בשבוע הבא תחגוג ג'ניפר אניסטון תחגוג 50. נחשוף פה טפח מעבודת אחורי הקלעים ב-mako ונגיד שהבשורה הראשונה על יום ההולדת של הכוכבת הגיעה אלינו בשבוע שעבר, בליווי ידיעה על כך שערוצי הסרטים של yes ישדרו מבחר מסרטיה של אניסטון לרגל יום הולדתה. שזה מוזר, לא? כלומר, לא מוזר בשום צורה שאישה אנושית מתבגרת וגילהּ משתנה, ולא מוזר שחברת תוכן טלוויזיוני תאחל לה מזל טוב באמצעות רצועת שידור שמוקדשת לה. אבל בדימוי הציבורי שלה, הדמות שג'ניפר אניסטון מגלמת בחיינו לא רוצה להיות בת 50. אולי אפילו לא יכולה. יש משהו מגונה כמעט במחשבה על השחקנית הצעירה הזו כעל, וול, שחקנית ותיקה.
תפקיד הפריצה של אניסטון הוא - מיותר כמעט להזכיר - רייצ'ל גרין מ"חברים". בזכרוננו הקולקטיבי והודות למאות ואלפי השידורים החוזרים שהסדרה צברה מאז עלייתה לפני כ-25 שנים, אניסטון נותרה תמיד בת עשרים ומשהו. היא תמיד צעירה קלולסית או מלצרית מפוזרת; אמא יחידנית לתינוקת או אישה שמפלסת את דרכה בעולם האופנה. המשותף לכל המאפיינים האלה הוא שהם סיפּיים, כלומר "על הסף". היא תמיד לפני משהו, עוד לא עשתה את הדבר הגדול שיאפיין אותה באמת. וזה בסדר, כי זה הסיפור של "חברים", לפחות בעונותיה הראשונות - חבורת צעירים שעדיין מפענחים את רזי החיים בעיר הגדולה.
"חברים" לא היתה אמורה להיות סדרה על רייצ'ל. בתסריט המקורי היא תוארה תחילה כ"חברה של מוניקה" - ומוניקה היא זו ששווקה למפיקים ולרשת המשדרת כעוגן הדרמטי של הסדרה. זה תואם גם את הליהוק של קורטני קוקס, שהיתה אז השחקנית המוכרת ביותר בצוות האנונימי למדי, לתפקיד מוניקה. אבל אף אחד לא אמר לנו שהחיים יתנהלו ככה. הכריזמה והתזמון הקומי של אניסטון משכו אותה במהרה למרכז הבמה, וחברים הפכה להיות, נו, הסדרה על רייצ'ל. עובדה שהתחלנו אותה בהגעתה של רייצ'ל לניו יורק ועובדה שסיימנו אותה בעזיבתה האפשרית לפריז. קוקס נחשבה אולי למפורסמת ויפה יותר (היא החלה את דרכה בדוגמנות), ליסה קודרו נחשבה לשחקנית טובה ומיומנת יותר, אבל משהו באניסטון פשוט עבד. פשוט עובד.
הניסיון להגדיר את המשהו הזה, את האיכות האניסטונית, נדון לכישלון. הרי אם נצעד במורד התפקידים הקולנועיים שלה, נגלה יותר תפקידים אווריריים ולא-באמת-חשובים מתפקידים רציניים או אפילו זכירים במיוחד. יאללה, אתגרו את עצמכם: כמה הופעות טובות של אניסטון אתם זוכרים מתוך 63 הקרידיטים שיש לשמה ב-IMDb? שתיים-שלוש. ארבע גג, וגם זה אם אתם מעריצים הארד-קור. היא מעולה ב"אנחנו המילרים" ומפתיעה לטובה ב"איך להיפטר מהבוס", היא מרגשת ב"עוגה" וב"בחורה טובה". אבל ביניהם? לא הרבה תפקידים טובים. מה להופעה שלה ב"ברוס הגדול מכולם" ולמשחק זכיר? איזה חותם קולנועי הותירה ב"מארלי ואני", ב"מסיבת השנה" או ב"השמועה אומרת ש..."? למה אנחנו מרגישים גם היום חיבה לקומדיות רומנטיות כמו "נוטינג היל" או "איך לאבד בחור ב-10 ימים", אבל שכחנו לחלוטין ארסנל הקומדיות הרומנטיות של אניסטון, שכולל את "אקסית במצור" ו"הצד שלו, הצד שלה"? רוצה לומר, יחסית לכוחה בהוליווד, יחסית לתהילה שלה ולקישור המיידי שאנחנו עושים בין המושגים "ג'ניפר אניסטון" ו"שחקנית אהובה", החישוב המתמטי של ג'ניפר אניסטון לא מסתיים בתוצאה סדורה אחת. הרקורד שלה, כביכול, לא מצדיק את התהילה שזכתה לה.
