חידה: איך קוראים לאמא של נעמה יששכר? נכון מאוד - יפה יששכר, האמא של כולנו. וחידת המשך: איך קוראים לאבא של נעמה יששכר? קחו דקה לחשוב על זה. גם גיגול שמו המפורש של אביה של נעמה (נתן יששכר, אגב) לעומת גיגול שמה של האֵם מדגים כמה גדול הפער בין הנוכחות שלה - להיעדרות שלו. לא ניכנס כרגע למספרים כי זה עוד יבוא, אבל דעו שאמא של נעמה מדווחת פי שישה מאבא שלה.
זה ניכר גם בסוג הדיווחים, ובעוד יפה יששכר לא החמיצה שום פגישה או מחאה, הפכה לנוסעת מתמידה על קו ישראל-רוסיה והעניקה למעשה את פניה שלה לקמפיין התקשורתי למען שחרור בתה, נתן נותר כמעט נחבא אל הכלים. באחד מהראיונות הבודדים שהעניק בחודשים האחרונים, תיאר יששכר את התקשורת שלו עם בתו במהלך תקופת מאסרה, ואמר לרדיו "קול ברמה": "לא היה לי קשר בכלל עם נעמה לאורך כל התקופה, אפילו פעם אחת. היום בבוקר דיברתי איתה בטלפון - לא דיברנו, יותר בכינו".
זו תקופה מעניינת להיות בה אב נפקד. לאו דווקא מזניח, לאו דווקא נעדר מוחלט, נוטש או מפקיר, אבל התרבות הפופולרית משופעת עכשיו בסיפורים על ילדים שגדלו בלי דמות אב דומיננטית, ולראשונה מזה הרבה זמן גם בסיפורים של האבות עצמם, שמדברים בגילוי לב על הקשרים הרופפים שהם מנהלים מבחירה עם ילדיהם. אחת הדוגמאות הבולטות לקוחה מהעונה האחרונה של "הכוכב הבא", ששלוש מתוך ארבעת המתמודדים האחרונים בהם גדול במשקי בית יחידניים, שנוהלו בעיקר (או רק) על ידי אימהות, וזה עוד לפני שדיברנו על כך ששניים מהשופטים שלה, בן-אל תבורי ואיתי לוי, מתמודדי עם הפצע הזה בגלוי בתקשורת בשנים האחרונות. "הדמות הזאת של האב וההתעסקות בהיעדרות שלה הופכת למין חומר רעיל שנמצא בנפש", מסבירה ד"ר איריס רייצס, פסיכולוגית קלינית שליוותה את מתמודדי "הכוכב הבא" השנה, ועושה כך כבר 11 שנים.
"אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחרת", מציעה רייצס, "למשל כמה אנשים שהם עם כאב נורא גדול אנחנו אחר כך מוצאים אותם במשחק או על הבמה - אם יש שם איזשהו קשר. הכאב הגדול הוא לאו דווקא של הורה נוטש, אלא כל מיני כאבים ופציעות ודימוי עצמי שמתישהו נכתש, ויש איזשהו צורך לשקם אותו. ואחד הדברים שבאמת אתה רואה ב'כוכב' זה את הילדים האלה, שהם באמת בני 16, ומעבר לזה שהם כישרונות מופלאים - זה הגיע עם כאב אחד וזה עם כאב אחר, ובניתוק מוחלט מזה הוא עולה על הבמה והוא כל כולו כוכב. אולי יש להם מופע של חוסר ביטחון ובעיות אישיות אבל בניתוק מוחלט מזה - הוא כוכב זוהר. אלה כוחות".
אבל מתמודדי "הכוכב הבא" אינם לבד. הנתק בין שימי תבורי ובנו, בן אל תבורי, כאמור, מדווח חדשות לבקרים במדורי הרכילות והמוזיקה, ובמדורי הספורט תוכלו לקרוא על הנתק (האגרסיבי בהרבה, אגב) של הכדורגלן ערן זהבי ואביו אילן. בחדשות המקומיות ישנו הסיפור של העצור הישראלי בתאילנד נתי חדד, שאמו נורית היא מי שעומדת בחזית המאבק לשחרורו ושומרת איתו על קשר תכוף שעה שאביו מחוץ לתמונה, וברכילות העולמית אנחנו מקבלים עדכונים שוטפים מטעם תומאס מרקל, שניתק את הקשר עם בתו מייגן לפני שנים.
