סוכן כשרונות יושב במשרד שלו, ומשפחה אמריקאית טיפוסית נכנסת: אבא, אמא, בן, בת וכלב. משפחה של שיער בלונדיני, עיניים כחולות ועור בהיר. ואז סוכן הכשרונות אומר להם, "אוקיי, בואו נראה מה אתם עושים".


הידיעות מאתמול בארץ ובעולם על מותו של הקומיקאי גילברט גוטפריד, בגיל 67 ולאחר מאבק ממושך במחלה, התמקדו בשלושה מאפיינים בולטים: היותו יהודי-אמריקאי (כי זה הרי ז'אנר נפרד לחלוטין של קומדיה), תפקיד הדיבוב של התוכי יאגו ב"אלאדין" ובעיקר הקול הרם והצורם שהפך למזוהה איתו. הרגע החשוב ביותר בקריירה של גוטפריד, אבן דרך של ממש בהיסטוריה המודרנית של הקומדיה האמריקאית, כמעט ולא זכה להתייחסות. זה הרגע שבו הביטוי "Too Soon" נולד באופן רשמי, ואחריו גוטפריד המשיך לגרסה הכי מטונפת של הבדיחה הכי וולגרית, "האריסטוקרטים".

התאריך הוא ה-29 בספטמבר 2001, ובמועדון הפראיירס שבניו יורק מתכנסת אסופת קומיקאים מהטופ של הומור ההעלבות. סיבת הכינוס היא אירוע של פעם בשנה-שנתיים שכל חובב קומדיה מושבע מכיר: רוסט (Roast). קומיקאים ומפורסמים מדרגות שונות חוגגים את הקריירה של אחד מעמודי התווך בתרבות האמריקאית באמצעות הבדיחות המרושעות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, עליו וגם על עצמם. מאז שנת 2003 הרוסטים הם מותג של רשת קומדי סנטרל האמריקאית (האחרון שעלה על הגריל היה אלק בולדווין ב-2019, לפניו היו בין היתר צ'ארלי שין, ברוס וויליס, דונלד טראמפ ורוזאן בר. רשימה שלא התיישנה טוב במיוחד), ופעם אחת נעשה ניסיון לשחזר אותו בארץ, לכבודה של רבקה מיכאלי ובהובלת ליאור שליין. הרוסט של 2001, ששודר אף הוא בקומדי סנטרל, הוקדש למייסד "פלייבוי" יו הפנר - אבל האירוע ייזכר לנצח בתור זה שנערך פחות משלושה שבועות אחרי אסון התאומים.

באותו ערב בדיוק, במרחק 5 דקות נסיעה משם, תוכנית הסאטירה "סאטרדיי נייב לייב" פתחה במגדל רוקפלר את העונה ה-27 שלה. ניו יורק רק התחילה לאסוף את השברים מהפיגועים ששינו אותה לעד, ועל הבמה ניצבו ראש העיר רודי ג'וליאני (עוד אחד שהתיישן רע), נציגים ממחלקת הכבאות המקומית ומפיק העל לורן מייקלס. זה היה מסר אופטימי ומאחד, אבל הבדיחה השנונה ביותר של הערב הייתה רחוקה מלנפץ טאבו כלשהו: מייקלס שאל אם "מותר לנו להיות מצחיקים", וג'וליאני השיב "למה להתחיל עכשיו?".

