הספר "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאלה אנדה יצא לאור בגרמנית ב-1979, אבל הפך להצלחה עולמית מסחררת רק כמה שנים לאחר מכן, כשב-1983 יצא התרגום שלו באנגלית ושנה לאחר מכן יצא הסרט שמבוסס עליו (וגם התרגום העברי). דור שלם גדל על הסרט הזה, וזוכר היטב את הקיסרית הילדית, דמות שלא מקבלת המון זמן מסך, אבל משמעותית מאוד לעלילה.
תמי סטרונך, מי שגילמה את הקיסרית, לא הלכה בדרכם של ילדים שחקנים רבים אחרים, ונטשה את החלום ההוליוודי. אבל בראיון חדש ל-Vice, סטרונך בת ה-48 מספרת שהיא תבצע בקרוב קאמבק למסך, גם הפעם בסרט פנטזיה, ומודה שמעולם בכלל לא היה לה חלום להיות מפורסמת. "אנשים שואלים אותי אם הגעתי לשיא הקריירה שלי בגיל 10", היא אומרת בראיון. "אבל זה כל כך מטופש. מה זה 'שיא'? אם משהו שעשית מאוחר יותר הוא ממש משמעותי ומספק מבחינה אמנותית אבל רק 500 אנשים ראו אותי - יש לזה פחות ערך?".
אחד מפרטי הטריוויה הנשכחים ביותר הוא שסטרונך היא חצי ישראלית, אבל נולדה באיראן. אביה הוא סקוטי שהגיע לאיראן לאחר שזכה בלוטו בסקוטלנד, והחליט להשתמש ברווחים שלו כדי לעבור לטהרן ולהפוך לארכיאולוג. באיראן הוא הכיר את אמה הישראלית, והשניים נישאו אחרי היכרות והתאהבות מהירה של יומיים בלבד. ב-1979, עם המהפכה באיראן וחילוץ הישראלים, המשפחה עברה באופן זמני וקצרצר לישראל, משם לאנגליה ובסופו דבר התמקמה בקליפורניה, שם סטרונך התחילה לקחת שיעורי מחזמר בבית ספר מקומי למשחק, והתגלתה על ידי אחת המלהקות של "הסיפור שאינו נגמר" שהגיעה לבקר וראתה אותה מופיעה במקרה.
"הגעתי לאודישן מחזרות להצגה עם איפור כבד ופסים שחורים על הפרצוף, וכל השאר נראו ממש מצוחצחים. אני חושבת שהיה לי יתרון כי הייתי נאיבית לגמרי, לא היה לי מושג למה אני נבחנת", היא מספרת. הסרט, שהצטלם בגרמניה, היה באותה התקופה הסרט עם התקציב הגדול ביותר בהיסטוריה שהצטלם מחוץ לארה"ב או ברית המועצות. "גם ההורים שלי לא היו הורי תעשייה שיקפיאו את הקריירה שלהם בשביל שאני אשחק. היו להם חיים מלאים ומרגשים, והם אמרו 'בטח, נעשה את זה במשך הקיץ, אבל אז את חוזרת לבית ספר'. לא רציתי להיות כוכבת באופן נואש, רציתי לשחק באופן נואש. אלה שני דברים שונים".
כשהסרט יצא, סטרונך כבר חזרה לבית הספר ולשגרת היומיום, וחוץ מסיבוב ראיונות לקידום הסרט בגרמניה, היא לא נחשפה לציבור הרחב יותר מדי, בעיקר כי מדובר בעידן שלפני האינטרנט. אבל המעריצים מצאו דרך להגיע אליה, וסטרונך, שהייתה בשלב הזה בת 11 בלבד, גילתה מה זה אומר להיות ילדה מפורסמת. בראיון, היא מספרת שגברים מבוגרים מצאו את הכתובת שלה וחנו מחוץ לבית המשפחה בתקווה לראות אותה. גבר מגרמניה שלח לה טבעת אירוסין, ומפיקים הופיעו על דלתה והציעו לה להצטלם לסרט עם סצנות עירום. "אמרתי להם 'אני לא עושה סרט עירום, אני לא לוליטה", סטרונך סיפרה.
עם הסלידה שלה מפרסום וחוסר ההבנה של ההורים שלה בתעשייה ההוליוודית, המשפחה הגיעה להחלטה שלא לרדוף אחר קריירה הוליוודית. סטרונך המשיכה ללמוד משחק וריקוד ולהופיע בהפקות של בית הספר, ולאחר סיום התיכון עברה לניו יורק כדי להפוך לרקדנית מקצועית, מה שעבורה הייתה דרך להגשים את הרצון להופיע אבל בלי הלחצים של הפרסום. "אפילו לא שמתי את 'הסיפור שאינו נגמר' בקורות החיים שלי", היא מספרת. "מבחינתי, הייתי רקדנית, וזה פשוט לא היה רלוונטי, זה היה בקטגוריה אחרת".
בשני העשורים האחרונים, סטרונך עבדה כרקדנית ושחקנית תיאטרון בניו יורק, ואפילו הקימה להקת ריקוד משלה, לימדה ריקוד בקולג' ועבדה כמורה ליוגה. כיום, היא ובן זוגה, השחקן והתסריטאי גרג סטיינברונר, מנהלים חברת הפקות משלהם שמוקדשת ליצירת תכנים לילדים. הפרויקט הנוכחי שלהם הוא סרט פנטזיה בסגנון אייטיז שנקרא "Man & Witch", וסטרונך עשתה לו כוריאוגרפיה וגם מככבת בו. "אנחנו רוצים לחגוג גם דמויות נשיות מורכבות בגילאי אמצע החיים", היא אומרת. "אהבה היא לא רק בשביל אנשים יפים וצעירים וסטרייטים. הסרטים הישנים האלה היו קצת סקסיסטיים, אז אנחנו רוצים לתת להם טוויסט מודרני".
סטרונך מספרת שהרעיון לסרט נולד לאחר שצפתה במחווה ל"הסיפור שאינו נגמר" בסוף העונה השלישית של "דברים מוזרים", והיא הבינה שיש עדיין המון אהבה לסרט ולסיפורי פנטזיה בניחוח וינטג'. הקשר לסדרה האהובה של נטפליקס לא מסתיים שם - אחד השחקנים שמופיעים לצדה של סטרונך בסרט החדש הוא שון אסטין, שהתחיל גם הוא את הקריירה כילד בשנות השמונים ושיחק את בוב ניובי ב"דברים מוזרים", ולסטרונך יש גם אנקדוטה על שחקנית אחרת מהסדרה, מילי בובי בראון.
ב-2016 סטרונך ראיינה את בובי בראון, שהייתה אז בת 12, בכנס מעריצים, ואמרה שהיא הוקסמה מהאופן בו השחקנית התמודדה עם המפגשים הקריפיים עם המעריצים. "מישהו קפץ לבמה באמצע הראיון ונתן לה טבעת אירוסים", סטרונך מספרת. "היא הייתה כל כך הרבה יותר קולית ממה שאני הייתי בגיל 10. היה הייתה כזה 'וול, תודה' ובזה זה נגמר. כשאני קיבלתי טבעת אירוסים מגבר גרמני רציתי לשלוח אותה חזרה כי לא רציתי לקחת משהו ששווה כסף מהאיש הזה. הרגשתי אשמה ונלחצתי".