שנת 2020 עוד בחיתוליה, אבל כבר עכשיו מתחשק להכריז על ה-מקצוע של השנה, לא מדובר על יוצרי טיק-טוק או אפילו על אמני גבות (זאת כנראה היתה 2019), אלא במקצוע ותיק, שלא לומר עתיק, שעושה קאמבק מפתיע על המסכים ובתודעה התרבותית - יהלומנים. מי היה מאמין שב-2020 אחד המקצועות הנפוצים על המסך יהיה סחר ביהלומים, ולא הצד האפל של מכרות הדמים באפריקה, אלא דווקא אולמות המכירה המלוקקים.
"יהלום לא מלוטש" של נטפליקס, סרטם התזזיתי של האחים ספדיה, מספר על יהלומן יהודי נכלולי בגילומו של אדם סנדלר. למרות שהסרט סובב סביב אבן יקרה אחרת ושמו המקורי מתורגם ל"אבני חן לא מלוטשות", היהלומים מעטרים בשפע את הדמות שמגלם סנדלר, סוחר שמתפרנס ממכירת עמוסי יהלומים לראפרים ושחקני כדורסל. הופעתו של סנדלר היא מיצוי של כל הסטריאוטיפים האנטישמיים למדי של יהלומנים יהודים, נוכל חמדן ועלוב עם גינונים גסים ומבטא יידי-ניו יורקי מודגש. לעומת זאת, אצלנו בטלוויזיה הישראלית הוצג דגם אחר לחלוטין של יהלומן - צעירים, חתיכים ומצליחנים שנולדו עם כפית של יהלום בפה וממש לא מתביישים בזה. העונה החדשה של "האח הגדול" הציגה לא אחד אלא שני בנים מובחרים של אצולת היהלומים: היהלומן הגאה אדם והיהלומן המיוסר ליאור, שסומן כאחד הפייבוריטים למקום הראשון.
המחשבה שהמנצח של "האח הגדול", תכנית שמקדשת עממיות ואותנטיות, עשוי להגיע מתחום כזה מעורר קנאה ומחלוקת, היתה נשמעת מופרכת לחלוטין עד לפני זמן לא רב. כשאנחנו שומעים יהלומן אנחנו חושבים על אילי הון אפלוליים כמו לב לבייב ובני שטיינמץ, עם קשרים מסתוריים באפריקה וחקירות סבוכות בבריטניה, ישראל או ארה"ב. או לחילופין, על אנשי עסקים צעירים עם חיבה למפורסמות אבל עם נטייה להתרחק מאור הזרקורים. ככה אנחנו רגילים לראות את היהלומנים שלנו, קנאים לפרטיותם ובעלי הון דמיוני שאנחנו לא יודעים מאיפה הוא הגיע ומה הוא כולל. יהלומן שמניח את הכסף בצד ואומר - אני גם בנאדם? זה עוד לא היה לנו.
ממה שניתן להבין מהעסקים ב"יהלום לא מלוטש" וממה שאדם וליאור מספרים על עבודתם (בעיקר אדם), נראה במבט ראשון שמדובר פשוט במוכרי תכשיטים עם כינוי נוצץ. זה כמובן לא המצב, אדם וליאור מעידים שהגיעו ממשפחות של יהלומנים, ובדיקה זריזה של החברה של אדם ("האחים אליוף") מגלה שחברת האם המשפחתית מחזיקה במכרות זהב ויהלומים בדרום אפריקה. מי שעוקב אחרי אדם בבית האח ישמע אותו מדבר בעיקר על צמידי יהלומים ושיווק העסק דרך ענידת תכשיטים, אבל אל תטעו - כל יהלום שמשובץ באחד הצמידים האלה עבר דרך ארוכה וסבוכה, ואולי תופתעו לגלות שחלק ניכר ממנה נעשה בישראל, שהיא מעצמת יהלומים עולמית.
היהודים מזוהים עם הסחר ביהלומים, שלא לומר שולטים בו מתחילת המאה ה-18, דרך הקמת בורסות היהלומים הגדולות בתחילת המאה ה-20 ועד היום. הקשר היהודי הזה עזר לישראל להפוך לשחקנית עולמית מרכזים בסחר ועיבוד מימיה הראשונים של המדינה. לפי ויקיפדיה, בורסת היהלומים הישראלית היא מרכז סחר היהלומים הגולמיים הגדול והחשוב בעולם, כאשר למעלה מ-60 אחוז מהמחזור העולמי נעשה על ידה. ענף היהלומים מהווה כרבע מהייצוא של הייצור התעשייתי במדינת ישראל.
קצת הדחקנו את זה לאורך השנים, אולי בגלל הקונוטציות הגלותיות או האתוס הסוציאליסטי, אבל אין ספק שהיינו ואנחנו עדיין מדינה של יהלומנים, ונראה שזה לא תמיד היה מקור לגאווה. לא שהתביישנו בתעשיית היהלומים הישראלית, אבל אנשי העסקים שהביאו לשגשוג הזה לא הפכו בעבר לגיבורי תרבות. סבם של נוחי ודני דנקנר לדוגמה, היה ממקימי תעשיית היהלומים הישראלית, ואת ההון שצבר צאצאיו ניצלו כדי להתפתח לתחומים אחרים. יהלומנים מצליחים אחרים כמו דוד לייבל ויענק'ל לייבוביץ ניתבו את ההון לפילנתרופיה ומיזמים חברתיים.
