עבור מי שחי בישראל או בשטחים הפלסטיניים, מלחמה היא כבר כמעט עניין שגרתי. אבל לא משנה כמה פעמים היינו כבר בסרט הזה - מציאות של הפצצות, רקטות והרוגים היא לא מציאות שאפשר להתרגל אליה. אף פעם. הסיבוב הנוכחי גם מרגיש שונה: הוא מגיע רגע אחרי שסוף סוף נחלצנו מהסגר והאיום הכבד של המגפה העולמית שגם ככה השרתה אווירה של ייאוש, והעניין העולמי חסר התקדים גם הוא מוסיף לחצים. הימים הם ימי מחנק, תחושת אי ודאות גדולה מאי פעם ואלימות בין אזרחים שגורמת לחלום על שלום ודו-קיום להראות רחוק מאי פעם.
אחת הבעיות העיקריות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא הנטייה לרדד את הסיפור כולו ל"אנחנו" ו"הם". בדיוק כאן נכנסת היצירה הקולנועית והטלוויזיונית, שרוב רובה מתמקדת בסיפורים אישיים, ויכולה לספק מעין גשר מתווך בין אנשים מרקעים שונים ובעלי דעות שונות. היצירה שעוסקת בדו-קיום היא עדיין מעטה מדי, בעיקר כי יש עוד מקום להשקיע ולקדם יוצרים מהחברה הערבית, אבל היא קיימת והיא לא רק מספקת תוכן איכותי לצופים הישראלים, אלא גם מאפשרת לקבל הצצה לנפש והמוח של מי שחיים פה בקיום שסוע ומורכב, ולעולם לא מרגישים באמת שייכים. הנה עשר יצירות שמומלץ לצפות בהן לא רק כי הן מוצלחות, אלא כי הן מזכירות את מה שרבים מתושבי ישראל מתעקשים לשכוח - מתחת לכל שכבות הזהות המורכבות, רק אמפתיה לחוויה האנושית יכולה להציל אותנו מהמציאות האפלה.
"לא פה לא שם" ("In Between")
כדי שתעשיית הקולנוע והטלוויזיה העולמית תהיה באמת ובתמים מגוונת, לא מספיק לדבר על ייצוגים, צריך לשנות גם את מאזן הכוחות מאחורי המצלמה. לא חסרות יצירות ישראליות שמשלבות דמויות ערביות, אבל יצירות שנעשו על ידי יוצרים פלסטינים ישראלים וזכו לתפוצה רחבה הן עדיין נדירות יחסית. כש"לא פה לא שם" (שביימה וכתבה מייסלון חמוד) יצא ב-2016, הוא תפס באופן חסר תקדים את החוויה הישראלית-ערבית, כשהוא שם בחזית שלוש נשים פלסטיניות צעירות שכל אחת מתמודדות בדרכה עם המתחים שבין החברה המסורתית שהיא באה ממנה לתל אביב הליברלית. סוג של "בנות", הגרסה הפלסטינית, אם תרצו.
דווקא בגלל ש"לא פה לא שם" הוא לא סרט מלחמה, הוא היה פורץ דרך. ראינו כבר יצירות על צעירים וצעירות בעיר הגדולה בארה"ב, אירופה וגם בישראל, אבל חמוד לקחה את הז'אנר הזה והעמידה במרכזו שלוש פלסטיניות, כשהיא מתארת את המתחים בתוך החברה הישראלית ואת הזהות השסועה שלהן דרך חיי הלילה והדייטינג של תל אביב. הסרט זכה בפרסים בארץ ובעולם והרגיש כמו אירוע תרבותי של ממש, אולי אפילו יריית פתיחה לעוד יצירות מהסוג הזה, שמרככות את ההיכרות של האזרחים היהודים-ישראלים עם שכניהם הערבים דרך סיפורים אישיים, אבל למרבה הצער הוא עדיין נשאר דוגמה נדירה.
"עבודה ערבית"
כשהרכבנו את הרשימה הזאת, בוודאי לא תופתעו לשמוע ש"עבודה ערבית" הייתה הסדרה הראשונה שחשבנו עליה. להזכיר את שמה של הסדרה של סייד קשוע זו כבר תגובה כמעט בלתי רצונית כשמדברים על יצירות קולנוע וטלוויזיה שמראות את הפנים השונות של דו-הקיום היהודי-ערבי בישראל. "עבודה ערבית" לוקחת את הנושא הטעון הזה ומתרגמת אותו לשפה שאפשר לשים בפריים טיים - קומדיה, אבל תוך כדי גם להביא אמירות חתרניות שממשיכות ומהדהדות אחר כך במחשבה של הצופים שמעוניינים לחשוב עליהן לעומק. אם החדשות משקפות בעיקר את הזוועות, "עבודה ערבית" היא אתנחתא קומית, אבל לגמרי לא בורחת מהמקומות הקשים ולא מטאטאת את הגזענות או את הקיפוח מתחת לשטיח.
