השבוע שיתפה השחקנית דקלה הדר פוסט חשוף ובו הודתה כי היא לא מצליחה להתפרנס מהמקצוע שלה. הדר, שגילמה בין השאר את אשתו של אדיר מילר בסדרה "צומת מילר" של קשת 12 ושיחקה בתפקידים רבים בתיאטרון, כתבה כי "היום, כשמאחורי קריירה מפוארת עם שלל תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה (ביניהם 'אשתו של' בצומת מילר) אני נאלצת להודות: אני לא מצליחה להתפרנס ולפרנס את ילדיי מהמקצוע שלי. החלום ושיברו".
הדר המשיכה וכתבה כי "לאורך כל 15 שנות חיי המקצועיים היו עליות ומורדות תקופה עם יותר עבודה, תקופה עם פחות אבל תמיד נשארתי שם עם הראש מעל המים. והנה בפתחו של העשור החמישי לחיי אני מוצאת את עצמי במשבר מול המקצוע שלי ומה שזה אומר בשבילי - משבר זהות! כי מי אני בכלל אם אני לא שחקנית?". בהמשך הפוסט, הדר כתבה כי היא משנה גישה - ומתכוונת להתחיל לקדם את עצמה בתחום. "לא רוצה להתפשר על סכום כסף שלא הולם את שנות הנסיון שלי רק כי אין משהו אחר כרגע, לא רוצה יותר שהכוח יהיה בידיים של אחרים. רוצה להחזיר את הכוח אלי. רוצה לייצר הזדמנויות בשביל עצמי, לברוא יש מאין ולא לתת לאחרים להגדיר מי אני. לא לצמצם את עצמי ל"טייפ קאסט" שאחרים מצמידים לי, ולא לתת למקצוע להגדיר מי אני".
הפוסט של הדר הפך ויראלי וצבר שיתופים רבים, ודבריה גם סוקרו בכלי התקשורת. כעת, בשיחה עם mako, היא מספרת למה החליטה לפרוק את תחושותיה דווקא עכשיו, מספרת שהכותרות שנשאו את שמה טלטלו אותה - ומודה שמאז שפרסמה את הפוסט המדובר היא כבר קיבלה הצעות עבודה רבות.
מה גרם לך לכתוב את הפוסט?
האמת שזה נבע מעניין טכני, וגם ממשהו שהוא יותר פנימי. העניין הטכני זה אתגר שהצטרפתי אליו שנקרא "לא מחכים לגודו" (השם מתייחס למחזה "מחכים לגודו", ג.מ). זה מקום שקורא לאנשים עצמאיים, ולאמנים בפרט, לא לשבת ולחכות לטלפון המיוחל של התפקיד שמציעים לנו - אלא לקום ולעשות מעשה, להתחיל לקדם את עצמך לבד. ומהמקום הזה, הייתה משימה שהמטרה שלה הייתה לשים את הלב שלנו על הגריל. ולשם זה לקח אותי, לקול פנימי שזועק, "לא עוד". אני לא יושבת ומחכה יותר. הכוח כבר לא בידיים של אנשים אחרים, ואני לוקחת את הכוח לידיים שלי ואני מתחילה לייצר, ליזום, לגדול ולעשות עדכון גרסה לעצמי. וזאת בעצם המטרה של הפוסט. אני יודעת שלקחו את זה למקומות מאוד... הכותרת הזאת מאוד טלטלה אותי. כי זה רק משפט מאוד קטן מהפוסט, שהפאנץ' שלו הוא אחר לגמרי.
אבל השורה התחתונה היא פרנסה, לא?
השורה התחתונה היא השינוי. הפרנסה היא תוצר לוואי, שהולך בע"ה להיות לי. השינוי הוא להסתכל פנימה ולראות איך אני לוקחת את הכוח לידיים שלי ולא מאשימה את המדינה, את יוקר המחיה, את המלהקים והמלהקות ואת מנהלי התאטראות. ומי שמציע לי כסף כזה או אחר, די! אני לא יושבת ומתעסקת בדברים האלה יותר. ההתעסקות היא עכשיו בעצמי, איך אני גדלה כתוצאה מהסיטואציה הזאת. אני מקווה לגדילה וצמיחה אישית, וכתוצאה מזה גם כלכלית. כן, אין ספק שזה גם העניין.
