להיות ילד של אדם מפורסם יכול להיות קשה, אבל להיות הילדה של רוזאן בר זה כבר אתגר בפני עצמו. ג'ני פנטלנד, בתה השנייה של הקומיקאית עם בעלה לשעבר ביל פנטלנד, מתארת את חייה כקומדיה של טעויות: בממואר (ספר הזיכרונות) החדש שלה, שזכה לשם "This Will Be Funny Later", מספרת פנטלנד על החיים בצל של אמה שאילצה אותה להעביר את שנות ההתבגרות שלה במוסדות שונים ועל ההשפעה של "רוזאן" על חייה. "לא יכולתי לצפות בסדרה מבלי לחוש כעס... זה עדיין עושה אותי עצובה לפעמים, לחשוב על מה שפספסתי", היא כותבת.
כשאמה חתמה על העסקה משנת החיים עם רשת ABC, המציאות של פנטלנד, כיום בת 45, הפכה למערבולת: "רוזאן" עלתה לראשונה למסך ב-1988, הפכה מיידית לסנסציה ומיקמה את המשפחה הקולנית והחצופה ממעמד הביניים מתחת לאור הזרקורים ההוליוודי. שנותיה של פנטלנד כנערה צעירה לא רק השתנו לחלוטין בעקבות הפופולריות של הסיטקום המשפחתי אלא גם הוכתמו בשל הטירוף התקשורתי סביב גירושיה של בר מביל, בעקבות הרומן של בר עם כותב "רוזאן", טום ארנולד. הסקנדל החריף כשאותו צהובון שדיווח על הרומן, The National Enquirer, חשף גם שלבר יש בת סודית אותה אימצה בהיותה נערה.
המשפט הפך לגורם מלחיץ בחייה של פנטלנד הצעירה. "בעצתם של עורכי הדין, כל פעולה שעשינו (פנטלנד ואחותה ג'סיקה, שג"מ) תועדה ונעשה בה שימוש כדי לקדם את הנרטיב של מי מהורים שתבע את השני באותה העת", כותבת פנטלנד בממואר. "כשהייתי חוזרת הביתה לבית של אמא שלי עם לכלוך מתחת לציפורניים, הם (עורכי הדין) היו מתעדים את זה. כשהייתי עולה במשקל, הם היו מציינים גם את זה".
היא אכן עלתה במשקל, וגם החלה לפגוע בעצמה כשלמדה על חייהם של ההורים שלה דרך עיון בצהובונים. בזמנו, כתבה פנטלנד ביומנה כי "אני מרגישה שאני לא בתוך הגוף שלי. אני לא מצליחה להדביק את הקצב". הלחץ שחוותה פנטלנד באותן שנים הוביל למרד מצדה ומצד אחותה ג'סיקה, מרד שהסלים כשהשתיים הושמו בבתי חולים פסיכיאטריים ובמוסדות לטיול בהתנהגות בעייתית לבני נוער. פנטלנד עצמה גם נלקחה למחנות הישרדות ולמחנות הרזיה. על החוויות הלא פשוטות האלה היא מרחיבה בממואר החדש.
פנטלנד נלקחה למוסד בפעם הראשונה כשהייתה בת 13 בלבד. היא מספרת שאמה הסיעה אותה לפגישה במקום, בקושי דיברה איתה במשך כל הדרך ובלי שום הסבר השאירה אותה שם לבדה למשך שמונה חודשים. "לקחו אותי למשרד שנראה כמו חדר בדיקות רפואיות והנחו אותי לעמוד מאחורי וילון ולהתפשט. הייתי צריכה למסור להם כל פריט לבוש שהורדתי כדי שהם יוכלו לחפש דברים בכיסים שלי. כשהייתי ערומה, האישה (אחת העובדות במוסד) אמרה לי שהיא חייבת לוודא שנתתי להם הכל ואז התקדמה אל מעבר לווילון כדי לראות אותי עומדת ערומה. קפאתי מקור, הייתי מושפלת ומופחדת, וזה התבטא ככעס".
פנטלנד לא זוכרת לטובה את החוויה במוסד ההוא. "הצוות היה תופס את מי שהיה אלים או יצא משליטה. הם היו מצמידים אותם לרצפה עד שהם היו נרגעים, או מזריקים להם תרופה אנטי פסיכוטית ומחכים שהיא תשפיע. הם היו מעבירים את הילד לחדר ובו הוא היה שוכב על המיטה ככה שכל ארבע הגפיים והמצח היו קשורות למיטה". שם, פנטלנד למדה להתרגל לחיים במוסד. במוסד הבא בו שהתה היא כבר הבינה כיצד "לעשות קעקועים כמו בכלא, עם מחט".
כשהייתה פנטלנד בת 15, הופיעו בביתה - בהפתעה מוחלטת – חבורה של גברים; ללא אזהרה מראש, הם אזקו אותה והסיעו אותה לשדה התעופה, שם היא הועלתה על מטוס ליוטה. שם, בניגוד לרצונה, היא הובאה למחנה הישרדות ונאלצה לחיות ביערות במשך חודשים. היא ניזונה מצימוקים, בוטנים, קמח תירס ושעועית מבושלת למחצה, כשאין לה אפשרות ליצור קשר עם משפחתה ועם העולם החיצון בכלל. פנטלנד מספרת שהיא הוכתה על ידי אחד מאנשי הצוות. היא גם טוענת גם שבשלב מסוים במחנה ההישרדות היא עזרה לאחד הנערים להרוג סנאי למטרות אכילה, וקיבלה את הרגל של הנבלה כאות תודה על המאמץ. עד היום, פנטלנד לא מבינה מדוע אולצה על ידי אמה ובן זוגה לחוות את הזוועה הזו, שהיא מתארת בספרה כ"חטיפה". לדבריה, "אמא שלי שלחה אותי לשרוד ביער בגלל שהייתי שמנה".
ילדותה הקשה של פנטלנד הובילה אותה לפתח ההפרעת דחק פוסט-טראומטית, דבר שגילתה רק כמבוגרת, כשהחלה טיפול פסיכולוגי. "מעולם לא חיפשתי עזרה עבור עצמי באופן פעיל", היא כותבת. "לא רציתי לעשות את זה כי היו לי כל כך הרבה חוויות רעות בטיפול בצעירותי. התבדחתי במשך שנים על המצב שלי אבל אף פעם לא נתתי לזה לשקוע, אבל אני מניחה שהגיע הזמן להודות שהחוויות שלי לא היו רק אנקדוטות מצחיקות שאספתי. הם היו דברים אמיתיים וכואבים שחוויתי, והן יהרסו אותי אם לא אכיר בעובדה שהייתי קורבן".