פותחים פולחן: סרטי הקאלט האמיתיים

1. Drop Dead Gorgeous (יופי מקומי), 1999

תככים, שריפות וליפסטיק הם שלושת רכיבי המפתח לקומדיה המופרעת-אך-מעודנת הזו, שמתארת תחרות יופי מקומית שיורדת אט-אט מהפסים והופכת למרחץ דמים. "יופי מקומי" מפוצץ סצנות קומיות קצרות וארסיות שמגחיכות את החלום האמריקאי, אבל גם קצת חומלות על אלה שחולמים אותו, ואם לא די בכך, יש בו הופעות נהדרות ופאנצ'ים נהדרים לא פחות שנאמרים על ידי קאסט החלומות של כל הומו שהתבגר בניינטיז (וגם סטרייטים יעריכו, אני חושב): קירסטן דאנסט בתפקיד הגיבורה טובת הלב, קירסטי אלי בתפקיד אמא/מנהלת אישית מהגיהנום, דניס ריצ'רדס כמלכת הכיתה האכזרית, אלן ברקין ואליסון ג'אני כגרסת הטריילר-טראש של "תלמה ולואיז", וזה לפני שאמרנו מילה על ההופעות הקצרות אך מושלמות של איימי אדמס ובריטני מרפי.

למרות תקציב זעום, למרות הנושא הסקסי ולמרות שריכז אליו, בדיעבד, כמה מהכשרונות הגדולים ביותר של אותה התקופה, "יופי מקומי" התרסק בקופות ונקטל על ידי רוב המבקרים בשנת צאתו, שזה הכי רוקנרול אבל גם מאוד לא הוגן כלפי הקומדיה הקאמפית והחכמה הזו. 

2. רומי ומישל: פגישת מחזור, 1997

רגע לפני גיל 28, רומי ומישל - צמד חברות טובות שחיות בסימביוזה גמורה זו עם זו מאז התיכון - מבינות שהן גם די לוזריות. ומה שגורם להן להבין את זה הוא מפגש המחזור שהשתיים מוזמנות אליו. רומי ומישל מעולם לא היו הנערות המקובלות ביותר בתיכון, אבל הן נחושות להפוך את המפגש הנ"ל לסיבוב ניצחון ולהוכיח לכל מי שהתבריין עליהן כטינאייג'ריות שהן גדלו להיות נשים מצליחות. והעובדה שהן ממש לא נשים מצליחות לא תעצור אותן: הן בוראות לעצמן זהות בדויה, שוכרות מכונית מפוארת ויוצאות לרוד-טריפ שבסופו, אלא מה, התפכחות, אכזבה וניצחון מתוק לצלילי סינדי לאופר.

סרט קאלט טוב נמדד קודם כל בכמות הציטוטים שהוא מעמיד ברבות השנים ואומייגאד, כמה ציטוטים טובים יש ב"רומי ומישל". עשרות. מירה סורבינו וליסה קודרו מעולות בתפקידים הראשיים, קאדר שחקני המשנה לא פחות ממרהיב, הסטייל משגע והסרט כולו ארוז באיזו אווירה פנטסטית כמעט, כמו הזייה שנחלמה בזמן שנרדמת מול ספיישל אייטיז ב-VH 1.

3. Heathers (מלכות הכיתה), 1988

ורוניקה סויר (וינונה ריידר בתפקיד שפחות או יותר המציא את הדימוי הציבורי על וינונה ריידר) היא תיכוניסטית חכמה וסרקסטית שכלואה בכלוב מזהב. ההורים המליינים שלה מתעלמים ממנה, החברות הכי טובות שלה הן שלוש ביצ'יות יפהפיות (לשלושתן קוראים הת'ר) שמתעמרות בה, והנער החדש בבית הספר מאוהב בה - אבל היא חוששת שהוא גם קצת, ממש טיפ-טיפה פסיכופט אלים שמסוגל לרצוח מישהי בלי להפגין שום חרטה. וזה בדיוק מה שקורה לאורך 90 הדקות האכזריות של "הת'רס", סרט לא לגמרי קל לצפייה אבל הוא מרתק, מורכב, אפל ומסוגנן בצורה שהופכת אותו גם למהנה. זאת אומרת, קורים בו דברים נוראיים לאנשים נוראיים, אבל זה נעשה בחן כל כך ממזרי ומשכנע, שאי אפשר לסרב לו.