על פניו, זה ריבוי מפתיע. במובן הסטריאוטיפי ביותר אנחנו רגילים לחשוב על משפחה כעל יחיד שיש בה שני הורים והנה לפתע התרבות הפופולרית מטפלת שוב ושוב במשפחות "חסרות" כאלה. אבל בעצם, התרבות מטפלת בחוסר הזה בלי הפסקה, אז נכון יותר להגיד שהתרבות טיפלה, אבל לא כמו שצריך. הרי אבא פגום הוא פחות או יותר המרכיב הכי בסיסי במודל הנפש הפסיכואנליטי, שעוזר גם היום לעצב את הטיפולים הנפשיים שאנשים עוברים. על פי הדגם האדיפלי של פרויד, הקשר שבין ילד ואמו הוא יחידה שלמה ואטומה, סימביוטיות כמעט, שאינה זקוקה לגורמים מהחוץ כדי לשרוד. האבא הפרוידיאני מקבל מהאם יחס שהילד לא יקבל לעולם, ולכן הוא גם זר לו. יש שיגידו מאיים עליו, למרות שהפרשנות הזו - כל הבנים רוצים לרצוח את אבא ולשכב עם אמא - הרבה פחות מקובלת כיום. במקום זאת, אנחנו מאמצים את הקריאה הנדיבה יותר, שגורסת שהאבא מסמל בפסיכואנליזה את הסדר החברתי כולו. לאורך תהליך ההתבגרות, ילדים אמורים להטמיע לתוך נפשם ומחשבותיהם את הדברים שאבא שלהם מלמד אותם: איך להתנהג, וחשוב מכך - איך לא להתנהג. אבא עלול לאיים, אבל האיום הזה חיוני להתבגרות תקינה.
"מי שגדל במשפחה שיש בה רק הורה אחד, צריך לעבוד קשה יותר כדי לשרוד ולגדול עם אגו תקין ואספירציות להצלחה כי יש רק הורה אחד שעליו 'יושב' הכל ולא שני הורים", מסבירה ד"ר רייצס. "ילד רואה גם הורה אחד במקום לראות שתי דמויות שונות, ולא רואה אינטראקציה בין שתי הדמויות השונות. כל הדברים האלה אמורים לתת לילד כוח, מרחב תמרון להיות מי שהוא, וברגע שהוא רק מול בן אדם אחד, מרחב התמרון שלו מצומצם יותר, אלא אם יש אח גדול, דוד, סבא או דמויות אחרות שמחליפות את דמות האב".
הסיפור של הילדה האבודה
הנה המספרים שהבטחנו קודם: לפי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2017, קצת יותר מ-9% ממשקי הבית בישראל הם משקי בית של הורים יחידניים לילדים. כלומר, אחד מכל עשרה ישראלים יכול להזדהות באיזשהו אופן עם מחסור באחת מהדמויות ההוריות בחייו. הסטטיסטיקות מאששות לא מעט מהסטיגמות שיש לנו אודות משקי בית יחידניים (או משפחות חד הוריות, כפי שהיה מקובל לקרוא להם עד השנים האחרונות): יש פי ארבעה מקרים בהן נשים יחידניות תומכות בילדים בני 24 ומטה. והסיפור הזה, התמצית הטלנובלית לכאורה הזו של "גדלתי בבית בלי אבא", נפוץ משנראה לנו.