המראה של סוחר יהודי שבוחן יהלום בזכוכית מגדלת לא היה הדימוי שהם רצו להותיר אחריהם, ועוד לא התחלנו לדבר על הצד האפל יותר של הסיפור. אם יש נקניק שלא רצינו לדעת איך מכינים אותו, מדובר בתעשייה הזאת. הסכסוכים האזרחיים והפליליים של חלק מהיהלומנים המוכרים ברחבי העולם הוא רק קצה הקרחון בתחום שמבוסס כמעט בלעדית על ניצול אוצרות טבע בעולם השלישי, ובעיקר ביבשת הענייה והמדוכאת ביותר. מהתחככות מפוקפקת עם מנהיגים ופקידים מושחתים ועד שימוש ב"ייעוץ בטחוני" ישראלי לרודנים אפריקאיים כדי לקדם עסקאות - היהלומנים הישראלים (כמו תחומים אחרים בתעשייה הישראלית) מעורבבים עמוק בבוץ האפריקאי. בלי להיכנס לכל פרשה ופרשה, הפעילות העסקית הענפה ביבשת מוכת המלחמות והסבל כשלעצמה מעוררת תחושה לא נוחה.
אז איך עכשיו חזרו היהלומנים לחיינו עם דימוי מצוחצח ונוצץ מתמיד? באופן פרדוקסלי, ייתכן שמדובר דווקא בזילות שחלה במעמדם של היהלומים בעשורים האחרונים. אחד הרגעים המכוננים של התעשייה העולמית היה קמפיין פרסומי של ענקית היהלומים דה בירס בארה"ב בסוף שנות השלושים. הסלוגן "יהלומים הם לנצח" שהפך מאז מטבע לשון נצחי היה חלק מקידום מכוון של טבעות יהלום כמתנת אירוסים, צימוד שהתקבע בהצלחה בתרבות הפופולרית.
היום המצב התהפך לחלוטין. במקום יהלום אחד קטן על טבעת שתישאר לדורות, עברנו (כמו בתחומים רבים) לשלב ההאבסה חסרת השליטה. אתוס הבלינג שהגיע מתרבות ההיפ הופ הצמיח לנו יהלומים על השיניים, תכשיטי ענק ואפילו צעצועים מכוסים יהלומים (ב"יהלום לא מלוטש" למשל מופיעה בובת פירבי משובצת יהלומים). במקור, לתנועה התרבותית הזאת היה ערך חתרני - להדביק את שיא היוקרה הלבנה על סמלי תרבות פופולרית "שלנו" ולחשוף את ערוותה של התרבות השלטת. הם עמדו מול אמריקה הלבנה ואמרו לה: כסף זה כל מה שמעניין אתכם, וכמה שלא ניסיתם לדכא אותנו, יש לנו יותר כסף מכולם (גם אם זה לא נכון). הבנו את שם המשחק, ואנחנו מנצחים גם בלי לכבד את כלליו, אז את השטרות שהרווחנו אנחנו יכולים פשוט לזרוק מהחלון.
הנובורישיות החצופה הזאת היתה חמודה בשלבים הראשונים של מהפכת ההיפ הופ בתרבות הפופולרית, אבל אחרי שניים-שלושה עשורים, הרברבנות איבדה את קסמה והפכה לראוותנות שלא יודעת שובע, על אחת כמה וכמה כשהיא מולבשת על גברים לבנים עם אבא עשיר. אין שום דבר חתרני, מעניין או מקסים בבלינג של אדם מ"האח הגדול", ולצורך העניין גם לא ביהלום בשיניים של עדן פינס.
אנחנו שומעים שוב ושוב את המשפט "אני לא צריך להתבייש בכסף שלי", אבל פעם באמת היינו מתביישים, או לפחות לא מתגאים בו בצורה כל כך צעקנית. בסחרחורת המטמטמת הזאת של הקפיטליזם המאוחר, היהלומנים עולים מהמחשכים ותובעים את כבודם. כשכולם מסביבם רק מתהדרים בכסף שיש להם, כשהמבחן היחיד הוא למי יש יותר, הם יכולים סוף סוף לצאת מהארון ולהתגאות שיש להם יותר מכולם.
מספרים על קלאופטרה שהתערבה עם מאהבה אנטוניוס כי תוכל לאכול עשרה מיליון מטבעות כסף. היא לקחה כוס מיץ חמוץ והטילה לתוכה את עגיל הפנינה שענדה. הפנינה, כדרכן של פנינים, התמוססה בנוזל החומצי וקלאופטרה גמעה את המשקה היקר בלגימה אחת. יהלומים כידוע עמידים בהרבה, אבל היחס אליהן בתרבות העכשווית מזכיר את זה של המלכה המצרית. אנחנו תוקעים אותם בשיניים, משבצים איתם צעצועים ילדותיים ומרדימים את התינוק עם מוצץ מעוטר יהלומים.
אנחנו כבר לא מתהדרים ביוקרה של היהלום, אלא מנמיכים אותו כדי להתהדר בשפע הפרוורטי בו זכינו, בעושר המופרז שמספר חסר תקדים של בני אדם נהנים ממנו בימינו. זאת שעתם היפה של היהלומנים, ולא של אף אחד אחר.