איפה כל החברות שלך
ובכל זאת, אנחנו כאן, חוגגים 50 למי שאין דרך אחרת להגדיר אותה מלבד כוכבת ענקית. ובגיל 50, אניסטון היא לא פחות מתופעת טבע במונחים הוליוודיים. היא עומדת בחזיתם של קמפיינים פרסומיים גדולים על אף שהסרטים בכיכובה לא תמיד מתאזנים כלכלית. היא עובדת ללא הרף - בשנה הבאה היא צפויה לחזור למסך הקטן, בדרמה קומית יוקרתית שתפיק יחד עם ריס ווית'רספון ותשודר בשירות הסטרימינג של אפל - למרות שיש שחקניות מוכשרות (או לפחות עקביות) וצעירות ממנה. היא נחשבת לאידאל יופי ולמובילת טרנדים אופנתיים למרות שהיא ליטרלי נראית אותו דבר כבר 20 שנה ברצף. היא נהנית מתמיכה עקבית של מעריצים, קולגות ומפיקים על אף שלצהובונים קל מאוד למכור אותה כרווקה אומללה (אחרי הפרידה מבראד פיט), כנשואה לחוצה שרק רוצה להתעבר (אחרי הנישואים לג'סטין ת'רו) או כקללה הנוראית מכל - אלהורית שעפה על החיים שלה בגיל ארבעים פלוס. שוב, זה כל כך לא מובן מאליו להצהיר בהוליווד שאת לא רוצה להפוך לאמא, להגיד שזה לא הייעוד האמיתי שאת חולמת עליו, וג'ניפר אניסטון עושה את זה - ועוד גוזרת על זה קופונים. היא נתפסת כשחקנית צעירה, כטרנדית, כפורצת תמידית למרות שכבר 15 שנים (מאז סיום "חברים") היא עושה את אותו השטיק.
ואכן, נראה שסוד הקסם האמיתי של אניסטון הוא בבחירות הזהירות שלה. אם הכוכבות האחרות "חברים" בחרו להוריד הילוך או השקיעו את עצמם בפרויקטים פחות זוהרים - אניסטון הקפידה שהתפקידים שעשתה מיד אחרי רייצ'ל גרין יהיו הכי אהיבים שאפשר ("ואז הגיעה פולי", "הוא פשוט לא בקטע שלך" - קומדיות רומנטיות קלות לעיכול שמגובות בהופעות של שחקנים מוכרים כמוה - ויותר). אם קתרין הייגל, שהפכה גם היא לכוכבת גדולה בעקבות הופעה אהובה בטלוויזיה, מרשה לעצמה להיטרף על סטים ולהשניא את עצמה על קולגות ועיתונאים - אניסטון תקפיד להיות הכי מקצועית והכי חביבה כי ברור לה שהפרסונה שלה היא-היא כרטיס הביקור שלה בהוליווד. אם אנג'לינה ג'ולי תתגרש מבראד פיט ותחליט שמעכשיו היא רק מביימת סרטים בקמבודית - אניסטון תתאושש מהפרידה באמצעות קמפיין לבושם והופעה בסרט של אדם סנדלר.
במקומות בהן כל המקבילות שלה נפלו - ואנחנו מדברים כאן על נפילה תפישתית בלבד, כן? - ג'ניפר אניסטון ניהלה את עצמה כמו חֵברה מצליחה. המוצר העקבי האחד שהיא מוכרת הוא ג'ניפר אניסטון. שחקנית טובה למדי שנראית נהדר ומתנהגת באופן ראוי ומכובד לחברים שלה. אם להסתמך על ההצלחה שלה, זה כנראה מצרך נדיר בהוליווד. וזו גם כנראה הסיבה שהיא לא טרחה לשנות את התסרוקת מאז 2002 בערך: אניסטון שומרת על ערכי המותג. משהו בה עובד, וגם אם היא עצמה (או האנשים שמנהלים אותה) לא מבינים בדיוק את האלכימיה שגרמה לה להתעלות על משברים ופרויקטים שהיו ממוטטים כל אחת אחרת - הם פשוט לא ישנו שום דבר כל עוד הסוס הזה ממשיך לנצח. זה נשמע קצת עגום, אבל זה בעצם סיפור ניצחון.