרס אופיר על עבודתם בסרט.
לב, למעשה, מופיע ב"קריוקי" בתפקיד קטנטן בעצמו - כבן הזוג של אחת מבנותיהם של מאיר וטובה. ובכלל, הוא אינו רק מוזיקאי: המלחין העסוק הוא גם שחקן בוגר ניסן נתיב, ומי שגדלו על "האי" ו"גאליס" והתבגרו והספיקו לראות את "פצועים בראש" ודאי זוכרים אותו ואת בלוריתו המתנפנפת.
בין לימודי המשחק לבין התפקידים שעשה בטלוויזיה, לב הבין שהשכלתו המוזיקלית יכולה להתאים גם להלחנת סדרות, סרטים והצגות תיאטרון. "תמיד למדתי מוזיקה", הוא מספר בשיחה עם מאקו, "ובניסן נתיב פרץ העניין של הלחנת מוזיקה להצגות. התמכרתי לזה, וכשיצאתי החוצה ושיחקתי בסדרות, תמיד הייתי שואל מי עושה את המוזיקה - ולאט לאט זה התפתח". מאוחר יותר לב לקח חלק בהרכב המוזיקלי "סודהביט", שם שיתף פעולה עם נינט טייב; בזכותו הכיר לראשונה את משה רוזנטל, שביים את הקליפ לשירם "אבל חבל" - ומשם הכל היסטוריה.
להיות עצמך כשאתה מגשים חזון של אחר
"פרלה כותב מנגינות מדהימות, ויש לנו שותפות מעניינת ביצירה", מספר לב על שותפו ליצירה, איתו עבד כאמור ב"קריוקי" - וגם ב"הדרך חזרה", סרט קצר שביים רוזנטל לפני כחמש שנים. אבל בתור מוזיקאי שמלחין לסרטים ולסדרות, לב לא משתף פעולה רק עם המלחין שלצידו אלא גם, כמובן, עם הבמאי: בשונה ממוזיקאים "עצמאיים", שחופשיים לייצר איזה צלילים שעולים על דעתם, מוזיקאי שמלחין עבור יצירה קיימת צריך להיות קשוב לאמירה שזו מנסה להדהד. "כשאני מקבל סצנה, אני חושב מה הרצון של הדמות ומנסה להבין מה אנחנו מנסים להגיד פה", מסביר לב.
מה הנחה אותך ואת ליאור פרלה בהלחנה של "קריוקי"?
"משה רוזנטל הנהיג את הדבר הזה. עשיתי עם משה עוד שני סרטים קצרים, ויש לו חזון מאוד ברור למה שהוא צריך, לפחות ברובד הוויזואלי. למשל, בסצנת הפתיחה, שעוקבת אחרי המזראטי של איציק שנוהג ברחובות חולון – היינו צריכים דרמה, היינו צריכים משהו גדול. משה היה שולח לנו רפרנסים, כמו פס הקול המוזיקלי של ג'וני גרינווד ל'המאסטר' של פול תומאס אנדרסון".
יש שאיפה לחותם אישי כשאתה מגשים חזון של מישהו אחר?
"ברור, זאת לגמרי יצירה שלי. חד משמעית".
ואיך זה עולה בקנה אחד עם זה שמשה הוא המפקד?
"משה הוא הקו המנחה. אני שומע את מה שמשה צריך ומה שמתבקש, ובסופו של דבר, מקבל את המילים ומתרגם אותן למוזיקה. ב'קריוקי' ספציפית יש גם שירים קיימים. לא יכולנו להשתמש בהרבה שירים קיימים בשביל המון מסצנות הקריוקי בגלל זכויות יוצרים".
בזכות המנהג של איציק (ליאור אשכנזי) להרים מסיבות קריוקי נהנתניות, הדרמה האנושית והקאמרית הזאת הופכת למחזמר לרגעים. לפי לב, השיר "Lady D'Arbanville" של קאט סטיבנס (אותו איציק שר במסיבת הקריוקי הראשונה בסרט) היה נעוץ בתסריט, בדומה ל"זה הזמן לסלוח" אותו טובה (ריטה שוקרון) מבצעת באותה הסצנה. אבל זה לא היה המצב בכל הנוגע לסצנת הקריוקי הזכורה ביותר בסרט: הסצנה בה מאיר, בגילומו של גבאי, מבצע גרסה בלתי נשכחת ל"מה חשוב היום" של אבי טולדנו.
