ריטה שוקרון היא אחת השחקניות הוותיקות והמוערכות בארץ, עם רזומה מרשים של תפקידי משחק רבים בתיאטרון ובטלוויזיה - ולא מזמן היא אף זכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרטו של משה רוזנטל, ''קריוקי''. אבל לצד הקריירה המפוארת שטיפחה, היא הסתירה במשך שנים את הקושי האישי איתו התמודדה יום-יום. בשיחה עם רפי רשף ב''אינטימי'', היא מספרת על מערכת היחסים המורכבת עם בעלה אשר צרפתי, שהלך לעולמו לאחרונה.
צרפתי מת בחודש אוקטובר האחרון ממחלת האלצהיימר. שוקרון, שנהגה לבקר אותו עד יומו האחרון, משתפת כעת באופן אמיץ את הסיפור שמאחורי 32 שנות הנישואים שלהם, ומדברת על הכאב שחוותה. ''נורא רציתי לרצות אותו, כי נורא רציתי משפחה ולא רציתי לוותר על זה'', אמרה השחקנית. "היה משהו שהשאיר אותי שם. תמיד האמנתי שמתחת לכל הנפט הזה, כל הזפת הזאת, יש זהב. זה מה שהוביל אותי, מן אמביציה כזאת, שאני אוציא את הזהב''.
היה שם הרבה פחד?
''כן, אני חושבת שפשוט מאוד פחדתי ממנו. הוא היה בן אדם לא צפוי. לא הצלחתי אף פעם להבין את מה שנקרא 'מקדם ההתפשטות' שלו, עד לאן הוא יכול להגיע''.
הייתה שם אלימות?
''סוג של, כן. אם אתה פוחד ממישהו, הייתה שם אלימות''.
אמרת שהתחתנת איתו למרות שהיו לך אהבות יותר גדולות בחיים.
"כן, זה נכון. זה ממש מדויק. אבל היה משהו שסחף אותי עם אשר שבשנים האחרונות הצלחתי להבין אולי מה זה היה. כי על פניו הכל אמר 'לא' והכל אמר 'אל תתקרבי'. אבל עובדה שכן הייתי שם, ואנחנו אנשים כל כך שונים".
למה נשארת?
"אין ספק שבטוח היה לי איזשהו רווח מזה. אין ארוחות חינם מה שנקרא. אין דבר כזה שנשארתי כי הקרבתי את עצמי. נשארתי כי כנראה יצא לי מזה משהו".
אם כל כך רע לא רוצים נחמה?
"כן, אבל בשלב מסוים מוותרים. בגלל זה כל כך אהבתי את מה שקרה לי ב'קריוקי'. זאת אישה, טובה (הדמות) הזאת, שלא מוותרת על החלומות שלה, בניגוד אליי. שבשלב מסוים לא רק שאתה מוותר, אתה אפילו קצת שוכח אותם. אתה בכלל לא חי בשבילך כל כך".
במהלך הראיון, שוקרון צופה בקטע וידיאו של צרפתי, בו הוא מספר על הזוגיות המורכבת שלהם מהצד שלו. מיד בסוף הסרטון היא מגיבה: "איזה אנשים מטורפים. מזמן לא ראיתי את הקטע הזה, אני אלופת ההדחקות. אבל אני מוכרחה להגיד שבתוך הטירוף הזה הבאנו שתי ילדות שהקימו משפחה עם בני זוג כל כך תומכים, אוהבים ומכילים. הן הקימו בתים אחרים לגמרי".
זה מקל עלייך לדבר יותר?
"אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא נפטר או בגלל התהליך שעברתי. קודם כל, ברגע שאשר עזב את הבית לבית אבות, אז כבר הייתה לי הקלה, הפסקתי לפחד. כשהוא עזב, ובגלל שהפחד כבר לא היה, אז הייתי פנויה לאהוב, הייתי פנויה לסלוח. הייתי פנויה להסתכל ולראות מי זה הבן אדם. הדמנציה כנראה קילפה ממנו כל כך הרבה קליפות, כל כך הרבה דברים מיותרים, אגרסיביים ומכוערים שהיו עליו, שנשאר בן אדם תמים, טוב, חסר ישע, שאותו אהבתי. מחלתי, והלב שלי היה לגמרי לבן. של כולנו, גם שלי וגם של הבנות".
הבנות היו עדות לסצנות קשות בבית?
"שתיהן היו עדות, ברור. אי אפשר לעשות בשקט סצנות כאלה".
באיזשהו מקום את מתקשה להגיד את זה, אבל היית אישה מוכה.
"לא יכולה להגיד את זה, לא מסוגלת להכיר בזה. נגיד אם אני אומרת 'הייתי אישה מפוחדת', אז יותר קל לי".
סעדת אותו כל השנים.
"אתה לא שואל שאלות על דברים כאלה. זה הבעל שלך, האבא של הבנות שלך, הבית שלך. ברור שאני אסעד אותו, מי אסעד אותו? אני המשפחה שלו".
לנקום ולנטור זה זר לך?
"הכי זר לי בעולם, נראה לי מוציאים המון אנרגיות על נקמות. אהבתי אותו, באמת אהבתי אותו בכל הזמן האחרון. הייתי הולכת לעודד אותו ולסעוד אותו והייתי יוצאת מחוזקת".
נראה שהבנות שלך לקחו מודל איך לא להקים משפחה.
"חד משמעית. לקח לי זמן להשלים עם זה שהגדולה שלי היא לא אמא כמוני. היא לא חרדתית כמוני והיא לא צמודה ומתבטלת. היא רוצה לחזור לעבודה, מי רוצה לחזור לעבודה? לקח לי זמן לאהוב את זה ולהגיד 'איזה יופי, טוב שלא הלכת במסלול שלי'".
את מכה על חטא או מאושרת שזכית לכזאת עדנה?
"השני. בגלל זה בפרס אופיר, זה נורא מוזר, כי קיבלתי בשורה כזאת טובה ולא צפויה, ובמקום לקבל בוסט של שמחה והלב מתרחב, חטפתי בהלה. הייתי מבוהלת".