במחי שבוע אחד - איזה שבוע? במחי שלושה ימים בקושי - הודיעה משפחת ויינהאוס על שני מיזמים בכיכובה של בתם המנוחה, איימי, שמתה ב-2011 מהרעלת אלכוהול בגיל 27. הראשון: סיבוב הופעות במסגרתו תשוחזר דמותה של הזמרת בהולוגרמה, בדומה למופעים דומים שנערכו עם דמויותיהם של אייקונים מוזיקליים מתים אחרים, בהן וויטני יוסטון, מייקל ג'קסון, פרדי מרקורי, פרנק זאפה וטופאק שאקור. בני המשפחה פרסמו גם שישתמשו בסיבוב ההופעות כדי לגייס כסף לארגון הצדקה על שם איימי ויינהאוס, שפועל כדי לחנך צעירים על השפעות השימוש בסמים ואלכוהול. הפרויקט השני שהוכרז - בהודעה נפרדת לעיתונות, כמובן - הוא סרט עלילתי ביוגרפי על ויינהאוס. בדיווחים על הפקת הסרט צויין שהפעם, המשפחה "מאשרת" אותו ואת תכניו, וזאת אחרי שהויינהאוסים הביעו בשעתו זעזוע מאיך שהוצגו בתם והיחסים שלהם עמה בסרט התיעודי "איימי" שיצא לפני 3 שנים.
תוסיפו לזה את "Back to Black", סרט תיעודי נוסף על חייה של איימי ויינהאוס שעתיד לצאת באנגליה בחודש הבא ותקבלו גל חדש של גישה לחייה, ולט'ס פייס איט - למותה, של ויינהאוס שבכלל לא ידעתם שאתם צריכים. אין כל פסול בהתרפקות על כישרון מוזיקלי שאיננו עמנו עוד. זה גם נחמד מאוד שמותה של ויינהאוס וקשה לערער גם על החשיבות המוזיקלית של ויינהאוס במהלך תקופת פעילותה, אבל בואו נירגע עשר פעמים ונזכור שתקופת הפעילות כולה נמשכה כמה? שנתיים? חמש שנים, אם סופרים את האלבום "Frank", שיצא שלוש שנים לפני ש-"Back To Black" הפך את ויינהאוס לכוכבת בינלאומית? הרי עברו כבר יותר משבע שנים מאז מותה של ויינהאוס, ובשבע השנים האלה הוציאו בשמה אלבום סקיצות, אלבומי הופעות חיות, אוספי סינגלים ובי-סיידים ואף פסקול לסרט התיעודי אודותיה. איימי ויינהאוס היתה פעילה יותר ורווחית הרבה יותר במותה מבחייה.
ואולי לא נעים להזכיר את הפן המסוים הזה, אבל נוסף לתסרוקת הגבוהה ולבגדי שנות השישים, איזה לוק של איימי ויינהאוס אתם זוכרים? נכון, את הגופיות המוכתמות והמכנסיים המופשלים. את השיער המדובלל והפרצוף המבוהל. משפחת ויינהאוס עובדת קשה מאוד כדי לשמר את זכרה המוזיקלי של איימי, ועובדת קשה עוד יותר כדי להדחיק ולטאטא את כל מה שקרה לאיימי רגעים ספורים אחרי צאת האלבום "Back To Black" ב-2006: את ההסתבכויות החוזרות ונשנות בסמים, את הנישואים הפרובלמטיים לבלייק פילדר-סיביל, את הגירוש מארצות הברית או את ההופעה הטראומתית ההיא בה לא הצליחה לשיר ובקושי הצליחה לעמוד. במשך רוב הקריירה שלה, איימי ויינהאוס היתה הג'אנקית שכולם היו בעדה, ושלא הצליחה להרים את עצמה מהקרשים. לפעמים פשוטו כמשמעו, כן? לא חסרים צילומים שלה מועדת ונופלת על המדרכה בלונדון.
יש מי שרוצה שתזכרו את ויינהאוס כמודל של מוזיקה איכותית, אבל בואו לא נשכח שבחייה היא היתה מופת של טראש. אסון, תאונה שאי אפשר להפסיק להביט בה. היא ריתקה את הציבור לא רק בגלל השירים המעולים שכתבה והיכולת הווקאלית שלה, אלא גם - רוצה לומר בעיקר - כי היתה פורח הפורחים, ורצינו לראות אותה מידרדרת לנגד עינינו ואז נבנית מחדש כמו, נגיד, בריטני ספירס. את החלק הראשון קיבלנו, אבל ויינהאוס לא הצליחה לצאת מבור ההרס העצמי שנכרה לה. אין אולי מה להתלונן על ההתקבעות של ויינהאוס בזיכרון הקולקטיבי כאלילת מוזיקה מגניבה וחדשנית. אין ויכוח שנחמד יותר לזכור מישהו לטובה מאשר לרעה, ולמשפחת ויינהאוס, שמנהלת את עזבונה של הזמרת, יש לא מעט הון לגרוף מכך שתזכרו את הבת שלהם כתינוקת שנשבתה. מה שחשוב לעשות במקביל הוא להבין שהזיכרון הזה מהונדס. שיש, כאמור, מי שמרוויח ממנו, ושהדחקת הבעיות שויינהאוס סבלה מהן לא באמת אומרת שהן לא קרו. במקום לאהוב אישה מורכבת, דמות עגולה, אנחנו נמצאים על ספה של שיכחה, וזה סף שמבאס לעמוד עליו.
אבל אולי צריך לעמוד עליו, כי מה שמתסכל באמת בכל מפעל ההנצחה הזה הוא חוסר מוחלט בפרופורציות. איימי ויינהאוס הוציאה שני אלבומים - וזהו. אלה אלבומים מצוינים, נכון. פורצי דרך. היא היתה זמרת מחוננת וכותבת מחוננת לא פחות. היא היתה חשובה מאוד, אבל היא היתה גם כתם חולף על הרדאר. זה קר וציני, נכון, אבל ברמה המתמטית זה הכי מדויק שיש. התופעה התרבותית שהיא איימי ויינהאוס קרתה לפרק זמן מצומצם, קטן בהרבה מפרק הזמן בו אנחנו מתעקשים, נלחמים, על שימור זכרונה. ההתעקשות הזו לא מעצימה את חייה כמו שהיא מנכיחה כמה היא מתה, כמה היא לא איתנו. האובססיה האמיתית פה היא להיעדר של איימי ויינהאוס, ויוּ גאייז, היא נעדרת כבר שבע שנים.
ההצטרפות של איימי ויינהאוס למועדון ההולוגרמות של מייקל ג'קסון ופרדי מרקורי היא תמרור אזהרה. מי בחיים האלה רוצה להיות נר הנשמה העצוב שהוא מייקל ג'קסון? מי מסתכל על ההולוגרמה של פרדי מרקורי ואומר "או, כן, גם אני רוצה להיות מריונטת מוות שמפיקים ממשיכים לטלטל ממקום למקום"? אם אתם באמת אוהבים את איימי ויינהאוס כמו שנראה לנו ולמשפחת ויינהאוס, אתם צריכים לשחרר אותה.