"בשביל השיר שמאיר ישיר בקריוקי היו כמה אופציות", מספר לב. "אחת מהן הייתה 'חייך וחיי' של בועז שרעבי. הקלטנו את ששון עם שתי האופציות. אני הייתי בעד 'מה חשוב היום' עוד מראש. זה ישב עליו יותר טוב, וזה שיר כל כך מרגש".
זה שיר אקזיסטנציאליסטי, וזו גם המהות של מאיר – אדם שמחפש משמעות.
"מבחינה אקדמית, אפשר לומר את זה, אבל מה שקרה זה שששון בא וביצע אצלי באולפן וזה פשוט היה וואו".
"קרה לי הרבה שעצרו אותי ברחוב וביקשו סלפי", מספר לב על הפרסום שקיבל עקב עבודתו כשחקן. "אחרי 'האי' הלכתי ברחוב והיו מבקשים ממני סלפי, וגם בעקבות 'פצועים בראש' זיהו אותי. זה מחמיא, זה כיף". היום, לעומת זאת, פועל לב בעיקר כמוזיקאי: מלבד פסקולים לסרטים וסדרות הוא יוצר גם מוזיקה לפרסומות, יחד עם זוגתו אולגה חייט. "אני מוזיקאי, אבל כשהייתי בניסן נתיב, למשל, הייתי מאוד במשחק. זה לא סותר לי", הוא מסביר, "אני יכול לשחק ולעשות מוזיקה. כיום אני מתעסק יותר במוזיקה, זאת הפרנסה שלי. היום אני אוהב לשחק הרבה יותר משאהבתי פעם, ופעם כל מה שרציתי היה לעשות מוזיקה".
היית צריך לזכות באופיר כמלחין כדי להבין שאתה רוצה לחזור להיות שחקן?
"לא, לזכות באופיר זה היה נהדר ואחלה גושפנקא וממש לא מובן מאליו, אבל אני עדיין אמשיך לעשות מוזיקה. זה לא שזכיתי באופיר ואפרוש למשחק. כמוזיקאי וכשחקן שעושה מוזיקה קראתי כל כך הרבה סצנות ולכן יש לי עומק רחב של הבנה כדי להרגיש את הדברים. אני מבין דמויות".
"אני לא יכול לעשות מוזיקה רק להצגות פרינג', אני צריך להתפרנס"
לב הוא אמנם מוזיקאי זוכה פרס אופיר שגם מופיע פה ושם בסדרות טלוויזיה (תכף ישתתף בסדרת הנוער "סיבוב מסוכן", בה יקבל הזדמנות להפגין את האיטלקית שלמד מבית), אבל גם הוא לא יכחיש שקשה מאוד להתפרנס כאמן בישראל – במיוחד אחרי שלוש שנים די בלתי אפשריות מבחינת תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ.
כשהקורונה הכתה, היית מהאמנים שקמו והלכו לעבוד בפיצריות?
"לא, כי אני גם מלחין הרבה לפרסומות".
ובזה אין מחסור?
"יש בזה תחרות קשה, כי אין הרבה שעושים את זה, אבל זאת עבודה. יש הבדל בין אמנות למלאכה. אני גם עושה מוזיקה לפרויקטים שהם גם לא אמנותיים במיוחד; פרויקטים בלי במאי שאני אחשוב איתו ביחד כל הזמן. ליצור אמנות בישראל זו בחירה. אני גם איש מלאכה. יש אמנים שיגידו 'אני לא עושה פרסומות, רק סרטים'".
ואתה אומר "יש לי שכר דירה ואני צריך ללכת למכולת"?
"בדיוק. יש מציאות, ואני לא יכול לעשות מוזיקה רק להצגות פרינג', כי אני חי בתל אביב וצריך להתפרנס. יש לי את היכולת להתפרנס ממוזיקה שזה מדהים, אבל זה עניין של בחירה וזה מאוד קשה. מלא פעמים אני יכול לשלוח סקיצות ולקוחות אומרים לי 'זה חרא'. וזה מעליב. מוזיקה זה מקצוע חשוף וקשה, אבל אתה יודע, ברגע שאתה מקבל על זה המון כסף אתה אומר 'יאללה, תעבידו אותי, הכל טוב'. זה קשה להיות אמן בישראל, אבל קשה להיות כל דבר. המון מקצועות הם קשים".
אז אתה לא מתלונן?
"טפו טפו טפו. יש לי על מה להתלונן, אבל אני בוחר שלא".