המשפט כבר היה בעיצומו כשהרמתי טלפון לרוני וביקשתי שיבוא להעיד. זה לא היה הטלפון הראשון שעשיתי לקולגה באותם ימים, אבל המגיש הוותיק סירב, כתב אחר אמר שיחשוב על זה ויחזור אלי - ולא חזר עד היום, השלישי הסכים והתחרט יום לפני הדיון. רוני לא היסס לרגע. "מותק שלי, תגידי איפה ומתי להתייצב, אני אגיע", אמר. והוא הגיע, ועוד איך הגיע. ויש משפט אחד בעדות שלו שאני לא שוכחת: רוני דניאל – כן, זה שעלבו בו שהוא דו"צ הנצחי – הצהיר שהוא עצמו היה עושה אולי כתבה ביקורתית עוד יותר על אותו אירוע בפאתי רפיח, שהסתיים במותה המיותר של ילדה פלשתינית בת 13; הוא הסביר לשופט בסבלנות (טוב, רוב הזמן בסבלנות) איך עושים כתבת טלוויזיה, ומה קורה בחדר העריכה, וגם מה חשב על האירוע עצמו.
רוני דניאל הלך לעולמו - סיקור N12:
רוני דניאל עמד לצידי באחד הרגעים הקשים בחיי. בטח הקשה ביותר בחיי המקצועיים. כשבית המשפט העליון קבע שלא היתה דיבה בכתבה ההיא, אחד הטלפונים הראשונים שעשיתי היה לרוני. לא יכולתי לעצור את הדמעות.
רוני לא היה מושלם. הוא עשה עיתונות מזן מסוים מאוד. הוא היה קצת מאצ'ו, וקצת איש מפעם, אבל מי שהכיר אותו מקרוב סלח לו. למה? כי זה מה שקורה כשמבינים שאדם הוא עולם ומלואו, לא כותרות המהדורה; זה מה שקורה כשאנחנו זוכים להכיר אדם באמת. כמה אני מאושרת שזכיתי להכיר את רוני, שהיה הרבה יותר מסך קריאות הקרב שלו; זה שהכין לפני שנים כתבה ל"עובדה" וסיפר לנו פתאום על הילד שאיבד כשהיה אבא צעיר; זה שפגש את זוהר הבן שלי, כשבא איתי יום אחד לאולפן החדשות בתל אביב, קלט שהוא לפני גיוס, מחץ את השכמות שלו ואז ווידא: "אתה הולך לקרבי, ילד, לא כמו החברים השמאלנים של אימא, נכון?", אבל אחר כך הקפיד כמעט בכל מפגש לשאול איך הילד ואם הוא מסתדר בצבא; זה שרק לפני כמה שבועות, כשנפגשנו בנווה אילן, זמן קצר אחרי עוד התרתחות שלו באולפן, לחש לי "אני הייתי לא בסדר", וידע לומר את זה גם למי שנפגע.
נדמה לי שזה מסביר למה הידיעה על מותו חוללה מין קונצנזוס נדיר: בין עמיתים ומתחרים, בין ימין ושמאל, בין אנשים שלא מסכימים על כלום, אף פעם. פשוט כי מי שרוני נגע בו נשאר עם משהו מן האיש עצמו. והאיש עצמו היה, במידה רבה, כל מה שרבים מאיתנו רצינו להיות. הקיבוצניק ממעוז חיים, הנחלאווי שהיה למג"ד מילואים, האיש עם הסנדלים התנ"כיים והדיבור הצבאי. כן, הוא קצת תידלק את הדימוי שנברא לו, וגם ידע להביס מדי פעם את הדימוי ההוא. אבל בסוף הוא היה גם וגם: עולה מעירק שהיה לבן הארץ הזאת, ונלחם עליה וכעס עליה ותמיד אהב אותה מאוד. ובעיקר – הוא אהב אנשים. כמה השקיע בסרט היתולי שעשינו לעמרי אסנהיים ליומולדת 40. ואיך עקב בדאגה אחרי כל מסע מסוכן של איתי אנגל. וכמה העריץ את אומץ הלב של איתי, אבל עוד יותר מזה נהנה להתקוטט איתו על כדורגל.
אתמול בלילה פתחתי את שיחות הוואטסאפ בינינו, ומצאתי, בין היתר, התכתבות בת שנתיים וחצי. זה היה אחרי עוד פעם אחת שזכיתי לרוח גבית ממנו, בעקבות כתבה ששידרנו. "מתה עליך", כתבתי לו. הוא ענה בשלוש מילים "מה כבר עשיתי?".
ופתאום, בעיקר שמחתי לגלות שאמרתי לו את זה עוד בחייו. שאהבתי אותו מאוד.