איזה תגובות קיבלת? עוררת סערה רצינית.
לא ציפיתי לזה, קיבלתי מיליון תגובות כל כך מרגשות. כל אחד לקח את זה לכיוון שלו, אבל ההזדהות היא מאוד מאוד גדולה. כי הפוסט הזה הגיע ממקום של משבר, הוא לא הגיע מ'בא לי לכתוב פוסט'. הוא הגיע ממקום של משבר מאוד עמוק שמצאתי את עצמי חווה לקראת גיל 40: ההבנה שאני מסתפקת במועט, ה'אין עבודה אז אני אקח את העבודה הזאת, שהיא לא משלמת כמו שמגיע לי' ה'אני אתפשר ואני אקח פרורים כי זה מה שיש כרגע'. אז לא. לא לא, זה המקום.
את חושבת שיש עוד כמוך שמתמודדים עם תחושות כאלה וחוששים לדבר על זה?
קודם כל, ברור. המדיה החברתית היא מקום שאתה מציג רק את מרכולתך. גם אני: עד היום מה שהצגתי ברשת זה הזמנות להצגות, תמונות מפרמיירות. המטרה שלי היא לנפץ את התדמית שאני חיה בה, ומפה לצמוח. ולתת איזה שהיא הצהרת כוונות בשביל עצמי, "קבל עם ופייסבוק", על מנת להתקדם. כי כשישבתי וחייתי בתוך התדמית, זה לא קידם אותי לשום מקום.
את מרגישה שהפוסט עשה משהו? איזשהו שינוי?
ברמת הטכנית של עבודות, כבר יש המון עבודות, מיליון הצעות שלא הספקתי לראות. אמא שלי התקשרה אליי ואמרה, 'תראי, יש לך הצעות לשת"פים'. אני לא הספקתי לראות במה מדובר. אבל יש בי שינוי: פעם הייתי אומרת 'רק תנו לי לשחק, זאת האהבה שלי, זאת התשוקה שלי'. היום, חשוב לי ליצור איזה שהוא "ביטחון" בעצמי: התחום הזה הוא הפכפך והוא פתלתל, ואחרי ההייפ הזה יכולה לבוא ירידה. עכשיו אני על איזה גל, אבל עוד שנייה יכול לבוא גל אחר ולהפיל אותי מתחת למים. אנחנו לא נהיים יותר צעירים. למקצוע הזה יש תוקף: אנחנו לא כמו רקדנים, שהתוקף של המקצוע שלהם הוא עד גיל מאוד צעיר יחסית, אבל לא רבות השחקניות שמפזזות על הבמה בגיל מבוגר. אני מאחלת לעצמי להיות על הבמה עד שאתפורר, אבל אני צריכה ביטחון. ידיעה שאני יכולה יותר מזה.
מה למשל? מה את רואה את עצמך עושה בהמשך?
להתחיל ליזום, ליצור יותר שיתופי פעולה. לראות איך אני משתמשת בקשרים שיצרתי. אולי לעשות סדנאות לעמידה מול קהל, אולי מופע משלי, אולי לשבת ולכתוב. לא המצאתי את הגלגל: יש פה גברת אחת, בת חן סבג שמה, שכתבה לעצמה תפקיד ועפה. זה לקום ולעשות, לפתח אצלי חוש עסקי, יזמות.
יש לך ב"צומת מילר" מילר אחד, שמומחה בהכל. דיברתם?
עדיין לא יצא לנו לדבר. הוא בנאדם שחושב בכיוונים האלה, יזמות וחשיבה מחוץ לקופסה, והוא באמת השראה. יכול להיות שהשיחות איתו במהלך הצילומים גם זרעו דברים כאלו או אחרים, נגיד שאמרתי לעצמי לפעמים 'לשם אני רוצה לשאוף, לשם אני רוצה להגיע'.