כל הפרקים של "עבודה ערבית" זמינים לצפייה ב-mako
"התסריטאי"
כששמים את "עבודה ערבית" ו"התסריטאי" זו לצד זו, מקבלים הצצה די מדהימה למוחו של סייד קשוע. מצד אחד גרסת הפריים טיים לקיום הערבי-ישראלי, זו שיכולה להחליק קל יותר בגרונם של הצופים היהודים אבל גם קורצת מספיק לערבים שחיים פה. "התסריטאי", בה יוסוף סוויד מגלם גרסה טלוויזיונית של קשוע, היא כבר הרבה יותר עמוקה ומהורהרת, כשהיא מציגה את אותם הנושאים מנקודת מבט רצינית יותר במקביל לטיפול בחוויה של קשוע בתור תסריטאי שלא מעוניין יותר לכתוב את אותו הלהיט הקומי שהביא לו הצלחה. זו סדרה איכותית יותר, כזו שלא עושה הנחות לקהל שלה ודורשת ממנו סבלנות והעמקה פסיכולוגית בדמות, וכמו רוב הסדרות מהסוג הזה - הסבלנות גם משתלמת.
"מונא"
הסדרה שיצרה מירה עווד היא קודם כל הזדמנות לדבר על מונא חוא, שמככבת בה בתפקיד הראשי וגם זכתה בפרס אופיר על הופעתה ב"לא פה לא שם". אולי לא ספציפית על חוא, אלא עליה בתור דוגמה לכמה חסרים תפקידים לשחקניות ערביות ביצירה הישראלית. אם חוא הייתה יהודיה, כנראה שהיא כבר הייתה מהשחקניות העסוקות והמפורסמות ביותר בארץ, כי מלבד כישרון, יופי וכריזמה, יש לה גם את האקס פקטור הזה, התכונה החמקמקה שקשה להגדיר אבל מרתקת את העיניים אליה. מונא היא צלמת ערבייה שחיה בתל אביב ומתמודדת עם חיי היומיום - עבודה, חברים ותסבוכות רומנטיות, אבל כמו שכל שאר היצירות ברשימה מוכיחות - הזהות הערבית-ישראלית היא משמעותית ונוכחת כל כך בחיים של מי שחיים בגבולות ישראל, שאי אפשר לברוח ממנה. מונא היא אישה, היא פמיניסטית, היא אמנית, היא נאהבת ואוהבת והיא עוד המון דברים, אבל היא תמיד גם ערבייה בין יהודיות - זהות שאין שום אפשרות לברוח ממנה או לקבל ממנה הפוגה, אפילו לשנייה.
"נאפס"
אם יש משהו שהאובססיה המקומית ל"מטומטמת" ו"בית הנייר" הוכיחה, היא שישראלים מתים על סדרות קצביות שכוללות סמים, סקס ונשים צעירות שהחיים הביאו להן כאפה. "נאפס", שעלתה רק לאחרונה ב-HOT ועלילתה מתרחשת ב-2008, שייכת בדיוק לז'אנר הזה, אבל על הדרך גם אומרת כמה דברים על הקיום הפלסטיני בישראל. זוכרים שאמרנו ש"לא פה לא שם" נראתה כמו יריית פתיחה מבטיחה לעוד יצירה מהסוג הזה? אז "נאפס" מגיעה גם היא מבית היוצר של מייסלון חמוד, ורק מדגישה שוב עד כמה אנחנו חייבים עוד יוצרים ויוצרות כמוה בארץ. בין לבין עלילת הפשע התזזיתית חמוד שוב מצליחה להסתכל בעיניים ליחס של החברה הישראלית לערבים שחיים בתוכה, שנעה בין בלבול או סלידה למאמץ יתר להיראות נאורים.
"אננדה"
לדנה מודן תמיד הייתה דרך ייחודית משל עצמה להסתכל על המציאות ולתווך אותה לקהל. עד היום, הסצנה מ"אהבה זה כואב" בה דנה קוראת להוריו של אורן, יוצאי מרוקו וסוריה "יהודים-ערבים", היא אחת הסצנות הטובות, האמיצות והמדויקות ביותר שידעה הטלוויזיה הישראלית. ב"אננדה" היא בחרה לטפל בסיפור אהבה יהודי-ערבי מחוץ לגבולות ישראל, והיציאה הזאת מתוך ההקשר הלאומני טישטשה עוד יותר את ההבדלים בין אנה היהודייה לעומר ואמיר שהיא חוברת אליהם מבלי בכלל לדעת שהם ערבים. כמו שאר הסדרות של מודן, ל"אננדה" יש טון ריאליסטי-ציני-מריר, אבל בשונה מהסדרות שלה שמתרחשות בישראל, המסע בהודו ובעיקר סיום הסדרה נותנים לה רובד של פנטזיה, סיפור אגדה על אהבה בין שני אנשים שכנראה לא היו מוצאים אחד את השנייה אם לא היו בורחים מהקיום הטעון שלהם.
