מהקורונה של הנסיך וויליאם ועד הפרידה של בראד פיט ובת זוגו: כמה מידיעות הרכילות של השבוע האחרון היו מפתיעות למדי עבור הקורא הממוצע, אבל מי שעוקבים אחרי עמוד האינסטגרם Deuxmoi יודעים שאלה חדשות ישנות. וכל 330,000 העוקבים האלה גם יודעים שאלה לא הסיפורים המסעירים ביותר שמסתתרים באינבוקס של חשבון הרכילות הקטן והממזרי הזה. Deuxmoi (דו מואה, "שנֵי אני" בצרפתית) מנגיש לקוראים כמות בלתי נתפסת של ידיעות רכילות קטנות וקטנוניות על בסיס יומי, כולן באמצעות הסטוריז שהוא מפרסם. ועם כל הכבוד לצילומי הפפראצי המזדמנים, גולת הכותרת האמיתית היא האייטמים העיוורים שזורמים אליו ודרכו ללא הפסקה, וחושפים את העוקבים לצד אחר, לרוב גם פחות מחמיא, של המסוקרים.
"אייטם עיוור" אולי נשמע כמו מונח פנים-ברנז'אי (הוא באמת כזה), אבל למעשה מדובר במוסד שכל צרכן רכילות כבר נתקל בו לא פעם. בין אם מדובר בכתבה הזאת של מאקו סלבס או במדור "שאלת השבוע" של וואלה! סלבס, אייטם עיוור היה ונותר מופת של טיזינג. המידע העסיסי, לפעמים כזה שגם נלקח מתוך חדר המיטות, יוכל לעלות באתרים הממוסדים רק עם ההגנה המשפטית המינימלית - מה שאומר שהסיפור אולי יסופר במלואו, אם כי בלי הפרט החשוב באמת: הידוען שלשמו התכנסנו.
עבור רכילאים, האייטמים העיוורים עשויים להצטייר כהגשמת פנטזיה - סוף-סוף מותר לך לחשוף את כל הסודות המטונפים שהסתרת, וההשלכות פשוט לא יגיעו. אבל הצרכן, שמטבע הדברים יימשך לידיעות האלה, עדיין יחווה מידה מסוימת של תסכול כשיבין שהפאנץ' נשאר בחוץ. לפעמים, כשהאיש מאחורי Deuxmoi מרגיש מספיק בטוח, הוא יחרוג מהנורמה וישאיר את שמו של המסוקר בסיפורים שלו. ברגע הזה, בעיני הקורא, לא מדובר בסתם חתיכה חסרה בפאזל, אלא בתחושת סיפוק ותגמול שמרגישה, נאמר, כמו רגע החשיפה ב"הזמר במסכה". בעידן בו אורך החיים של ידיעה הוא סביב החמש דקות, אנחנו רוצים את הכל כאן ועכשיו - ומי שלא יכול לעמוד בזה פשוט לא שווה את הפולו ואת הזמן שלנו.
אבל Deuxmoi רחוק מלפעול בחלל ריק. הוא אמנם מבין איך תוכן צריך להיראות בשנת 2020 (סטוריז קצרים, נקיים וסופר אינפורמטיביים), אבל הוא לא היה מתקיים בלי אחיו הגדולים. לאח הבכור במשפחה המשונה והממזרית הזאת קוראים "Crazy Days and Nights" (או CDAN, כפי שהוא מכונה על ידי העוקבים האדוקים), בלוג שעלה כבר בשנת 2006 ולמרות הוותק והרקורד, לא באמת זכה להכרה רחבה.
עם קרוב לעשרה פוסטים חדשים מדי יום, CDAN נשען על שתי רגליים עיקריות: אותם אייטמים עיוורים מפתים ובמקביל גם אייטמים שזוכים לתווית ה"Revealed" היוקרתית, ומספרים את הסיפור במלואו, כולל חשיפת שם הסלב. הישות המסתורית מאחורי הבלוג מכנה את עצמה Enty Lawyer (לטענת המפעיל, שנוהג לסתור את עצמו מעת לעת, הוא עורך דין גרוש בשלישית, שעובד בתחום הבידור וחי במרתף של בית הוריו), והיא זכתה עם השנים לקהילת מעריצים פעילה, שמוקדשת כולה לניתוח הרמזים שמפורסמים באתר ודיונים סביב כמה מהחשיפות הגדולות שלו. כך, למשל, עוקביו של אנטי תוהים כבר תקופה האם אנה וינטור ובוב דילן אכן הביאו לעולם ילד - סיפור שיכול וצריך לפתוח מהדורות אם יתברר כנכון - ולרוב הם באמת נוטים להסכים עם הפרסומים.
הגלילה ב-CDAN מציפה שלוש שאלות גדולות, וסוגיית הילד-לכאורה של המוזיקאי הידוע ועורכת ווג (שוב, אני צריך לדעת אם זה נכון) מחדדת את הראשונה מתוכן: ראשית, כמה מכל זה אמיתי? התשובה נמצאת אצל כמה מכלי התקשורת הגדולים בארה"ב, שלפני כמה שנים נזכרו להתייחס ל-CDAN כשהבינו שהיה הראשון לפרסם את הטענות נגד הארווי וינשטיין, קווין ספייסי ועוד טורפים הוליוודים, פשוט בצנזור שמותיהם. גם במקרה אחר, של השחקנית אליסון מאק ("סמולוויל") ומעורבותה בכת הנקסיום (שתוארה גם ב"כת הסקס של ניו יורק"), אנטי היה הראשון לדעת ולספר.