נחזור לריאליטי המקומי. בעונה הנוכחית של "האח הגדול" משובצים שני סיפורי נטישה אבהית, שמהדהדים ומשלימים זה את זה. מצד אחד זהו סיפורה של תקוה גדעון, שאביה עזב את משפחתה והקים תא משפחתי חדש שהיא לא חברה בו, ומהצד השני רונן פייגנבוים (בנו של מאמן הכדורגל שייע פייגנבוים), שניתק את הקשר עם בתו הבכורה והקים, נכון מאוד, תא משפחתי חדש שהיא לא חברה בו. שתי העלילות האלה מדגימות לנו כצופים הן את מגמת העלייה בהתאמה בין המציאות הסוציאלית לייצוגים שלה בתקשורת, והן את האופן בו הסיפורים האלה מטופלים.
סיפור האב הנוטש של תקוה (אגב סטטיסטיקות, יותר מרבע ממשקי הבית ממוצא אתיופי הם יחידניים) הוא סיפור על אישה חזקה שהתגברה על משבר. תקוה התבגרה בלי אבא, אבל זו לא בהכרח התכונה המכוננת שלה או פרט מידע שהיא חוזרת אליו שוב ושוב. קיבלנו אותה אל המסך כאישה צעירה שאוהבת לעשות שיגועים ולרכל ריכולים, וכן, פעם בכמה פרקים היא מספרת על הנטישה של אביה והעובדה שהקים משפחה חדשה וניתק עמה את הקשר.
במובנים רבים, גם המקרה של כוכבת הנוער אנג'ל ברנס, שפרצה ביוטיוב ובטיק-טוק וכיום היא חברה בלהקת הבנות פורמולה, הוא סיפור על ילדה ואבא נוטש. אביה של אנג'ל הוא רוני ברנס, שב-2013 נגזרו עליו 11 שנות מאסר אחרי שהורשע בפרשת "הונאת המיליארד". ברנס השתמשה לא פעם בפלטפורמות שניתנו לה כדי להעלות את המועדות לכליאה של אביה - היא קראה לשחרורו בתוכניות טלוויזיה וסרטוני יוטיוב שונים, ובחודש שעבר גייסה את הפופולריות של פורמולה והוציאה איתן בלדת פרידה בשם "מתי אתה חוזר", אליה לווה קמפיין האשטגים ברשתות החברתיות שניסה ליצור לחץ ציבורי לרגל הדיון בקיצור המאסר של רוני.
הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו
ואולי האבות הנוטשים הם בכלל לא האישו. כלומר, לא הם עצמם מרתקים אותנו אלא החוויה הרגשית שהם מספקים לצרכני התרבות. "מה שמושך אותנו זו חוויה של אמפתיה", מנמקת ד"ר רייצס את ריבוי הדוגמאות למקרי נטישה מהתקופה האחרונה, "'אני הייתי יכול להיות בשנייה במקום שלו, זה לא כזה סיפור יוצא דופן. זה לא קורונה ביפן או בסין, אלא כאן, ואחד מאיתנו'. אני חושבת שכל דבר שאנחנו יכולים להזדהות איתו, כל אחד שבא ממקום של כאב ועדיין זוהר לנו כמו כוכב - זה מקום של אמפתיה. ילד שגדל עם כפית של זהב ושני הורים מושלמים ומעולם לא חווה שום קושי בשביל להצליח - אנחנו נשמח בהצלחתו - אבל ילד שהגיע מהביבים של הרגש - זו כבר הזדהות".
