"שירות הוא הדבר היחיד החשוב באהבה. כולם חוששים 'לאבד את עצמם' - כל הנרקסיזם הזה. גם את הרעיון של חובה אנחנו לא יכולים לסבול. אבל חובה יכולה להיות גם חליפת שריון שלובשים כדי להילחם על אהבתך".
ג'ון קאזאלה ומריל סטריפ הכירו ב-1976. הם לוהקו לאותה ההצגה והתאהבו מיידית. היא הייתה שחקנית מבטיחה בתחילת דרכה, הוא כבר היה שחקן מבוסס, אבל לא בדיוק כוכב. הם לא יכלו להיראות פחות מתאימים אחד עבור השנייה, אבל משהו שם התחבר. למרות ההצלחה היחסית של קאזאלה, הם עדיין היו שני שחקנים עניים. הם נהגו לפקוד מסעדות בשכונת איטליה הקטנה במנהטן, שם בעלי המסעדות האכילו אותם בחינם, מתרגשים מנוכחותו של פרדו קורליאונה במקום שלהם. הם היו מאושרים, ובמהרה עברו לגור יחד בדירתו של קאזאלה. אלא שלפתע קאזאלה התחיל להרגיש רע, ממש רע. חבר טוב קבע לו תור אצל רופא מומחה, כמובן שסטריפ הלכה איתו. הם קיבלו שם בשורה טרגית, כזו שתשנה לחלוטין את מסלול חייהם. מחר נציין 41 שנים למותו של קאזאלה, שבחייו הקצרים הספיק לשחק בחמישה סרטים בלבד, שלושה מהם זוכי פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. על אף שתפקידיו של קאזאלה היו לרוב משניים, פניו נהפכו מזוהים עם כמה מסרטי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים.
ב-1971, פרד רוס, אחד ממלהקי "הסנדק" הגיע להצגת אוף ברודווי בשם "Line" על מנת לצפות באחד השחקנים. אלא שבמהלך ההצגה הוא התלהב דווקא מביצועיו של שחקן אחר, ג'ון קאזאלה שמו, ומיד הבין שמצא את מה שחיפש: את פרדו קורליאונה. גם פרנסיס פורד קופולה, הבמאי, חשב שקאזאלה הוא הליהוק המושלם לתפקיד האח האמצעי של המשפחה. הרוך, הדיוק, היכולת שלו להעביר חולשה אנושית. פרדו היה תפור על קאזאלה. הוא לוהק לצד שחקני ענק - מרלון ברנדו, רוברט דובאל, ג'יימס קאן ואל פאצ'ינו, חברו הטוב מהתיאטרון, שלוהק בתפקיד אחיו הקטן-גדול. "הסנדק" היה להצלחה מסחררת, גם מסחרית וגם ביקורתית, ואף זכה בשלושה פרסי אוסקר כולל בפרס הסרט הטוב ביותר. קאזאלה עצמו לא זכה בפרסים עבור הופעת הבכורה שלו בקולנוע, אבל לא יצא בידיים ריקות. הוא הותיר על קופולה רושם כה עז, שבסרטו הבא הוא כבר כתב עבורו תפקיד.
הכרה ממסדית ראשונה
ב"השיחה", הפנינה של קופולה שהגיעה לאקרנים ב-1974, בין שני סרטי הסנדק, קאזאלה אמנם עדיין דמות משנית בעלילה, אך כזו שלא ניתן להתעלם ממנה. הוא מגלם את סטן, עוזרו של מומחה האזנות סתר, בגילומו של ג'ין הקמן. שנים לאחר מכן, הקמן סיפר בראיון שקאזאלה היה שחקן אינטנסיבי, ייחודי, מרוכז במשימה שיצא לבצע. כל השחקנים הגדולים איתם קאזאלה שיתף פעולה מספרים שהוא הוציא מהם את המיטב. הוא נחשב לסייד-קיק האולטימטיבי, כזה שדרש מעצמו את הטוב ביותר וגרם לכל השחקנים שסביבו להתעלות. קאזאלה נהג לדרוש מהבמאים שאיתם עבד רקע מפורט ביותר על הדמויות שגילם, לכן קיבל את הכינוי "20 שאלות". "השיחה" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ואף היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר.
ערכו של קאזאלה המשיך לעלות, ותפקידו בסרט "הסנדק חלק שני" (1974), התרחב בהתאם. דמותו של פרדו נהפכה חיונית למהלכי העלילה. ההופעה של קאזאלה בסרט הוכתרה על ידי רבים כנוגעת ללב. דמותו שוגה, חוטאת, ובכל זאת קשה שלא לרחם עליה. דמותו של פרדו דורשת כבוד, מקום משלה, אך המסלול הזה מוליך אותה אל בגידה ביקר לה מכל. קאזאלה הצליח לייצר אצל הצופים אמפתיה למרות מחדליה של דמותו, עוד עדות ליכולותיו המיוחדות. הסרט זכה בשישה פרסי אוסקר ונכנס עמוק לקאנון הקולנועי. בסרטו הבא, קאזאלה יכבוש גם פסגה אישית.
