אנחנו לא מדברים על צניעות כשאנחנו מדברים על צניעות. רוצה לומר, אפילו ויקיפדיה מפרידה בין צניעות - תכונת האופי, וצניעות - אוסף ההלכות במסורת היהודית שמכתיבות קודים של לבוש והתנהגות לגברים, ובעיקר לנשים. בחודשים האחרונים נתקלנו בלא מעט ידיעות וסיפורים חדשותיים שבליבם עיסוק לא שקט בסוגיית הצניעות ההלכתית. מחד, אלה סיפורי אימה כמו תיעוד הגברים שרדפו אחרי האישה ה"לא צנועה" בבית שמש, קיללו אותה ועל פי החשד גם תקפו אותה בגז מדמיע. אבל אלה גם סיפורים של אימה סמויה יותר, כזו שנובעת מהשתלטותה של הצניעות על אתרים שאין להם בהכרח זיהוי דתי - מלון קרלטון בנהריה אסר על אורחת להיכנס למקום בלבוש "לא צנוע" כיוון שאורחים חרדים שהו במלון; אתר הראפטינג "אבוקייק" החיל השנה ימים מסוימים בהם נאכף במקום קוד לבוש צנוע, ומטיילות שלא עמדו בו, נשלחו הביתה. חיילות דיווחו על הקמת פינות עישון נפרדות לגברים ולנשים, ששבכה מפרידה ביניהם, בבסיסים מעורבים וכן על איסור שהעבירו להן מפקדיהן ללבוש בגדים לבנים שמא ירטבו ויהפכו לשקופים, ובאוניברסיטת בר אילן מדווחות הסטודנטיות לא רק על אכיפת קוד לבוש בידי "משגיחי צניעות" אלא גם על מסדרונות וחדרים לימוד מופרדים מגדרית. וגם בבית המחוקקים עסוקים בצניעות: לפני כחודש גערה חברת הכנסת נאוה בוקר בקולגה, יעל כהן-פארן, אחרי שהאחרונה נאמה בכנסת כשהיא לבושה בשמלה נטולת שרוולים.
אבל אתם יודעים מה אומרים על מטבעות וצדדים. במקביל לידיעות האלה, שתמיד נודפת מהן איזו תחושה סמויה של פחד גלעד-י (כלומר, בהשראת סיפורה של שפחה), לצניעות בת זמננו יש פנים נעימים ומזמינים יותר. דיווחים על קווי אופנה צנועים במותגים גדולים ופרסומים של ירידי מכירות יעודיים לאופנה צנועה זוכים לפופולריות רבה ולתגובות מפרגנות מאוד בטוקבקים וברשתות החברתיות. טקסי קבלת צניעות, כלומר ההתחייבות העתידית להתלבש ולהתנהג בצורה שנחשבת להולמת יותר במסורת היהודית, הפכו לאירועי ענק בהשתתפותן של סלבריטאיות אהובות כמו עינב בובליל ומור ממן. נכון, הצניעות הזו לא תמיד שורדת (בובליל אף התנצלה בפני עוקביה אחרי שחזרה לפרסם תמונות לא צנועות: "נכון, לקחתי צניעות לפני שנה וחצי בערך... אבל האמת שזה היה קצת מלחץ חברתי ועוד כל מיני סיבות כאלו ואחרות. לאחר תקופה מסוימת והרגשתי שזה כבד עליי ואני לא שלמה עם זה"), אבל האירוע עצמו הוא מה שחשוב. מעמד קבלת החצאית הוא כמו הפרשת חלה רק באקסטרים, והוא מנוהל כאירוע חברתי חשוב, כהתכנסות נשית מעצימה שמדגישה את הכוח.
כך או כך, ברור שצניעות מסקרנת אותנו. בדיקה בגוגל טרנדס, כלי ניתוח המגמות של מנוע החיפוש הפופולרי, מצביעה על כך שמדי שנה בקיץ מתרחש איזה פּיק בעניין הציבורי בנושא הצניעות (כנראה עקב אותן ידיעות על תיירות שנזרקו ממלונות או נופשות שנאסרה עליהן כניסה לאטרקציה זו או אחרת). בתחום השנים שבדקנו (מ-2013 ועד היום), נרשמו גם עליות של עשרות ומאות אחוזים בחיפוש של מונחים משלימים לצניעות כמו "שמלת ערב צנועה" ו"בגדי ים צנועים לנשים":
ובאמת שיש משהו מאוד לא צנוע בעיסוק של החברה הישראלית בצניעות. תובנה שידעתם שתבוא, אז אל תעמידו פנים שלא. אנחנו מדקדקים ומתקטננים על אורכם של שרוולים ומכפלות, מוצאים אתרים חדשים בהם מותר (או אסור, בדרך כלל כתגובת נגד) להעיר לנשים על לבושן ולהדיר אותן מפעילות שמתבצעת לעיני כל. זה עיסוק מופרז בתכונה שבעצם מוחה נגד ההפרזה ומשבחת את הצמצום והפשטות. אבל מה בדיוק פשוט ומצומצם באירוע קבלת החצאית של מור ממן? מה פשוט בהתקנת סורגים ובניית חדרים נפרדים לחיילות וסטודנטיות? אלה גורמים דווקא לעודפות ולבזבוז.
