המחזמר החדש "שורת המקהלה" בכיכובה של מיה דגן, הוצג לראשונה בפני קהל של חברים ומבקרים. אחת הביקורות הראשונות להצגה עוררה את זעמה של דגן, שכתבה בעמוד האינסטגרם שלה: "הביקורות היו ברובן טובות. אבל היתה אחת שהצליחה ממש לפגוע בי. ממש תחושה של עלבון ובוקס בבטן... הסתובבתי כל היום בתחושות קשות... אשכרה אמרתי לעצמי איך אני עולה בערב להופיע???".
למי שדאג, דגן הרגיעה: "אני אהיה היום שוב על הבמה. וגם מחר. כי אני אוהבת את מה שאני עושה. ואני עושה את זה מעולה!!". הביטחון העצמי המרשים התחלף בתחושה אחרת יומיים לאחר מכן, אז פורסמה באתר mako ביקורת שקודמה עם הכיתוב: "שורת החלחלה: מיה דגן מתבזה על הבמה". הביקורת עצמה החמיאה לפועלה הכללי של דגן ("התפקיד לא מנצל רבע מהיכולות הקומיות האדירות של דגן, אלו שהפכו אותה לכוכבת התיאטרון שהיא"), אבל ביקרה בחריפות את הופעתה בהצגה, בדגש על "היותה רקדנית בינונית".
מבקר התיאטרון ציין כי לצד הרקדנים המקצועיים, יכולות התנועה המוגבלות של דגן מתבלטות, והבעיה מחמירה כשהיא רוקדת לבדה על הבמה. המילים הקשות עוררו שוב את זעמה של דגן, שהפעם ניצלה את תכנית הרדיו אותה היא מגישה (לצד דפנה לוסטיג ברדיו ת"א 102fm), כדי להתנגח במבקר: "אני אתמול ככה פתחתי איזה אתר אינטרנט. וקוראת ביקורת מאוד.. איך אומרים פחות. ביקורת שהיא פחות. בהחלט פחות, לא פשוטה לקרוא אותה. לא מחוברת למציאות בשום צורה שהיא... בואו אני אבקר את המבקר ואומר שכבר אין מבקרי תיאטרון אמיתיים כמו שהיו פעם, אין התייחסות אמיתית למחזה, אין ביקורת תיאטרון אמיתית, זה טור דעה במקרה הטוב ובמקרה הרע זה סגירת חשבונות. ואני לא מוכנה להיות חלק מהמשחק הזה".
יוצרים מעולם לא ידעו להתמודד בקור רוח עם ביקורות שליליות, מטבעם הם אנשים רגישים שזקוקים לחיזוקים חיצוניים ואישור בלתי פוסק לעבודתם (גם כותב שורות אלה, חייב להודות, זקוק לאותם חיזוקים). יצירה היא דבר אישי, תהליך יצירתי שמתפתח בחדרי חזרות ובסטודיו הפרטי והשקט. הפרויקט האישי מוגש לציבור הרחב ויוצא מידיו של היוצר, שם הוא צריך להתמודד לבדו עם המציאות הקרה, המבקרים והמצקצקים, לצד המשבחים כמובן. הדבר נכון כפליים כשמדובר בהופעה על במה, שם האמן חשוף לחלוטין מול הקהל, ללא עריכה ואפקטים, בלי קיר שיפריד בין העבודה האמנותית הפרטית לבין הצגתה לציבור. היצירה נבנית כל ערב מחדש מול עיניו הבוחנות של הקהל, ואין אפשר לתקן או להסתיר שום חריקה או תקלה קטנה.
המצב הרגיש הזה אינו חדש, יוצרים ושחקנים בפרט תמיד ייפגעו מביקורות שליליות, ואפשר בהחלט להבין את הרגש שהם חווים. בתרבות הישראלית זכור במיוחד הסכסוך בין מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ" אורי קליין, ויוצר הקולנוע המוערך יוסף סידר. סידר ניצל ראיון שנקבע לו עם המבקר כדי להתווכח איתו על ביקורות שכתב עליו, וקליין דיווח על המפגש בטור אישי שכתב. הסכסוך המשיך להדהד בראיונות נוספים של סידר, אבל שם הוא נשאר, על דפי העיתון ובשיחות סגורות. היום לכל יוצר, שלא לומר לכל אדם, יש אינסטגרם ופייסבוק, דרכם ניתן לייצר מערכת יחסים בלתי אמצעית עם הקהל. הקשר הלא הישיר למעריצים היה יכול דווקא להקטין את התלות בביקורות, אבל נראה כי הגישה הישירה לקהל רק הקטינה את הענווה ואורך הרוח של אותם יוצרים.
זה טבעי ומובן לחלוטין להיעלב ולהתעצבן מביקורת קטלנית, אבל בניגוד למה שלימדו אותנו הרשתות החברתיות, לא כל רגש צריך להניע לפעולה, יש תחושות שעדיף להשאיר בפנים (או לשפוך לחברים קרובים). לשמור רגש בפנים הפכה כמעט להצעה מגונה, כשצו השעה הוא לשתף עוד ועוד, אבל אי היכולת להיעלב מבלי להגיב לקחה איתה את אחד הסגולות החשובות של יוצרים מפורסמים: הפאסון.
איפה הפאסון?