המבט הנוגה, התסרוקת, המצח הענק והמתח שהוא מצליח לייצר בפשטות בלתי נסבלת, כל אלה ועוד באו לידי ביטוי בהופעתו של קאזאלה ב"אחר צהריים של פורענות", סרטו של סידני לומט מ-1975, אשר מבוסס על סיפור אמיתי של שוד בנק שהתבצע בברוקלין בשנת 1972. קאזאלה ופאצ'ינו מגלמים שניים מהשודדים האנושיים ביותר שנראו על המסך. פאצ'ינו בפרונט וקאזאלה ברקע, שקט, מהורהר ועצוב, אבל גם מאיים. לכל תנועה בפניו יש משמעות, כל מצמוץ הוא איום. קאזאלה מייצר את התחושה שהוא עלול להתפוצץ בכל רגע ושבני הערובה שבבנק אכן בסכנה, ולתוך כל זה הוא איכשהו מצליח לשלב גם אלמנטים קומיים. ולחשוב שקאזאלה בכלל לא היה אמור לקבל את התפקיד הזה. המלהקים חיפשו שחקן בן 18-19 עבור הדמות, ואילו קאזאלה היה כבר בן 39. אלא שפאצ'ינו, שכבר לוהק לתפקיד הראשי, ביקש מלומט לתת לקאזאלה להיבחן, כי ידע שהניצוץ שלו יבוא לידי ביטוי. ובאודישן, כצפוי, קאזאלה כבש את לומט. הסרט קצר שבחים, היה מועמד לשישה פרסי אוסקר ואף זכה בפרס לתסריט המקורי הטוב ביותר. קאזאלה קיבל מועמדות ראשונה בחייו לפרס גלובוס הזהב, לשחקן המשנה הטוב ביותר. הוא אמנם הפסיד לריצ'רד בנג'מין, אך קיבל לראשונה הכרה ממסדית על יכולותיו.
ההופעה האחרונה
אבל לא הכול היה ורוד. לנסיבות חייו של קאזאלה היו דרכים משונות לחדור לתוך התפקידים שגילם. במהלך "אחר צהריים של פורענות", דמותו של קאזאלה נוזפת באחת מבנות הערובה על כך שהיא מתכוונת לעשן סיגריה. הוא מספר לה שהוא לא מעשן כי הוא לא רוצה לחלות בסרטן. קאזאלה עצמו היה מעשן סיגרים ידוע, והגורל זימן לו עונש אירוני במיוחד. אבל לפני העונש, ולפני תפקידו הקולנועי האחרון, הוא פגש את מריל סטריפ, אהבת חייו.
ואז הגיעה אותה תפנית מפתיעה, זו שהוליכה אותם למפגש עם הרופא במאי 1977. הרופא בישר להם שקאזאלה חולה בסרטן ריאות סופני, כזה שהספיק להתפשט בכל גופו. חייהם של השניים התהפכו.קאזאלה פרש מההצגות שלו וסטריפ טיפלה בו במסירות. הם השתדלו לשמור ביניהם את חומרת מצבו. אפילו אחיו הצעיר של קאזאלה, סטיבן, לא ידע כמה מצבו גרוע עד שראה את אחיו מקיא דם באמצע הרחוב. פאצ'ינו נהג לקחת את קאזאלה לטיפולי הקרנות, וכולם ניסו לשמור על אופטימיות. סטריפ הייתה מוכנה להקריב עבורו הכול, היא לקחה תפקידים שלא רצתה, רק כדי שיהיה להם מספיק כסף עבור הטיפולים. גם קאזאלה נאבק, הוא רצה לחזור לעבודה, למצוא תפקיד. הוא רצה לחיות.
תפקידו האחרון של קאזאלה, בסרט "צייד הצבאים", כמעט ולא התאפשר. חברת ההפקה רצתה שיפוטר, וחברת הביטוח סירבה לבטח אותו במצבו. אלא שחלק מהשחקנים, יחד עם הבמאי מייקל צ'ימינו, לחמו עבורו, ואף איימו להתפטר אם קאזאלה לא ישחק בסרט. שנים רבות לאחר מכן, סטריפ סיפרה שרוברט דה נירו, השחקן הראשי, היה זה ששילם את עלויות הביטוח הגבוהות - עד כדי כך רצה שקאזאלה ישתתף. עקב מצבו הרפואי ההולך ומדרדר, כל הסצנות של קאזאלה צולמו ראשונות. סטריפ, שרצתה להיות שם לצידו, הסכימה לשחק את התפקיד הנשי הראשי בסרט, למרות שלא אהבה את התפקיד וראתה בדמות שגילמה סטריאוטיפ של אישה פסיבית ורגשנית. למרות הסרטן והקושי הגופני, גם ב"צייד הצבאים" קאזאלה מצליח לזקק כמה רגעים גדולים, עם עוד דמות אקסצנטרית ולא צפויה, מפחידה אך בעלת לב גדול.
קאזאלה נפטר מיד לאחר הצילומים ולא זכה לצפות בסרט הגמור. הציטוט שהובא בפתיחה נאמר על ידי סטריפ, שהייתה איתו ברגעיו האחרונים. היא קיבלה על תפקידה בסרט את מועמדותה הראשונה לפרס האוסקר, ובהמשך תיהפך לשיאנית המועמדויות בכל הזמנים. גם הסרט עצמו הצליח, וזכה בחמישה פרסי אוסקר. בשנת 1991, שנים לאחר מותו של קאזאלה, הוא יבליח לעוד הופעה קצרה, בחלק השלישי של סרטי הסנדק, בעזרת שילובם של קטעים שלא הוכנסו לשני הסרטים הראשונים.
נדמה שבכל סרטיו של קאזאלה, ניסו הדמויות אותן גילם לחטוף מהגורל את המושכות למסלול חייהן. תמיד בשאיפה לשליטה, תמיד בליווי ניחוח מלנכולי. קאזאלה היה הדמויות שלו, זה היה כוחו. מעבר לפניו המורבידיות, לנוכחות גופו, לשליטה הקולית שלו, האיש היה פשוט מגנט של רגש, כזה שלא דורש תשומת לב, אלא נטמע במרחב בצורה כל כך משכנעת עד שלא ניתן להתעלם ממנו. אישיות שהאמינה בשירות, והאמינה בחובה, ומעולם לא חששה לאבד את עצמה.