4. הכישוף, 1996

לבנים סיס-סטרייטים יש את… לא יודע, "הגוניס"? "אני והחבר'ה"? ולכל השאר יש את "הכישוף", דרמת הפנטזיה שניקזה אליה את כל הטרנדים הקולנועיים הלוהטים של שנות ה-90: תיכוניסטיות עם חצאיות משובצות ועיסוק בכישוף. זה סיפורן של ארבע נערות דחויות, שמגלות שכשהן חוברות יחד הן מצליחות לזמן את כוחה של הישות המאגית העתיקה מאנון, ויכולות לגבור על חוקי הטבע. הכוח הקסום הזה משחרר ומעצים אותן, אבל תוך זמן קצר הן מגלות שהוא גם משחית ברמות. ומה קאלטי בסרט הזה? מה לא. הציטוטים, הסצנות בהן הבנות מפגינות את כוחות הקסם שלהן, אינספור שרשראות הצלב וההופעה המאנית של פיירוזה באלק בתפקיד ננסי, החברה הטובה שהופכת למכשפה הרעה.

5. But I’m A Cheerleader (יחידה במינה), 1999

במשך שנים הופץ "But I'm A Cheerleader" מפה לאוזן כאיזה סוד קולנועי ששמור רק למתבגרות להטב"קיות ולחברים המפרגנים שלהן. ואכן, "יחידה במינה" (שתודה לאל, בהקרנות נוספות שינה את שמו ל"אבל אני מעודדת") הוא איזה וירוס, איזו מחלה סודית ומופלאה שכל מי שנדבק בה - מתאהב בה. זה סרט קטן ומופרע על מעודדת בשם מייגן (נטשה ליון), שמשפחתה שולחת אותה - על לא עוול אמיתי בכפה, אגב - למחנה ייעודי להמרת נטייתה המינית בו כל המדריכים הם להטב"קים לשעבר, כל הבנות נדרשות ללבוש ורוד ולחתל בובות תינוק וכל הבנים נדרשים ללבוש כחול ולצאת לחטוב עצים. שלא מאוד במפתיע, מרגע שרוכזו במקום אחד, החניכים במחנה מתחילים למרוד, ומובילים את מייגן למסע מסוגנן להפליא של גילוי עצמי.

6. All I Wanna Do (כשהמין היפה שובת), 1998

את הסרט מרובה השמות הזה כדאי להשלים לא רק בגלל שהוא מתוק וחכם ומתאר נשים צעירות אמביציוזיות שלא נרתעות ממכשולים, אלא גם כי הוא כישלון קופתי מחפיר וסרט שכמעט ונמחה מדפי ההיסטוריה וזכה לחיים קטנים ומחודשים בזכות ערוצי הסרטים. בדומה ל"נערה בהפרעה" - ששייך לרשימה אחרת של סרטי קאלט - "כשהמין היפה שובת" מתרחש בשנות ה-60, וכמוהו הוא מתאר חברה סגורה של נערות שחיות במוסד סגור ושמרני, ומוצאות מטרה משותפת - שורת צעדי חבלה שימנעו את האיחוד של פנימיית הבנות בה הן לומדות עם פנימיה של נערים - שתאחד אותן ותלמד אותן על כוחה של חברות. זאת אומרת כן, זה סרט קצת קיטשי, אבל במידה בריאה מאוד. ואפשר להתעלף מרוב יופיים של התפאורה, הבגדים, התסרוקות והצבעים שבסרט.

 7. Young Adult (תקועה), 2011

חבר'ה. חבר'ה. חבר'ההההה. כמה ה"אים יספיקו לכם כדי לעצור לרגע את הקריאה, לפתוח נטפליקס ולהשלים את הצפייה ב"תקועה"? שאלה רטורית, כמובן, אל תפסיקו את הקריאה. אבל "תקועה" הוא פנינה קולנועית מרירה שלא זוכה לרסיס מהכבוד שסרטי קאלט אחרים זוכים לו, וזאת למרות שמדובר, כאמור, בפנינה. 

מייביס (שרליז ת'רון בהופעה אמאל'ה) היא סופרת מצליחה למחצה שעזבה את העיר המנומנמת בה גדלה ומחליטה לחזור פעם אחת אחרונה כדי לגרום לבן זוגה מהתיכון להתאהב בה שוב ולעזוב את משפחתו החדשה. ובשונה מהסרטים שרוצים לשכנע את צופיהם שהטוב האמיתי מצוי בכל אחד ושכל מה שצריך הוא להכיר בטראומה ולשחרר אותה לחופשי - "תקועה" הרבה יותר מעוגן במציאות. אין בו מסר, אין בו גאולה ואין בו התפכחות, אבל יש בו ייצוג קודר ונאמן לאיך זה להיות בן שלושים ומשהו ולדעת שהשיא שלך תמיד מאחוריך.