"הוא השתלט על החדר": מתוך הסרט התיעודי "האריסטוקרטים"

בחזרה למועדון הפראיירס. אחרי רצף קומיקאים ועלבונות - שהתעלמו לחלוטין מהפיל שבחדר - לבמה עלה האחרון בליינאפ: גוטפריד, מי שהפך לאחד מסימני ההיכר של המוסד. זה התחיל בעוד כמה בדיחות לפי הספר, ואז גוטפריד עצר לרגע והתנצל. "אני חייב לצאת מוקדם הערב, יש לי טיסה ללוס אנג'לס", הסביר, "לא הצלחתי לתפוס טיסה ישירה, אז יש לנו עצירה במגדל האמפייר סטייט". האולם השתתק לרגע, התחיל לשאוג בבוז, ואז מישהו בקהל צעק לו שזה מוקדם מדי, "Too Soon". קשה לשחזר את מקורות הביטוי "Too Soon", היום כבר שם נרדף לבדיחות רעות מדי על נושאים טריים מדי, אבל דבר אחד בטוח: הוא לא זכה למופע בולט כל כך לפני כן.

"אני איבדתי קהל גדול יותר משמישהו איבד אי פעם", גילברט סיפר לפני שלוש שנים בראיון לפודקאסט הקומדיה של Vulture, שהקדיש פרק שלם לבדיחה ההיא ולמה שיבוא מיד אחריה. הוא גם לא הבין מה הייתה הכוונה ב"Too Soon" הזה. "חשבתי שזה אומר שלא חיכיתי מספיק זמן לפני הפאנץ' ליין", הסביר, "זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את זה". "וכשהייתי שם על הבמה, חשבתי לעצמי: 'טוב אני נמצא בתחתית הגיהינום, ונראה שהערב הזה עומד להיגמר, למה שלא נרד לרמה נמוכה עוד יותר?'".

ואז הוא התחיל לספר את "האריסטוקרטים".


האבא מוריד את המכנסיים ואת החולצה, הוא עירום לחלוטין. הוא מפשיט את האישה ומתחיל לזיין אותה על הרצפה. ואז הבן מוריד את המכנסיים.


קשה לתמלל את ההמשך של "האריסטוקרטים", בטח בגרסת 10 הדקות המאולתרת והמחרידה של גוטפריד. יש שם גילוי עריות, קיום יחסים עם חיות, תיאורים מיניים בוטים, מוגלה, צואה ועוד דברים שהנייר או המקלדת לא יכולים לסבול. אבל גוטפריד ממשיך לספר את הבדיחה, מתאר כיצד אותה משפחה מבצעת מעשים שמעלים בחילה רק משמיעה עליהם, ומוסיף פה ושם כמה הערות ביניים. רגע אחד הוא מציין שזה נשמע כמו ברכה יהודית בסגנון "חד גדיא", רגע אחר הוא אומר "תנסו את זה כשאתם מגיעים הביתה. ראיתי כמה מכם, אני לא חושב שזה יהיה הפסד כזה גדול אם מישהו פה יתלה את עצמו הלילה". כל זה, כאמור, בליווי הקול הכי צורם שידעה האנושות - שבמסגרת הנסיבות החליט לצעוק קצת יותר מבדרך כלל.

כפי שאפשר להבין מהצחוק של הקהל עוד ברגעים הראשונים, "האריסטוקרטים" אינה בדיחה מקורית של גוטפריד. ההיסטוריה שלה הולכת עשורים אחורה, ועד אותו ערב ב-2001 היא כמעט ולא נאמרה באופן פומבי. אפשר להבין למה. מעבר להיותה מנפצת טאבו, "האריסטוקרטים" היא בדיחה מאוד מגעילה, וקשה לדעת איך הקהל יגיב לה. אבל הקהל של גוטפריד, שרק חיפש הסחת דעת - דוחה ככל שתהיה - אחרי הפיגועים והבדיחה המוקדמת מדי, מצא בה הזדמנות לפורקן. אפשר לתאר כיצד כל אחד מהקומיקאים על הבמה שאג בצחוק באותן 10 דקות, אם כי עדיף לראות את הגרסה המצולמת, שזכתה להתייחסות נרחבת בסרט הקאלט התיעודי משנת 2005 שעסק באותה בדיחה. ובניגוד להרבה בדיחות אחרות, הפאנץ' הוא לא החלק הכי חשוב בה.