השאלה השנייה נוגעת למקורות של הבלוג, אותם אנטי דואג להשאיר חסויים. לטענתו מדובר בתוצאות של קשרים ענפים שהוא ניהל ומנהל בתעשייה, ובאנשים שהוא מסוגל לסמוך עליהם גם עם חייו שלו. בעבר אפילו רצה שמועה לפיה אחד מאותם מקורות הוא רוברט דאוני ג'וניור, וגם שמה של ג'ניפר לורנס נזרק לקלחת. השאלה השלישית, מטבע הדברים, היא איך לעזאזל עברו 14 שנים והאיש עדיין לא נתבע על ידי אחד הגורמים החזקים בסביבה. לפי אנטי, הרתיעה של הסלבס מהגשת תביעות נגדו נובעת מרצון להשאיר אותו בפינה נידחת באינטרנט, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב אליו ואל חשיפותיו.
ויש עוד נקודה חשובה ב-CDAN, כזו שמחדדת עוד יותר את המקום שלו בעולם הרכילות. הבלוג של אנטי נראה לא רק כאילו נוצר בשנת 2006, אלא גם נשאר בה. העיצוב הלואו-טקי משווה לאתר נראות וירוסית כמעט, כזו שמשאירה את הפוקוס לכמה מהניסוחים המרושעים והנבזיים ביותר שמסתובבים ברשת, כמו בחשיפה על מצוקתה הכלכלית של השחקנית והזמרת המנוחה נאיה ריברה ("Glee"), אותה אנטי תיאר כ"שחקנית העבר שהיה לה סיבוב נחמד בתכנית השירה הזאת - ולא מצאה מאז שום עבודה". ריברה, לטענתו, התקשתה אפילו למצוא מפרסמים שירצו להיעזר בחשבון האינסטגרם שלה, ונהגה להתחיל עם גברים במטרה לקבל מהם סיוע כלכלי. פוסטים כאלה, כמו גם סיפור הקעקוע-שהובטח-ובסוף-לא-קרה של ג'סטין ביבר והיילי בולדווין, מסמנים אותו בתוך גוף תקשורת שהולך נגד התקשורת עצמה, מוסד חתרני וגולמי שמחויב קודם כל לתוכן עסיסי ורק אחר כך למפרסמים או מעצבים.
לפני שנתלהב חשוב להבהיר: הדבר הזה פשוט לא יכול לקרות בישראל. נכון, ידענו כאן כבר רכילות משחירה, ממדורי הרכילות ב"העולם הזה", דרך "שליחות קטלנית" ב"ידיעות אחרונות" ועד הסיקורים העדכניים של ליאורה גולדנברג-שטרן ב"מעריב". אבל החברה הישראלית היא לא רק שמרנית - אלא גם כזאת שהלכה ונעשתה מתונה יותר וארסית פחות עם השנים. סיפורי בגידה לעיני המצלמות, למשל, בחיים לא יתפרסמו בתקשורת המקומית אלא ייעצרו לפני כן על ידי אלף יחצ"נים, דוברים או המסוקרים עצמם. גם עידן קלטות הסקס נגמר אצלנו בהמון רעש ואפס פרסומים, בעוד שבארה"ב הוא הזניק איזו קריירה או שתיים.
כי בסוף, עוד הרבה לפני שנפנטז על איזה בלוג מקומי מלא בלכלוכים, צריך לתת את הדעת על הדור החדש של עולם הרכילות שצומח כאן, ומהדהד תהליכים שקורים גם בשאר העולם. אהבת החינם שהשתלטה על הסיקור הצהוב בישראל היא כבר לא סתם טרנד, אלא הטון לפיו כולם, גם הגופים הכי חזקים שיש, נאלצים להתיישר. לא סתם עמוד כמו "ישראל בידור", עם התעקשות לכתוב רק ידיעות חיוביות ושלל סימני הקריאה שלו - בצבע אדום בגוון "לשון הרע לא מדבר אליי", כמובן - צמחו לכאלה מימדים והולידו לא מעט חקיינים. הסיקור הזה אולי נטול כלים עיתונאיים, אבל הוא זה שמוביל כרגע. החיוביות המזויפת השתלטה על הפיד, ובמובן מסוים העצלנות ניצחה.
אפשר לראות את זה כתנועה טבעית ומתבקשת - שנים היה פה נאסטי, עכשיו כבר לא - אבל אפשר גם לראות את זה כקריסה. עולם הרכילות הישראלי מסתמך היום בעיקר על פוסטים של סלבס, ראיונות ואוסף של הודעות יח"צ. עד לא מזמן גם מוסד הפפראצי היה חלק מהרשימה, אבל אחרי שנים של מחלות רקע שונות (כמו פפראצי מוזמן) הוא נדבק בקורונה וכנראה נפל. ההתרסקות הזאת, שרק התחדדה בשנה האחרונה, מאלצת אותנו, חובבי הטינופת, לפנות אל השוליים ולגלות מחדש אתרים כמו CDAN וחשבונות אינסטגרם כמו Deuxmoi - יהלומים של רפש בתוך שדה של אבנים מתחסדות.