8. משחקי פיתוי, 1999

קל לבלבל בין המונחים החו"ליים קאמפ, טראש וקאלט, אבל הנה, "משחקי פיתוי" פתר לנו את הבעיה בכך שהוא עונה על כל שלוש ההגדרות האלה. הוא גם דרמה רומנטית סופר-רצינית שנראית כיום מוגזמת ומלאכותית (קאמפ), גם יצירה מסחרית שמכוונת למקומות הכי נמוכים בנשמה של הצופה (טראש) וגם סרט שהתחיל כשובר קופות והפך ברבות השנים לצפיית "מה לעזאזל חשבנו באותה שנה" (קאלט). העלילה מפותלת ולא לגמרי קריטית, ועוקבת אחר אחים חורגים יפהפיים וריקניים שמתערבים ביניהם על הזכות להשחית את נפשה של הנערה החדשה בבית הספר. ואם בסרטים האחרים ברשימה ניתן לצפות גם בגלל האיכויות הקולנועיות שלהם, על "משחקי פיתוי" קצת קשה לגונן, אבל אלוהים, כמה שהוא סבוני ומהנה. המשחק מוגזם, המוזיקה מוגזמת, האסתטיקה מוגזמת, התסריט מוגזם, הופעת האורח של הישבן של ריאן פיליפה - מוגזמת. כל חלקי הסרט הזה גדולים מהחיים אך אידיוטיים במידה שווה.

9. ברוכים הבאים לבית הבובות, 1995

אין מציאות עגומה יותר מזו של דון ויינר, נערה צעירה שאיננה נאהבת, באופן גורף כמעט, על ידי כל שפוגש אותה. כולל בני משפחתה, אגב, שמעדיפים להשקיע את האנרגיה הרגשית שלהם באחותה הקטנה והמלאכית. הרבה לפני "אופוריה", "ברוכים הבאים לבית הבובות" תיאר את הפרברים האמריקאי כמקום שיכול להרוג את הנפשות העדינות שחיות בו והרבה לפני "העולם שבפנים" (טוב, לא הרבה-הרבה אבל שש שנים בערך) הוא התמקד בנערות דחויות חברתית ובניסיונות שלהן לעשות את הבלתי האפשרי ולהפסיק, ולו לחמש דקות, להרגיש כמו המפלצת המכוערת ביותר בעולם. למעשה, "בית הבובות" יכול להיקרא בקלות גם כפארודיה על סיפורי התבגרות אופטימיים, כי הוא מסמן וי על כל החוויות שהתרגלנו לראות בסרטי הפיל-גוד (הנשיקה הראשונה, הבריחה מהבית), אבל מתאר אותן בכנות, בסבלנות ובלי טיפת רחמים. וכיוון שעל בימוי הסרט אמון טוד סולונדז ("אושר", "אגדות וסיפורים"), מובטח שהסוף יהיה רע לתפארת.

10. חתונתה של מיוריאל, 1994

עשוי להצטייר אולי שכל הסרטים המומלצים ברשימה הזו עוסקים בנשים שמחכות לרגע בו יפרצו, יזכו להכרה שהן זכאיות לה ויעזבו את הסביבה הרעילה בה הן גדלו - ומה נגיד, זה נכון. גם כי מדובר בעלילה מעוררת הזדהות וגם כי במקרים רבים בתרבות הסיפורים האלה נדחקים לרקע, וכשהם כבר מגיעים למסך הגדול יש איזה רצון להפוך אותם לנוצצים ומפתים יותר, לאסתטיים יותר ומצחיקים יותר בשביל לעטוף את המרירות שבליבם בשכבה דקה של סוכר קולנועי. המיקס הזה שבין המר והמתוק, המבאס וההנה, הוא מה שהופך את "חתונתה של מיוריאל" לא רק לקאלט אלא גם לסרט מעולה. זו קומדיה חמוצה על בחורה לא זוהרת ולא אהובה, עם שאיפה אחת: להתחתן. כלומר, להפסיק להיות מנודה ולהוכיח למשפחתה ולחברותיה רעות הלב שהיא לא לוזרית גמורה. בדרך היא תידלק, כמובן, על הגבר הלא נכון ותשפיל את עצמה בנאמבר מחווה מטריף ללהקת אבבא, אבל גם תכיר חברת נפש ותבין שיש בה הרבה יותר מעוד בחורה בשמלת כלה.