צפינו בסרטון התדמית של ראש הממשלה לכבוד החנוכה, או כפי שהוא מכונה בחשבונות של נתניהו ברשתות החברתיות - "ברכת חג שמח" - ומה נגיד? השכלנו והתאהבנו. השכלנו כי עד הצפייה בסרטון הנ"ל לא ידענו שנתניהו ייבש בעצמו את שלוליות הצונאמי שהבטיח יריבו דאז, אהוד ברק (הוא אפילו לא היה אז ראש ממשלה, אלא שר אוצר בממשלתו של אריאל שרון), לא ידענו שהוא אחראי במו ידיו לתוכנית ההבראה הכלכלית שהוחלה בארץ ב-2003 (ונוסדה על ידי סילבן שלום, אבל בסדר) ולא ידענו שהוא לא מצליח להתגאות בשום הישג כלכלי או מדיני מהעשור האחרון כי בכל זאת, כל הדוגמאות שהוא נותן לדני - אדם שנראה כמו כל הגיסים שלי ושלכם אי פעם - בתור לסופגניה נלקחו מהתקופה בה "דרכנו" היה השיר הכי מושמע ברדיו.
ביבי הוא שחקן, בשני המובנים האנגליים. הוא actor, כלומר אדם שמקצועו משחק על במה או מול מצלמה. יש לו את הכריזמה הדרושה לנשיאת סרטון תדמיתי, והדליברי של שורות הדיאלוג שלו אמין ומעניין. לא יעזור מה תגידו, נתניהו שם בכיסו הבלייזר שלו את אביב אלוש, תומר קאפון ואת ג'וליאן שגרן. באמת, תראו את המימיקות המדויקות האלה, את החיוך החלקי שלו אחרי בדיחת מספרי התיקים ("מי סופר בכלל?"), את הפלואו המדויק בו הוא מחליק אל תוך המשפט "תישען, תישען" אחרי שדני נוגע בטעות בכתפו, את התשוקה הבלתי ניתנת להכחשה בה הוא מביט בסופגניות שבוויטרינה ואת ההחמצה שוברת הלב שניכרת בפניו כשהוא נזכר שלא דיבר על תשתיות. יש פה עבודה מתודית, אבל המתודה הזו באה לו בקלות. זו איכות קלילה כזו, שמאפיינת ילדים-שחקנים בתפקידי הפריצה שלהם. זוז הצידה, ג'ייקוב טימרלי מהסרט "חדר", יש פצצת מתיקות חדשה על המסך, והיא לא צריכה את ברי לרסון שתסחוב אותה ממקום למקום.
במובנה השני של המילה "שחקן", נתניהו מצטייר בסרטון כחתיכת player. הוא מפציע כמו חלום מתוק, כמו נוטיפיקציה משמחת מאפליקציית קופונים, באמצע רולדין, ועוקף בתור בלי להתבייש. ברולדין, לא פחות, אלוהים, איזה פיצוח יפה של הלך הרוח הישראלי בדצמבר. הביטו בו - מלך הסניף, נסיך הסופגנים שעל ראשו כתר בלתי נראה של דקואז אגוזי לוז ותחרת שוקולד לבן. בעוד אחרים לא התקשטו לקראת ביקורם ברולדין, נתניהו יודע שצריך לדפוק לשם הופעה - שרושם טוב מתחיל ברושם חיצוני. הוא בכלל לא טורח להגיע לסניפים, כך לטענתו, ובדרך כלל הוא מבקש משלוחים. וזה ניכר ברמות. נתניהו לא שם בשביל הסופגניות. סופגניות זה שמן, זה לכלוך, זה קלוריות שלא באמת שוות את זה. אבל הוא כן הגיע עד רולדין בשביל לטרחן במוח לאנשים, שכל חטאם הוא שרצו לקנות מארז מהודר לחג. דני מדבר על סופגניות - ונתניהו משיב על מדיניות בינלאומית. דני מתבדח - נתניהו מרצין. אחרי שדני משלם, ראש הממשלה עוד מציע לו טרמפ כי הוא לא סיים לקדוח לו במוח. ומי הכי אוהב לקדוח בראש לאנשים? נכון מאוד, שחקנים ישראליים.
סרטוניו המבודחים של נתניהו הפכו למסורת חג. לאמריקאים יש את מונטאז' עצי הרפאים המפחידים של מלניה טראמפ לרגל חג המולד, ולנו יש בדיחות בנות מאתיים על חמגשיות במערכון ראש השנה של נתניהו. תכל'ס (או "תכאל'ס", כפי שגורסות הכתוביות בסרטון חנוכה המדובר) - אשרינו. כי סרטוניו של נתניהו חושפים שוב ושוב את האיכות הגדולה ביותר שלו. גם מי שלא מסכים עם משנתו הבטחונית או הכלכלית, יסכים שמדובר בכוכב. הסרטונים האלה, יותר משהם מאששים את מעמדו כראש ממשלה (כי באמת דאגנו), כשר ביטחון (באמת שכחנו) או אפילו כאזרח מהשורה (באמת לא קנינו את זה), הם מאששים את מעמדו כסלב הכי גדול בישראל. כל פריים שלו מהסרטון זועק כריזמה וכוכבות. הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות לעצמו, וזה לא נכתב בקטע פוליטי, זה למצוא סוכן ולהתחיל לחפש תפקידים.