בתחילת השבוע דיווח העיתונאי העזתי חאזם בלושה על אירוע קשה שבו ביתה של משפחה נהרס מפגיעת טיל ישראלי. אחת הנשים, סנעא אל כולאכ, נקברה תחת ההריסות למשך שעות לצד בנה. לאחר שחולצה והועברה לבית החולים, גילתה כולאכ שבעלה, שלושה מילדיה, אשתו של בנה ונכדה בן השנה נהרגו בתקיפה. בלושה, שמדווח על המערכה הנוכחית בוושינגטון פוסט ובכלי תקשורת זרים נוספים, חש את סבלה העצום של כולאכ, וכמובן דואג בעצמו לבני המשפחה שלו, אבל בכל הנוגע לסיקור האירועים, מבחינתו, התחושות שלו אינן העיקר. "זה נורא, זה שובר את הלב, אני פלסטיני ואני בן אדם. אבל הסיפור חייב להיות על מה ש*הם* מרגישים ועל דיוק בעובדות. עיתונות היא משהו נפרד מהתחושות שלי".
בלושה אמר את הדברים בשיחה עם עורך מגזין הניו יורקר דיוויד רמניק, שהתקשר אליו כדי לשמוע איך עיתונאים עושים את עבודתם ברצועת עזה בסבב הלחימה הנוכחי, ופרסם קטעים מהשיחה באתר האינטרנט של המגזין. העיתונאי, שחי כל חייו ברצועה והוא אב לשני ילדים קטנים, ומתורגל בדיווח תחת אש ובצל הדאגה לביטחון ילדיו, סיפר שהמחויבות שלו לאמת כבר סיבכה אותו עם שלטונות חמאס. "כתבתי גם כתבות שהיו ביקורתיות כלפי החמאס", הוא אמר. "אני לא אומר שאני חי במדינה חופשית. נחקרתי פעמיים או שלוש, כשהם היו לא מרוצים מהעבודה שלי".
באחת הפעמים הבודדות שבהן בלושה כתב על חוויותיו האישיות ומחשבותיו הפרטיות, בכתבה שפורסמה בספטמבר ועסקה גם בהתפשטות הקורונה בעזה, הוא סיפר על המחשבות שמלוות אותו מאז שהפך לאבא. כשנולד בנו הבכור, הוא שיתף, "תהיתי אם אוכל לשמור עליו ולתת לו חיים טובים בעזה הנצורה. בעשור שעבר מאז, המחשבה הזו לא עזבה אותי". לדבריו, "מעגל האלימות המתמיד בין ישראל לחמאס משמעותו לילות של פיצוצים ומדי כמה זמן – מלחמה. לאחרונה, חמאס וקבוצות חמושות אחרות שולחות בלוני נפץ לעבר היישובים הישראליים הסמוכים לגבול. ישראל משיבה בהפצצה של מתקני חמאס. זו התפאורה האלימה של חיינו".
על הקלות שבה חייהם של תושבי הרצועה יכולים להפוך לאפר, סיפר: "לא מזמן ראיינתי בחור שפתח חנות והבניין שבו הייתה החנות הופצץ ונהרס כליל. אחרי יומיים, הבניין שבו הוא גר נהרס גם כן. זו לא אשמתו, פשוט היה לו את חוסר המזל להיות בשני המקומות. כשאני רואה ילדים פצועים, לפעמים אני נותר ללא מילים. היום הלכתי לבית חולים וראיתי פעוט שנפצע בהפצצה. הוא איבד את אימו, את אחיו ואת אחיותיו. אלוהים ישמור, למה? אילו שאלות אני כבר יכול לשאול?".
בלושה אמר לרמניק כי הוא מרגיש "פריבילגי" יחסית לתושבים אחרים בעזה, משום שביקר בחו"ל וגם למד באוניברסיטה בטורקיה. "אתה יכול לדמיין לעצמך בן אדם שאף פעם לא יצא מעזה?", שאל. "הם לא מכירים עולם מחוץ למקום הזה. הם איבדו תקווה, אולי חלקם התרגלו, אבל זה לא נורמלי. מתוך שני מיליון אנשים ברצועה, לפחות מיליון מעולם לא יצאו מפה. יש להם אינטרנט, צלחות לווין, אבל הם לא חוו דברים מחוץ לעזה. הם רק צופים בדברים".
גם כשאין לחימה אינטנסיבית, בלושה מבהיר שהחיים בעזה אף פעם לא שגרתיים. "גם כששקט או נדמה ששקט, לא שקט. יש מחסור בחשמל ומים נקיים. עזה נמצאת על החוף, אבל אי אפשר לשחות בים כי הוא מזוהם בביוב. אין פה שום דבר יציב... חוץ מזה, יש את ההגבלות של חמאס, שמגביל את החופש האישי של נשים וילדות".