"הפיגוע"
הסרט משנת 2012 (שהופץ בארץ גם תחת השם "המתקפה"), בוים על ידי הבמאי הלבנוני זיאד דווארי והוא הפקה לבנונית-צרפתית-בלגית, אבל הוחרם בלבנון מכיוון שחלקים ממנו צולמו בישראל. הוא עוקב אחר רופא מנתח ערבי-ישראלי (עלי סלימאן) שעובד בבית חולים בתל אביב ואפילו זוכה בפרס ישראלי יוקרתי בתחום הרפואה - אבל הכל מתהפך כשאשתו סיהאם (ריימונד אמסלם) נהרגת בפיגוע ונחשד שהיא עצמה הייתה המחבלת שביצעה אותו. הנושא הנפיץ הזה הוא כנראה עדין מדי ליצירה ישראלית, אבל בסרט משתתפים שחקנים ישראלים והוא השתתף בפסטיבלי קולנוע בישראל ובעולם ומשך תשומת לב רבה בתור אחת היצירות הבודדות שמעזות להביט מקרוב על האופן בו אדם שחי חיים נורמטיביים לכאורה הופך למחבל מפגע.
"פרשת השבוע"
הסדרה של רני בלייר וענת אסולין, שדנה במציאות הישראלית הרחבה דרך סיפורים של ארבע משפחות שונות וחיי היומיום המורכבים שלהם, הייתה יכולה להציג רק משפחות יהודיות, ואולי בידיים של יוצרים אחרים זה בדיוק מה שהיה קורה. אבל הבחירה לשלב בה גם ערבי-ישראלי שחי בתל אביב משרתת מטרה כפולה - הרחבה של נקודות המבט כלפי המציאות הביטחונית בישראל, יחד עם העובדה הפשוטה שכל ייצוג של אוכלוסיית מיעוט על המסך יכול לקדם אמפתיה והבנה עמוקה יותר כלפי האינדיבידואלים שמשתייכים אליה.
"האלופה"
שילוב של קשר רומנטי בין ערבי ליהודייה הוא מהלך די חתרני כשמדובר בטלנובלה ולא, נניח, בסדרת דרמה. "האלופה" גם עשתה את זה ב-2007, ובעוד ג'לל (יוסף סוויד) ודריה (ורד פלדמן) - הוא כדורגלן בקבוצה ירושלמית, היא בתם של בעלי הקבוצה - סבלו מהגזענות המתבקשת כשנרקם ביניהם קשר רומנטי, הם הצליחו לגבור על המכשול ולהפוך לאחד הזוגות החמודים של הסדרה. ושוב, לא שלא התגלעו שם קשיים, כמו שקורה בכל טלנובלה, ובני הזוג נפרדו, למשל, אחרי שאחיה של דריה נפצע בפיגוע - אלא שסיפור אהבתם של השניים לא עמד תמיד בצלו של הסכסוך הלאומי. למעשה, רוב הזמן דריה וג'לל היו זוג סטנדרטי למדי עם ריבים, קנאות והרבה מאוד כימיה בין השחקנים. הם פתחו לנו את התיאבון לראות עוד זוגות מעורבים בטלוויזיה הישראלית, ואנחנו עדיין גוועים ברעב.
"מחוברים"
כל מי שחושב שסיפור אהבה בין ערבייה ליהודי זה דבר יפה ואופטימי הופתע מהתגובות הציבוריות לחשיפת הזוגיות בין לוסי אהריש וצחי הלוי, וזוכר אותן היטב. זוכר? אפשר לומר סובל מפוסט טראומה. כמות השנאה והאלימות כלפי הזוג המתוק הזה הזכירה שיש עדיין אנשים שמסרבים להכיר בעובדה שדת או רקע לאומי לא בהכרח הופכים אותנו לאויבים, וש"התבוללות" היא לאו דווקא קללה אלא אפילו ברכה והתקדמות לעבר חברה אנושית נאורה יותר. ב"מחוברים" הם זוכים להראות שהם לא רק יהודי וערבייה, אלא זוג ישראלי רגיל לחלוטין, עם אותם הרצונות והאתגרים שחווים כאן זוגות לא מעורבים.