וכל זאת, אם לחזור לפסקת הפתיחה, משום שאנחנו לא באמת מדברים על צניעות. כלומר, אם ויקיפדיה מפרידה בין הדפים של צניעות (תכונה) לצניעות (הלכה יהודית), שווה להציע להם דף שלישי: צניעות (ערך רוחני שהמצאנו). כי צניעות 2018 היא לייף-סטייל. היא אורח חיים שלא באמת מחייב את הנוקטת בו לשמור שבת או ללבוש רק שרוולים שמגיעים מתחת למרפק. סימה בכר ודניאל גרינברג, שתי מתמודדות בעונה הנוכחית של האח הגדול צולמו כשהם משוחחות ביניהן על צניעות שעה שהן לבושות בפיג'מה חושפת כתפיים ושורטס. הן ייעצו אחת לשנייה לדבוק בצניעות לא מתוך פחד חברתי, "לא בשביל אחרים", אלא בשביל הערך הפוזיטיבי שלא באמת קיים בצניעות, אבל איכשהו גם כן קיים בו. לא בשביל הוויתור וההיענות למסורת, אלא כאיזו הצהרת עליונות שאי אפשר לערער עליה. את צנועה יותר, משמע את איכותית ומכובדת יותר. אנשים מעריכים אותך. "בשבילך", קראה בשמחה ובסמכות בכר לגרינברג, "בשביל אבא שלך".
כי זה תמיד "בשביל אבא שלך", נכון? בין אם אבא מטאפורי שבשמיים או אבא אמיתי שצופה בך בטלוויזיה בסלון ביתו, צניעות הפכה לערך משפחתי. לקו שמסמן ומפריד משפחות טובות מרעות, אלה שיש להן קלאס - ואלה שממש אין להן. עם כל הצער שבדבר, צניעות היא הנדוניה החדשה שאת נדרשת להביא איתך כשאת יוצאת מחיק המשפחה לעולם הגדול, והיא מעניקה לך יתרון מיידי על נשים לא צנועות. כאילו נקלענו לשיעור חברה אינסופי, והכותרת בו היא תמיד "הזכות לכבוד והחובה לכבד", רק שאף אחד לא באמת חושב על הזכות לכבוד. כי בגלגולה הנוכחי, צניעות היא מנחה שיש להקריב עבור אנשים אחרים, ומי שלא מתהדר בה, בצניעות, לא מכבד את ההורים שלו, את החברים שלו, את הילדים שלו ובעיקר את עצמו. "זה נראה לא טוב ואנשים מדברים", הזהירה מעריצה את מעיין אשכנזי אחרי שאשכנזי פרסמה סטוריז ותמונות מחופשה שערכה עם בן זוגה במהלך סוף שבוע, "תהיי יותר עדינה! יש לו הורים דתיים וצריך לכבד אותם".
הזיקה לדת כמעט רופפת פה, שהרי נשים שמזדהות כדתיות, מסורתיות או אפילו חילוניות יכולות לקחת חלק במפעל הזה שנקרא "צניעות" - כל מה שנדרש מהן הוא להצהיר על כך. מקסימום זה יעבור להן אחרי כמה חודשים כמו שקרה לעינב בובליל. אבל בזמן שהן מתהדרות בצניעות, שזה באמת אחד הפרדוקסים היפים שאפשר לחשוב עליהם, אי אפשר לגעת בהן: הן בנות של מלך, הן נסיכות. הן מוגנות ומורמות מעם הודות לאיכות הזו, הצנועה, שאין לה באמת ביטוי מוחשי, אבל אפשר לראות אותה ולהרגיש אותה.
הצניעות מהסוג השלישי הזה היא סטייט אוף מיינד. היא ספין תקשורתי. היא שיווק מחדש של מושג מיושן שאבד עליו הכלח (מי בכלל רוצה להיות צנוע? היום כולם רוצים שפע והגזמה), והניסיון למלא אותו בתוכן מהר-מהר לפני שנגלה שמנסים למכור לנו פה דת, חס וחלילה. כי דת ממוסת כשלעצמה היא נושא כל כך טעון וכל כך לא סקסי, שאין לנו ברירה אלא לדבר עליו ומסביבו. ובינינו, לא לכולם יש את אורך הרוח והאמביציה למלא אחרי רפרטואר הדרישות המכובד של היהדות המסורתית. צניעות פוערת איזה חרך שאפשר להציץ דרכו על רוח ורוחניות מבלי באמת לחקור אותם לעומק. זה בו זמנית מרדד את השיח היהודי, אבל גם מעצים אותו. מצד אחד, העיסוק הנוקדני הזה במה אפשר ללבוש לאן נראה רע, והוא רע גם למי שהושפלה והודרה בגללו. מצד שני, ככל שיש יותר מקומות להתקטנן בהם, כך מתפשטת הצניעות לעוד ועוד תחומים בחיינו.