הם לא צריכים להתייחס לביקורת, זה מה שאנחנו שומעים מהם כל הזמן. יש להם את האינסטגרם והעוקבים, הם לא צריכים את התיווך של התקשורת הממוסדת. אבל למרות שהביקורות כבר לא משנות כלום, הם עדיין לא מצליחים להימנע מלקרוא אותן ולהתעצבן. ומה עושים כשמתעצבנים בימינו? כותבים על זה פוסט כמובן, ואם יש לך אלפי עוקבים נלהבים, מי יעמוד בפיתוי לחזק קצת את האגו, ולקבל רוח גבית שתאשר את תחושת אי הצדק שהם מרגישים. בכך הם כמובן מגדילים את החשיפה של הביקורת ורק מפרסמים את המבקר נגדו הם יוצאים, אבל הבעיה העיקרית כאמור היא אובדן הפאסון.
מי שמובך מהסיפור בסופו של דבר הוא היוצר, לא המבקר. מבקרים גם ככה לא נהנים מתדמית חיובית במיוחד, ולרוב אוהבים את תשומת הלב. בואו נודה באמת, החזקים והחשובים במערכת היחסים הזאת אינם המבקרים, הם עלומי השם שרק כותבים על מה שבאמת מעניינים את הציבור - היוצרים, השפים, השחקנים וכן הלאה. כשהיוצר קופץ לבוץ להתפלש עם המבקרים, הוא זה שייצא משם מלוכלך. אף אחד לא זוכר את שמו של מבקר המסעדות של "וואלה!" שאת תמונתו חשף המסעדן עומר מילר בפוסט משתלח באינסטגרם, אבל לשמו של עומר מילר הודבקה התווית של בכיין שלא יודע להתמודד עם ביקורת.
מי שלקחה את הטרנד הזה למחוזות האבסורד היא השחקנית נלי תגר, שדיברה לפני כשלוש שנים בכנס "און לייף", וסיפרה על ביקורת שלילית במיוחד שכתב עליה מבקר התיאטרון של עיתון "הארץ", מיכאל הנדלזץ. תגר הקריאה את השורות הקשות שנכתבו עליה, בדגש על האמירה כי היא "די מכוערת". למרבה המבוכה, הנדלזץ מעולם לא כתב את המילים "די מכוערת", ותגר הוסיפה אותן על דעת עצמה. כשעומתה עם חוסר ההתאמה ענתה: "הבעתי את הסאבטקסט שהובן על-ידי במציאות שלי כפי שחוויתי אותה אני אז". תגר לא תוקפת את המבקר על דברים שכתב, אלא על החוויה הסובייקטיבית שלה כשקראה את הטקסט. זה כבר לא ניתוק מהמציאות, זה הכחשה גורפת של עצם קיומה של מציאות אובייקטיבית.
מה כואב לפרגן?
עם כל ההומור והמבוכה, הבעיה הגדולה בתופעה החדשה לא מסתכמת בחוסר קלאס. הכוח החדש שקיבלו לידיהם היוצרים עם הרשתות החברתיות לא מאזן את מערכת היחסים בין המבקר למושא הסיקור, אלא רק מחזק את החזקים. כשיוצר מפורסם מגייס את תמיכת מעריציו כדי להתנגח במבקר שהעז לכתוב עליו ביקורת שלילית, זה נראה פחות כמו עשיית צדק, ויותר כמו בריונות מתקרבנת. מי שפעם, בכח פרסומו, יכול היה פשוט לצפצף על המבקרים, היום משתמש בכוחו כדי לחתור תחת מוסד הביקורת כולו. זה המשך ישיר של גל הפייק ניוז ששוטף את עולמנו: מאשימים את המבקרים באינטרסים וחוסר אובייקטיביות, ואז מפיצים את האמת כמו שהם רואים אותה.
גם אם לא תמיד מסכימים עם דעתם של המבקרים, יש משמעות לעמדה בה הם נמצאים. הם נבחרו על סמך רקורד מסוים, לרוב יהיו בעלי ניסיון והכשרה רלוונטית ובעיקר נמצאים בתוך מערכת שמפקחת על עבודתם. ביקורת שמתפרסמת על ידי גוף תקשורת מבוסס עוברת דרך מנגנון שלם של חסמים ובלמים, החל מבחירת המבקר הראוי, עריכה וייעוץ משפטי. האמנים שמבקרים את המבקרים לעומת זאת, פשוט מפרסמים את כל העולה על רוחם, ללא כל פיקוח או ייעוץ, ואכן התוצאה נראית כך, ולעיתים אף גובלת בדיבה.
זה אולי נשמע פעוט, הרי ביקורת אינה אמת אובייקטיבית, אבל אם נחסל גם את המוסד הזה, כל מה שיישאר לנו זה רק השבחים שהיוצרים בחרו להרעיף על עצמם. במילים אחרות, יחסי ציבור. זאת האמת שמסתתרת מאחורי כל הכאב שחשים היוצרים הפגועים, זאת האוטופיה אליה הם שואפים. עולם בלי עיתונות, בלי ביקורת, בלי עין חיצונית שתשפוט אותם, עולם שלם שכולו יח"צנים. תחשבו על זה רגע, ועכשיו תגידו לי כמה אתם שונאים מבקרים.