גרסת גוטפריד המלאה (והגרפית) של "האריסטוקרטים"


הם מזדיינים ומוצצים במשך חמש שעות. ואז הם נעמדים, ומשתחווים. סוכן הכישרונות, מבולבל מכל מה שקרה, אומר "הממ, זה מופע מעניין. איך אתם קוראים לו?". והם עונים: "האריסטוקרטים".


מה שהתחיל כהחלטה שרירותית לגירוד תחתית החבית הפך לרגע הקומי המשמעותי ביותר בקריירה של גוטפריד, בקורותיה של הבדיחה, במוסד הרוסטים ובעולמן של בדיחות שנאמרות מוקדם מדי. "לא תכננתי לספר אותה באותו ערב", גוטפריד הסביר בראיון ההוא ל-Vulture, "אולי יש לי יצר הרס עצמי גבוה, אולי אני סתם טיפש, אבל אם מישהו אומר לי לא לעשות משהו זה רק גורם לי לרצות לעשות אותו". הבדיחה הביאה לו את "הצחוק הרם ביותר ששמעתי בחיי" וגם הכרה עולמית בקרב קומיקאים ואיי-ליסטים. "יום אחד מישהו קרא בשם שלי, זה היה הריסון פורד", הוא נזכר, "הוא החמיא לי על 'האריסטוקרטים' ואמר שגרמתי לו לצחוק".

למרות שהיה אמור לשמוח מאותה תהילה מטונפת, גוטפריד לא הרבה לשחזר את הגרסה שלו ל"האריסטוקרטים". ואם הוא כבר עשה את זה, אז לפחות עם טוויסט. "הייתי במועדון ברוצ'סטר שמחייב בחוק להציב מתורגמן לשפת הסימנים על הבמה", סיפר, "אז מיד ניגשתי למתורגמנית והתחלתי להגיד ש'משפחה אחת נכנסת…'. בשלב הזה כל הקהל יצא מדעתו, כי הם ידעו מה עומד לקרות. אני סיפרתי איך 'הבן מוצץ לאבא ואז הכלב מזיין את האמא', וצפיתי בה מתרגמת את זה. היא תרגמה את הכל לשפת הסימנים, ואני מאוד מעריך אותה על זה".

לימים הוא פתח חשבון טוויטר, צעד שלא התיישב עם עולם שהולך ונעשה רגיש יותר ויותר. בשנת 2011, ימים ספורים לאחר שהצונאמי ביפן גבה את חייהם של 15 אלף איש, גוטפריד צייץ ש"יפן היא מדינה כל כך מתקדמת. הם לא צריכים ללכת לים, הים מגיע אליהם". הוא הותקף ואיבד מקורות הכנסה, אבל סירב להתנצל: "התקשרו אליי מיפן. הם אמרו שבארה"ב כל הבדיחות שלי פוגעות בול, אבל שם הן טובעות (נכשלות, ר.א)". 

מותו של גוטפריד, לאחר תקופה ארוכה שבה התמודד עם מחלת שרירים גנטית ונדירה, מסתמן כמכה אחת יותר מדי עבור חובבי הקומדיה. בוב סאגט, עוד קומיקאי העלבות אגדי, הלך לעולמו בפתאומיות רק לפני שלושה חודשים. לואי אנדרסון מת פחות משבועיים אחריו. השניים היו חברים טובים של גוטפריד, שהעלה באותם ימים תמונה משותפת איתם. "התמונה הזאת מאוד עצובה עכשיו", כתב. אחד המגיבים, כזה שכנראה מכיר את הקליינט, סימן איקס על הפרצופים של סאגט ואנדרסון וצייר עיגול מסביב לפניו של גוטפריד. "2 ירדו, 1 נשאר", כתב, ולא ידע איזה אובדן מחכה מעבר לפינה. אבל הוא לא צריך להרגיש לא בנוח. אצל גוטפריד אין דבר כזה בדיחה שנאמרת מוקדם מדי.