ואכן, עד הופעתו של רונן פייגנבוים ב"האח הגדול", זה היה נרטיב קלאסי של משתתף בריאליטי. מישהו שנאלץ למשוך את עצמו בשיערות ולהתבגר בצלו של איזה חוסר נוראי כדי להפוך לאדם המרשים שהוא כיום. הסיפור של רונן לעומת זאת, הוא לא סיפור הצלחה אלא סיפור על שבר. על פצע נוראי שיש לטפל בו תיכף ומיד. פייגנבוים הפך לאב בגיל צעיר יחסית, ותחת סט מסוים של נסיבות החליט לא לשמור על קשר עם הבת שנולדה לו. לירן גלזר, אותה בת סודית שפומפמה בְפרומואים לפרק איחוד מרגש במסגרת העונה הנוכחית "האח הגדול", נכנסה לבית וערכה מפגש קירוב לבבות עם אביה. רונן תווך לצופים כמסכן שיש להתחשב בו, לאו דווקא כבעל החטא, ומבתו נדרש להיות היוזמת, המטפלת והמכילה לכאביו. "הורה שמתנתק מילדיו ולא מרגיש שום דבר אליהם הוא הורה שהגיע כבר להורות עם איזושהי פגיעה רגשית משל עצמו", מבארת ד"ר רייצס, שלאורך כל השיחה איתה מקפידה להפריד בין מקרי גירושים, יתמוּת או נתק שנוצר ביוזמת אחד ההורים לבין נתק וולונטרי שנוצר בין הורה חי לילדיו. "כשהאב גם נוטש והיתה שם בחירה של הורה נוסף לא להיות איתנו, יש גם חוויה של אכזבה והשפלה וחוסר אמון. ילד חושב שאם הוא היה מוצלח יותר - זה לא היה קורה. בטיפול, אומרים לילד 'זה לא קשור בך. זה קשור באב, בחוסר היכולת שלו להיות מחובר, למופרעוּת שלו'", היא מסבירה.
ובגלל זה מעניין לעמוד על ההבדל בין העלילות שנמסרו לנו: הסיפור שקיבלנו לפני כחודש ב"האח הגדול" כבר לקח בחשבון את ההבנה שלנו לחריגה הזאת, ויצא מנקודת הנחה שאנחנו, כצופים, מסוגלים לחמול על מי שפגע - ולרגעים גם במקום - האדם שהוא פגע בו. כלומר, לא רק שלקח לנו כמה שנים להדביק את הפער ולהתחיל לדבר על תופעת האבות הנפקדים, גם קיבלנו את הסיפורים האלה כשהם מסופרים לנו בו זמנית בצורה כפולה ומכופלת. מהילדים הנטושים אנחנו מצפים להיות בוגרים וחזקים, שיישאו את הצלקות הרגשיות שלהם כאותות כבוד וידברו בקצרנות, אם בכלל, על הסבל שחוו בעקבות ההזנחה של אביהם. את האבות, לעומת זאת, אנחנו חומלים. אנחנו מרחמים על שימי תבורי שלא יכול לראות את הנכד שלו או קוראים במבוכה ובצער את העלבונות שאילן זהבי מטיח בבנו. הוא רק רוצה להיות חלק מחייו של הילד, אנחנו חושבים (או שרוצים שנחשוב. אין באמת הרבה הבדל). אל תשליכני לעת זקנה.
וכמעט מיותר לציין שאנחנו דורשים גם נרטיבים שונים מגברים ומנשים. גברים אולי נוטים יותר לעזוב משפחות, אבל הם זכאים לספר את הסיפור שלהם בעצמם, ולעתים גם לגרוף בזכותו סימפטיה. במקביל, אנחנו חיים במדינה בה כל פוסט של ג'ניפר סנוקל - אולי המקרה היחידי של אישה מפורסמת שמתויגת כאמא נפקדת, אחרי שעזבה את הארץ לפני כשנתיים וחצי וניתקה קשר עם חלק מבני משפחתה - הוא אייטם. במובן הזה, אנחנו באמת עדיין שבויים בתפיסה הפרוידיאנית על הקשר שאין לנתקו בין אמא וילד. אישה שעוזבת היא שיקוץ, היא חסרת תקנה. היא צריכה לעזוב את הארץ ולהחריש כל תקשורת. אבל גבר עוזב הוא טְעון שיקום - יש עוד מה לעשות איתו, והוא יכול גם להישאר בסביבה (שימי תבורי לא ירד מהארץ, אילן זהבי לא ירד מהארץ. רונן פייגנבוים לא החליף אפילו אזור חיוג) - אבל רק תארו לעצמכם את ההכפשות והעלבונות שְיפה היתה סופגת אם נתן היה ההורה הדומיננטי בסיפור נעמה יששכר.